|
|
|
|
ב"ק כ"ח:
לא תקחו כופר לשב עשית דין לעצמו
מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא.
א) בבמדבר ל"ה ל"ב כתוב, ולא תקחו כֹפֶר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ וכו'.
וצריך ביאור מנין לגמרא לדרוש לא תקחו כפר לשוב.
ועוד צריך לבאר, אמנם "לשוב" יכול להתפרש לשב כמ"ש רש"י שם, כמו שובי מלחמה ששבו מן המלחמה (ומפרש עפ"ז שלנוס היינו למי שכבר נס) אבל צריך ביאור מנין ש"כפר לשב" משמעו תשלום על הכאת עבד שאינו רוצה לצאת.
(עי' אוצר הגאונים בשם רב האי גאון דלאו ראיה היא אלא מדרש הוא ועיקר מילתא הלכה מקובלת היא ומנסבין בה תלמודא. אבל בפשטות אין מניעה לתרץ את הענין מכח סברות שנולדו ע"פ דברי הראשונים. ובעיקר כנראה עיקר השאלה היתה מפני תרעומת המינים והגאון לא היה יכול להשיב באופן שיתקבל על דעת השואלים, וגם יועיל לשאלות אחרות שכעין זו, אלא כמו שהשיב).
ב) הנראה, שהמילה "לשוב" מיותרת, שהרי די היה לכתוב לנוס אל עיר מקלטו לשבת בארץ, וכיון שזה יתור נחשב כאילו הכתוב "לא תקחו כפר" כתוב עליו בנפרד.
אפשרות של קריאה כזו בסתם עי' חולין קי"ד: לגר תתננה או מכור וכו' תתננה או מכור לנכרי, עיי"ש. וע"ע שבועות ו': במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת. אולי יסוד הבנה זו בפשוטו של מקרא ביהושע י"ג ז' ח', ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים ולחצי שבט המנשה. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם וכו'. "עמו" דקרא אינו עם חצי המנשה שנזכר אלא עם החצי השני, והפשט בפסוק השני יהיה כאילו כתוב חצי שבט המנשה עמו הראובני והגדי לקחו.
בענין קריאה כזו מכח יתור עי' ע"ז נ"א: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים א' רבא קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד, וברש"י דהאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוויהו ותחשביה תרי לאוי. וע"ע פסחים פ"ב: בקדש באש תשרף מתוך פסוק חטאת אשר יובא מדמה לשרת בקדש לא תאכל באש תשרף.
ג) בענין דרישת "לשוב". היסוד הראשון הוא שאת מה להכנים בביטוי בוררים מתוך מה שתואר בתורה בענין שיבה, כדי לא ליצור גדר שיבה חדש, שעדיף לא לחדש גדרים כדמוכח מתוס' חגיגה י"ג:.
האפשרות הפשוטה יותר היא לא לקחת כופר כדי לגרום מצות שיבה, כגון ושבת וכיסית, או כדי להתיר איסור שיבה, כגון לא תשוב לקחתו. הצד הראשון אינו ראוי משום שאין שום הו"א שאפשר יהיה לפדות חיוב בכסף כדי שהתורה תצטרך לשלול אותו. הצד השני אינו ראוי משום שלשון כופר נופלת על תשלום להפטר מחיוב, ולא על התרת איסור.
לכן מעמידים בעבד נרצע ביובל, שיש בו שם שב, היינו ראוי לשוב, בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחוזתו. ובו אפשר למצא ענין כופר, תשלום בעד חיוב שאינו תמורת עשית מצוה או עשית עבירה. היינו שהוא תמורת נזק שנעשה במניעת מה שהיה הנרצע לא ראוי לעשות.
(בענין זה ש"שָׁב" היינו "ראוי להיות שב", עי' זבחים ז': וזבחת פסח וכו' צאן ובקר מכאן למותר הפסח שיהיה מצאן ובקר ומאי נינהו שלמים. כלו' צאן ובקר הוא שם של שלמים, הם ראויים להיות שלמים. וכהנה רבות.)
ד) לא העמיד במכה מי שרוצה לשוב לקחת עֹמר, או לשוב למצרים או לשוב לקחת גרושתו שנשאת לאחר, שם אין יכול להתפרש מכה כדי לשוב. ואין יכול להתפרש מכה למי ששב, שהרי רק רוצה לשוב. אפשר עוד שבאמת אינו נוקט עבד בדוקא אלא ה"ה בשאר עבירות, ונקט עבד כיון שבו מצוי שמי שאינו בי"ד יכול להכות כדי למנוע.
אבל בעיקר נראה על פי מה שכתב בים של שלמה פ"ג סי' ט' שלאו דוקא רב בעבדו וכו' אלא ה"ה כל אדם והוא שיהיה חשוב ומופלג אבל בסתמא דאינשי לא וכו' והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב שראוי להיות דבריו נשמעים. לכן נקטה הגמרא אדון מכל השאר כדי לומר דוקא דוגמת אדון.
ואפשר שלכן נקטה התורה את הלימוד ב"לשוב" שאפשר ללמוד לדין שבעבד, שהוא מיוחד בזה שיש לו אדון ולומר שאדון דוקא, ואפשר ללמוד בשאר מצוות, וכיון שהתורה נקטה לימוד שיש בו שתי משמעויות ולא נקטה לימוד בעל משמעות אחת, הרי זה כהכחשת שני הכתובים האלה ואומרים שרק כעין אדון כנ"ל.
ה) המאן דאמר שמעמיד את הדרשה בענין עושה דין לעצמו, נראה שסובר שכיון שהתורה השמיעה את הדין בצורת פטור מתשלום, מוכח שאין על המַּכֵּה חובה להכות, שרשאי למחול, וזה אינו אפשרי בענין איסורים. לכן נקטה התורה לשון פטור בחבל אף אם לכתחילה חובל, משום שבזה מוכח שמיירי בממון.
(לא נקטה התורה שרשאי להכות כיון שכתיבה שפטור פשוטה יותר, וכיון שפטור צריך לומר שרשאי, שלא לחדש גדר).
אמנם לפי המהרש"ל איסורים למדים מממון שאדם עושה דין לשמים. וצ"ל לשיטתו שהתורה נקטה את הדין בממון משום שממון אינו למד מאיסור. (עי' חי' הרי"מ חו"מ סי' ד' ס"ק א' ד"ה עוד י"ל, ולעיל שם, שכתב שדין לעצמו נלמד מכופר לשוב, ושממון לא למד מאיסור).
|
|
|
|
|
