|
|
|
|
ב"ק כ"ד:
זבה תוכיח
א"ר מאיר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן אמר לו זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה טהורה אמר להן הרי הוא אומר וזאת.
ותוד"ה הרי וא"ת כ"ש השתא דאיכא למימר תוכיח וי"ל דה"ק דהתם גלי קרא דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך וכו' אפי' אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד.
א) משמע מהתוס' שהמקשן סבר שגם דין זבה תלוי במוחזקת בכך.
וצריך ביאור, הרי עניין ג' פעמים בשור הוא לברר שהשור נחשב נַגָּח, ועיקר החשיבות הוא שהוא עתיד לנגוח, ואילו בזבה אין לומר כן, דבפשטות בירור של עתיד לַעֲשות הנובע מחזקה אינו שודאי עתיד לעשות אלא ספק ואינו יוצר אלא חיוב לחוש לאפשרות זו, ועי"ז חיוב מכח שאינו אנוס אם לא חשש לאפשרות. בזבה חייב כרת וקרבן ודאי אף אם לא ראתה אח"כ.
גם צריך לבאר למה אם אין ילפותא סוברים שענין זבה הוא משום חזקה.
ב) הנראה שקושית חכמים על ר"מ אינה מכח הפסוק כשלעצמו, אלא מזה שהדין ידוע שזבה רק בימים, (ואילו זב אפילו בראיות). וסברו שאם פעולת ג' הראיות של זבה הוא דין ביצירת טומאה, נראה יותר שאם הראיות בימים נפרדים פחות מסתבר לצרף אותם זה לזה כדי ליצור דין מאשר כשכל הראיות ביום אחד. (עי' אות ג'). לפי זה היה לחכמים ללמוד שמ"ש בזבה ימים בא לומר שאפילו בימים מצטרפות הראיות. (והיה הדין שבזב שנזכרו רק ראיות ולא ימים צריך שיהיו כולם ביום אחד). כיון שאין הדין כן תלו חכמים את הדין של זבה ביצירת חזקה, שבזה יש מקום לומר שאם המקרים קרובים מדי זה לזה יש לתלות אותם שהסיבה המקרית שגרמה למקרה הראשון נשארה קיימת גם בשאר המקרים, ואין להסיק שהיא מתמידה וללמוד לגבי העתיד.
כלומר מזה שחכמים הקודמים למדו שזבה רק בימים מוכח שסברו שני דברים, א. שזבה היא ענין של חזקה, ב. שחזקה טובה יותר אם הפעולות היוצרות אותה רחוקות יותר.
ג) כ' תוס' ר"פ ד"ה ודילמא למעוטי זב מימים פירוש דאם ראה שתי ראיות בג' ימים כגון בבין השמשות אינו טמא.
משמ שפשוט לתוס' שאין למעט ראה בג' ימים נפרדים. וזה דלא כמ"ש. אבל מהתוס' שסתמו בדבריהם לא משמע כן.
ד) מלשון התוס' דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת משמע קצת שכל שאין הטעם משום דמוחזקת אין קירוב וריחוק משמעותיים. היינו גם אם ענין ג' פעמים הוא יצירת דין. ואולי התוס' לא ירדו לזה כיון שלענין דין מספיקה סברת ריחוק ימים. יום הוא דבר העומד לעצמו מבחינה דינית, כמו שכדי להקרא "תמיד", כשאינו זמן רצוף, צריך להיות בכל יום, וכדומה.
ה) הסבר לסברא שבזבה דין הראיות הוא משום חזקה, היינו משום שעתידה לראות, אף שדין הטומאה הוא ודאי וקיים גם כשלא ראתה אח"כ.
נראה שהגדר הוא כמו ענין שינוי החוזר לבריתו שאינו קונה, סוף ב"ק. שכל שהיה במצב מסוים ונשאר באפשרות לחזור לאותו מצב נחשב כנמצא באותו מצב, כמו נסכא ועשאה כוס לא פקע ממנא שם נסכא, ונקרא כעין שגזל לענין "אשר גזל". כן הוא כאן כיון שהיתה במצב ראיה ועתידה לראות עוד, לא פוקע ממנה שם רואה. וכאן הענין עדיף, שיש בה כענין העומד להזרק כזרוק דמי.
ו) כ' בתוד"ה ודלמא, ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מוזאת. משמע שללא שום מיעוט היינו אומרים אליבא דר"מ שזב רק בימים וזבה גם בראיות. ולא היינו אומרים שזבה רק ימים וזב רק ראיות כפי שצריך היה לומר אילו לא היה שייך קירוב וריחוק.
משמע שמסברא חיצונה תולים את דין זבה בסברא של קירוב וריחוק, כעין מ"ש לעיל אות ה, ולא רק משום שמוכח כן מהדין שאמרו חכמים, כנ"ל אות ב.
ז) (טיוטא) עי' חי' הנצי"ב (לשיטת הר"מ מרט"ב טור או"ח סי' קי"ד) לחכמים ל"א קירב נגיחותיו לא כל שכן כיון שבקירוב יש גריעותא שאפשר לחושבם כנגיחה אחת, וזה הטעם לשיטתם בזבה.
אבל הרי בזב גם קירב חייב ואינם נחשבים ראיה אחת. אין לומר שבזב החמירה אלא כשהדין נובע מכח ספק, לנצי"ב אין מבסתבר שזה הדין בזבה. ועי' רשב"א שתמה למה לא אמרו זב יוכיח.
למש"כ מיושב היטב, בריחקה ראיותיה מוכח שריחוק עדיף אלא שבזב החמירה תורה גם בקירב.
ומוכח שהרשב"א לא למד כמ"ש לעיל.
אמנם גם לנצי"ב מיושב באותה דרך, החיסרון של קירב הוא שאפשר לתלות קירוב בסיבה אחת ולעשותם מעשה אחד, אלא שבזב לא חוששים לזה.
|
|
|
|
|
