|
|
|
|
ב"ק כ"ה:
מידי ולא דבר אחר כתיב
סד"א מקרה לילה כתיב מי שקריו גרם לו יצא זה (זב שראה קרי) שאין קריו גורם לו אלא דבר אחר גרם לו מידי ולא ד"א כתיב.
א) עיקר הלימוד נראה שאמנם עיקר קרא בא ליציאה ממחנה לויה, אבל יש כאן מיעוט קרי לבד ולא עם זיבה, ולגבי שילוח כבר היה משתלח מחמת הזיבה. וע"כ המיעוט בא לעניין אחר.
צ"ע לכאורה יש כאן יתור שהרי העיקר נלמד מוישלחו מן המחנה וכו' "וכל" זב וא"ב מכח היתור נאמר שבא לומר רק קרי ולא כשזב. ואולי ידוע חידוש אחר מכפילת כל הפרשה..
ב) התוס' בזבחים כז. ד"ה אלא דבר אחר הקשו על דא' התם.ביום השלישי פיגול יהיה מי שפיגולו גרם לו ולא דבר אחר,.מדהכא מידי ולא דבר אחר כתיב. ועיי"ש שמיישבים שבאמת סומך על הסברא.
וכן ציין בגליוני הש"ס לב"מ פז: ואכלת ענבים ולא ענבים ודבר אחר.
ג) אולי יש מקום לומר על פי הספרי דברים רנ"ה מקרה לילה וכו' קרי יום מנין ת"ל אשר לא יהיה טהור מכל מקום א"כ למה נאמר מקרה (לילה) אלא שדיבר הכתוב בהוה.
עניין דיבר בהוה, נראה שאינו שאומר דבר ההוה והקרוב אליו למד ממנו. אין פירוש זה נוח למ"ש זה בנה אב כל מקום שנא' שור אף בהמה וחיה "במשמע". וגם נראה שבסוכה לג: שאומר ערבי נחל ערבים הגדלים בנחל, וממעט צפצפה, נראה פשוט שיש שם דיבור בהוה, ושם זה בא למעט.
אילו אמרנו שהדבר הַהוֵֹה הוא השם של כל הדברים , כלו' "שור" הוא השם של כל חיה, היה אפשר לומר שאין הבדל בין שם של דיבר בהוה "מקרה לילה" למשל, לכל לשם אחר, וגם בו היינו אומרים שבא למעט.
אבל עי' מ"ש בב"ק יז: לפי הנמק"י שכיון שילפינן משבת ש"בהמה" כולל חיה ועוף ה"ה "בעיר". ושם הוא דיבור בהוה. אילו דיבור בהוה היה משמעות של לשון, אפשר שהלימוד שבהמה דשבת כוללת הכל הוא רק לביטוי "בהמה", אלא כיון שלמדים מזה ל"בעיר" משמע שהתוכן של "בהמה" הוא השם של של חיה ועוף, ולא המילה "בהמה". (זכר לדבר הוא ממה שבצבא נקרא כח בשם "כח נמר" וכדו', ולעולם לא "כח שפן").
וכיון שכן יש בתוך האמירה של הביטוי אמירה של לא בדוקא. זה גורם להעדיף את תוכן "זה" על תוכן "רק זה" גם לגבי דברים שמחוץ לשאלה אם לכלול במשמעות הכתוב (כמו כאן האם רק קרי או קרי וגם זיבה). וכמו שאמרו בריש קידושין לעניין סיגנון שאם דן באשה אומר בשלוש דרכים, ואם בזב אומר בשבעה דרכים.
זו הסברא שמתחדשת במסקנא לעומת ההו"א.
ד) אפשר אולי בדרך אחרת, שעיקר הלימוד ש"זה" הִינוֹ "רק זה" הוא רק כאשר נזכר ה"זה" במפורש, כגון "ענבים", או "יאכל ביום השלישי", שמתפרש מחשבת פיגול. אבל כשה"זה" מושמע מכללא אין מדייקים "רק זה".
לשון אשר לא יהיה טהור מקרה לילה יכול להתפרש יהיה טמא ע"י מקרה לילה, באופן זה נזכר "מקרה לילה" במפורש. ואפשר לפרש שיהיה טמא טומאת מקרה לילה, ובאופן זה "מקרה לילה" הוא סוג טומאה, ואין מקרה לילה נזכר במפורש כעצם.
למסקנת הסוגיא תופסים כאן כצד השני.
אין לומר שנדייק יהיה טמא טומאת מקרה לילה ולא טומאת זיבה, שהרי בזה לא מתמעט הקרי עצמו כשאינו לבדו, שהוא הדין שאנו אנו רוצים ללמוד.
ה) הסד"א של הגמרא הוא שכיון שיש לימוד מי שרק קריו גרם לו צריך את הק"ו גם לטומאת מגע. כלו' הק"ו מוציא מידי המיעוט הזה. לפי ההסבר הראשון המשמעות שלומר רק מקרה לילה אינה ברורה כנגד המשמעות גם מקרה לילה, ודי שבעניינו יהיה תוכן של "גם" כדי להעדיף את "גם" בביטוי עצמו, פשוט שק"ו יכול להעדיף את גם מקרה לילה. וגם לדרך השניה צריך לומר שאין משמעות "רק" ברורה אפילו בביטוי "מקרה לילה גמור.
|
|
|
|
|
