|
|
|
|
ב"ק כ"ה·
היכא דמפריך ק"ו
ור"ט לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו היכא דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו התם שבעה דשכינה לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארבסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה אבל הכא חצי נזק כתיב וכו' ורבנן שבעה דשכינה כתיבי תסגר שבעת ימים ור"ט ההוא תסגר דדרשינן דיו הוא ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים ור"ט ההוא דאפי' בעלמא דרשינן דיו ולא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קמ"ל.
א) סיכום המחלוקת הוא שלחכמים יש פסוק, תסגר שבעת מים או ותסגר מרים, שעיקרו ללמד את הדין של שבעת ימים, ועי"ז הק"ו אינו נצרך לדין שבעת ימים, שאותו אפשר ללמוד בדיו, ומפריך ק"ו. וכיון שבכ"ז אמרינן דיו, כדמוכח מהפסוק השני שבשני הנ"ל, למדים מזה שאף במקום שמיפריך ק"ו אמרינן דיו. לר"ט אין פסוק ליתר את הק"ו כיון שנצרך לזה שאין הדיו משום מחילה למשה.
עכ"פ גם לחכמים היינו אומרים שרק היכא דלא מיפריך ק"ו אמרינן דיו.
ב) נראה להסביר את ענין מפריך ק"ו ע"פ קושית התוס' ד"ה אני, שכל ק"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל חומרות שיש בקל.
נראה מכאן שענין דיו עומד בסתירה לעצם הכלל של הק"ו. ונראה שנוהגים כאן כמו בכל שני כתובים המכחישים זה את זה, שעדיף למצא פיתרון שאין פסוק נעקר לגמרי באף מקום, אלא שהתוכן שלו מתקיים באופן חלקי (עדיף שגם זה רק בחלק מהמקומות). לכן גם כאן עדיף למצא דרך שהק"ו לא יעקר.
דרך זו היא מה שתירצו התוס' על הקושיה הנ"ל, וביתר ביאור ברא"ש שהובא בשטמ"ק ובנמק"י, דהני מילי כשהחומרות שאתה בא ללמוד אינן מעין אותה חומרא שהיא בלמד וכו'.
נראה שהסברא בזה היא שיש באמירת דין שאינו מלא, ששייך בו דָּיוֹ, אמירת הגבלה, זאת ולא יותר, וחידוש התורה של ואביה הוא שהדין של שבעת ימים (או חצי נזק), אינו עומד בפני עצמו אלא כולל את ההגבלה של לא יותר משעת ימים (או חצי נזק). וכל דיון מכח הדין חייב לכלול את ההגבלה. (לכן אין אומרים דיו אלא בחומרא שהיא מעין המלמד, שאותו "יותר" שנשלל במלמד, שבעת ימים שניים, או חצי שני של נזק) אותו בלבד שוללים. זו הוספה שמצמצמת את ההיקף של הק"ו בעקיפין ואינה סותרת אותו. כיון שהמלמד הוא יחדה אחת עם ההגבלה ממילא דין הק"ו הוא ללמוד גם את ההגבלה.
ג) מ"ש הגמ' שלר' טרפון יתור "ותסגר מרים" נצרך כדי שלא נאמר שהטעם שתסגר שבע בלבד הוא משום כבוד משה. לכאורה היה נראה שאחר שיש יתור שנלמד דיו לכל התורה באמת אין הטעם משום כבוד משה.
אבל באבות דר' נתן פ"ט כתוב, למענך מחול לה. ואם נאמר שאמירת דיו מחייבת שלא היה משום כבוד משה, לאבות דר' נתן אין דין דיו. ואין נראה לומר כן, דעי' תוד"ה והא שמ"ש בב"מ הניחא למאן דל"ל דיו אינו שישנה שיטה דלית לה דיו, דהא נדחו בסוגיא כל האמוראים שאמרו כן.
ואין לומר שלאדר"נ דיו הוא הללמ"ס כשאר המדות, ובמרים היה משום כבוד משה בלבד, דבש"ס פשוט בכל מקום שנלמד ממרים.
הטעם שלא אמר ר"ט שחידוש התורה שלמדים ממרים לעלמא הוא שלא היתה התחשבות בכבודו של משה, שא"כ היה לתורה לגלות באופן ישיר שלא התחשבו במשה וממילא היינו למדים לעלמא, ולא היה לתורה לסתום ורק לגלות שלמדים לעלמא.מדסתמה התורה שלמדים לעלמא מוכח שיש גם מה ללמוד היינו דיו, ותרוויהו איתנהו.
ד) מה שהיה במרים גם ענין דיו וההתחשבות במשה היתה רק במקצת, נראה לפי ר"ת בתוס' שהו"א שבשכינה י"ד יום מפני שיש לשכינה חלק כפול משל אב. א"כ יותר מסתבר במרים לענוש כפלים מהמלמד מאשר מסתבר בקרן ברשות הניזק. לכן צריך את כבוד משה למחול במקצת שלא יהיה כפלים מאב, ואת הדיו להתעלם מהחומרה (הפחותה מכפילות).
(עי' באדר"נ שם, אני שאני מלך מלכי המלכים וכו', משמע שלא כר"ת).
ואולי אפשר לומר שבדיני שמים באמת אין אומרים דיו, (שנאמר שיסוד דין דיו נובע מחוסר ידיעה על המידה המדויקת של העדיפות, וכיון ששיעור העדיפות לא ידוע אין תופסים את הסתום אלא את המפורש), וצריך את ענין כבוד משה, ורק כיון שיש יתור כדי שנלמד לעלמא למדים שבדיני אדם כעין זה אומרים דיו. כלומר כאן לא היה דיו אבל הצורה של הדין היא של דיו לכן היתור מלמד דיו.
ה) דעת חכ' שאין נראה לומר שתוכל להיות התחשבות במשה רק במידה המספיקה להקטין את מידת חומרת השכינה שלא תהיה כפולה מאביה, ותפטר מעונש יתר רק בעקיפין בגלל דיו, ולא תוכל להיות התחשבות במשה כנגד כל החומרה, כך שהפטור הסופי יהיה ישיר בגלל ההתחשבות. (כנגד התירוץ הראשון). או שאין יכולים ללמוד דיו מדבר שבו עצמו לא היה ענין זה (נגד ההסבר השני)
אפשר עוד שדעת חכמים שכיון ששיטת ר"ט מחייבת שהיתה התחשבות בכבוד משה, וזה דבר חדש שלא נרמז בכתוב, עדיף לא לאמר אותו ולומר שבכל ק"ו אמרינן דיו.
ו) עי' נמק"י בשם הרא"ש דפשוט יותר לומר דיו אסוף דינא דהיינו קרן ברה"ר (כלומר שהעדיפות של רשות הניזק על רה"ר גורמת שקרן ברשות הניזק תלמד מקרן ברשות הרבים).
וצ"ע הרי הדיו שבמרים הוא אסוף דינא, תחילת דינא היא סברא של חומרא, ומנין לנו ללמוד שגם אתחילת דינא אמרינן דיו.
ועי' עוד עצמות יוסף בסוגיין ד"ה עוד כתבו שכ' שדברי התוס' דלעיל אות ב', דבשביל חומרא קטנא מייתינן כל חומרות שבמלמד, אינם אלא על הק"ו שהמלמד הוא שן ורגל ושייך לומר שכל חומרות שן ורגל יהיו בקרן, אבל בק"ו השני שקרן ברה"י למדה את הדין של קרן ברה"ר אין להקשות דהא לא מייתינן אלא מה דאית במלמד.
וגם בזה קשה כנ"ל הרי במִרְים אין לומד אחר הדיו אלא את שיש במלמד, ואיך למדים ממנה דין דיו המכחיש את כלל הק"ו.
במה שישבנו את ר"ט באות ד'.יתישב גם כאן. כיון שבשכינה יש עשרה דברים ראוי ללמוד מהאביה שכנגד כל חמשה נכלמת שבעה ימים, ועל כרחך שיש באב דין הגבלה שיושבת רק שבעה, וגם את ההגבלה הזאת למדים מאביה, וזה היסוד של דיו אתחילת דינא.
ה
אולי יש להוסיף ע"פ מ"ש לעיל שאין דיו אלא מחמת שלא ברור בכמה להחמיר בלמד יותר מהמלמד, וזה פשוט בסוף דינא שרוצים להוסיף לַלָּמֵד על הדין שאותו מעתיק מהמלמד. אבל במרים שגם בדיני אדם ברור כמה להחמיר (ע"פ ר"ת הנ"ל) בזה גם בסוף דינא אין הסברא שאומרים דיו פשוטה, כמו בתחילת דינא.
ז) יש הבדל בין לימוד ק"ו מעדיפות בסברא ובין לימוד מעדיפות בדינים.
אין עדיפות מסברא מספיקה כדי לפרוך ק"ו. כמ"ש התוס' והרא"ש כל זה אכניס בק"ו.
ההסבר היה נראה משום שסברא פחות בטוחה מאשר כתוב בהדיא וממילא אין בכוחה לערער את הנקבע ע"י הידיעה. לפי זה היה נראה להקשות שכיון שענין דיו נזכר בק"ו מסברא שהוא חלש יותר נאמר שאינו אלא בק"ו כזה ולא מכחיש את כל ענייני הק"ו.
לפי מ"ש לעיל שיש סברא שענין דיו הוא הגבלה בעצמת הדין שיוצר את הק"ו, אין קשר בין עניין דיו למידת הוודאות של ההוכחה של הק"ו.
אכן אין הסבר גריעות סברא הנ"ל מתאים ללשון כל זה אכניס בק"ו וכו' שאע"פ שיש סברא בכ"ז מחמירים, אלא משמעה שיש הוכחה שהסברא אינה משנה כל כך למלמד.
לפי זה אין גריעות בעוצמת ההוכחה של ק"ו מסברא כשהוא לעצמו. וממילא אין עניין להעמיד רק בו את דיו.
ח) יש ראיה קצת לזה והמהלך כאן הוא מענין שני כתובים המכחישים מזה שהתוס' ד"ה מידי לא מישבים את קושיתם לימא אהני ק"ו לטמאת גופו ואהני דין לטמא בגדים, בזה שכיון שאין הלמד כנידון שוב אין בו דיו.
אם הענין משום המעטת הכחשה גם כשקצת אינו כנידון עדיין ראוי לומר דיו.
|
|
|
|
|
