|
|
|
|
ב"ק כ"ב:
אשו משום חיציו ומשום ממונו
ר"י א' אשו משום חיציו ור"ל אמר אשו משום ממונו. ור"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך חיציו מכחו קאזלי האי לאו מכחו קאזיל ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך ממונא אית ביה מששא הא לית ביה מששא.
רש"י משום חיציו חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ. משום ממונו כשורו ובורו שהזיקו.
א) לכאורה מחלוקת ר"י ור"ל היא מה הסברא שנוח יותר לומר בחידוש התורה שאש חייב בה. לר"י נוח יותר לחדש שגם מעשה כעין גרמא שע"י אש נחשב מעשה גמור, ולר"ל נוח יותר לומר שהתורה מחדשת שגם על אש שאין בה ממש שייך לומר בעלות.
לר"ל למדים אש משור וחד מהנך, שהרי זה ממון. אף שגם הוא יודה שיש באש חידוש מבבור דלית ביה מששא. וצריך לומר שאמנם על מה הצד פרכינן כל דהוא, אבל כל דהוא זה צריך להיות דין ולא חילוק של רבותא גדולה יותר בסברא שיש בלמד, כמו כאן בעלות על אי ממשות של אש לעומת הבל של בור. וכן הוא בענין ק"ו שאין פורכים מסברא אלא אומרים כל זה אכניס בק"ו.
לכאורה כיון שלר"ל עיקר החידוש שגם אש נחשב ממון, לא היה לרש"י להזכיר שור שבו יש בעלות על דבר חומר גמור, והיה לו לומר רק, משום ממונו כבורו, שבו שחייב על הבלו (בין לרב בין לשמואל לקמן נ':) ובו יש חידוש שיש בעלות על דבר שאין בו ממש לגמרי.
אכן יש לומר שאילו לא היה שור לא היינו אומרים משום ממונו אפילו בבור, ומחשיבים אפילו בור למעשה אדם כיון שתחילת עשיתו לנזק, היינו שבמעשה האדם בעשית הבור נגמר כל מעשה ההזקה של הבור. אבל כיון שמצאנו גדר ממון בשור, שאין תחילתו לנזק, ושוב קיים גדר ממון, שוב אומרים שגם בור משום ממונו.
ב) לשיטת רש"י ותוס' להלן כ"ג. והרא"ש פ"ב סי' ח', שר"י אית ליה שאש גם משום חיציו וגם משום ממונו קשה, כיון שר"י מרבה ממונו, ע"כ קיימת בעלות אף דלית ביה ממשא, א"כ מנין לו לרבות גם מה שלא אזיל מכוחו.
אין לומר ששקולים הם ויבואו שניהם, שהרי לשיטה הנ"ל אין דין טמון בהכ"ת של חיציו, וקרא ע"כ מיירי בממונו, א"כ זה מכריע ללמוד שמשום ממונו.
ונראה שהתלות של מחלוקת ר"י ור"ל בסברות אלה אינה אלא להו"א שלר"י כל אש הוא משום חיציו.
אולי אפשר גם שמ"ש מ"ט ל"א כר"י היינו מדוע אינו מוכרח לומר כר"י. אבל אין זו משמעות הלשון בעלמא.
ג) הנראה בהסבר מחלוקת ר"י ור"ל למסקנא לרש"י ולרא"ש וכו'.
לעיל ה': כולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו וכו' למאי הלכתא כתבינהו אש לפטור בו את הטמון. ע"כ יסוד החיוב של אש הלְּמֵדָה הוא כשל שור ובור, היינו משום ממון. וביחוד שאילו היה משום חיציו ע"כ היה חייב גם על ד' דברים, כדי לא ליצור גדר חדש, והיה בלמד חומרה שאינה במלמדים. א"כ גם להו"א יש באש גם דין ממונו, אלא שלר"י חידשה בו התורה (בכל מקום) גם דין חיציו.
יסוד שיטת ר"י מהא דלקמן כ"ב:, אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"י קרא דכתיב כי תצא אש תצא מעצמה ישלם המבעיר את הבערה. וכ' רש"י תצא מעצמה משמע וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפילו הכי קרי מבעיר את הבערה כאילו הדליקו בעצמו אלמא אשו משום חציו. כלו' מזה שנקרא מבעיר מוכח שאשו משום חיציו. (צ"ע ברא"ה בשטמ"ק נ"ה: ד"ה אש).
ד) עיקר הלימוד להוסיף חיוב בד' דברים.
וזה מ"ש בדף כג. מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. היינו מה החידוש שבא הפסוק המלמד משום חיציו ללמדנו.
ובזה מוסבר מ"ש תוס' כ"ג. ד"ה מאי (עי' ביאור הגר"א סי' תי"ח ס"ק ל"ג) , שהומ"ל כלב שנטל. הרי עליו לא יאמר ישלם המבעיר, הכלב לא משלם. גם ענין קים ליה בדרבה מיניה אינו במשמעות הכתוב, שהרי לגבי שם אדרבה הכתוב פוטר, ולא שייך שלם ישלם. וכן עניין טמון אינו נמצא בעיקר תכלית ההשמעה של "המבעיר" אלא נובע מההיסק המאוחר של הלימוד כדלקמן.
ה) ר"ל יסבור שכיון שדין ממון כבר ידוע מהצד השוה של שור ובור, שוב אין ראוי לדרוש מ"המבעיר" שאישו משום חיציו, שאין בכחו לחדש גדר חדש של בעלות על דבר שאין בו מששא.
לכן מעדיף ר"ל להעביר את "המבעיר" לכדדריש ברפ"ו, נ"ה: דא' ר' אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן וכו' אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר.
היינו להעביר את קרא מפשוטו שנקרא "מבעיר" לגדר של "ראוי", כענין מ"ש בזבחים ז':וזבחת פסח וכו' צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים מכאן למותר הפסח שיהיה מן הצאן והבקר ומאי ניהו שלמים. כלומר "בקר" הופך לראוי לבא מהבקר. כעי"ז כאן "מבעיר" הופך להיות "נמצא במצב הקרוב לפעולת בערה", שאינו שמור אפילו שמירה פחותה.
ו) מ"ש להלן כ"ג. אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר וכו'. עי' רשב"א שם מאי קשיא ליה דלמא גזירת הכתוב הוא כדפטר כלים בבור י"ל דה"ק למ"ד משום ממונו שפיר דבנזקי ממונו אשכחן לחלק אבל בנזקי גופו בחיציו לא אשכחן.
נראה שעיקר הקושיה שכיון שדחוק מאד להעמיד את דין טמון בחיוב משום חיציו זה מוסיף על הקושי שהוזכר לעיל בשיטת ר"י ומכריח לסבור כר"ל.
ונראה להוסיף, שאין הקושיה רק מדוחק הדין, אלא שכיון שבאדם המזיק לא מצאנו פטור, האמירה "המבעיר" האומרת שבעל האש הוא אדם המזיק היא אמירה שהוא חייב תמיד.
אמירה זאת עומדת בהכחשה ל"או הקמה" שבגלוי למעט טמון.
בעלמא, בשני כתובים המכחישים יש אפשרות לצמצם את כמות הפרטים הכלולים בכתוב אחד או בשניהם, או להעביר את התוכן של הכתוב האחד או שניהם לדרשה רחוקה יותר. לקושית אביי, כיון שבאדם המזיק לא מצאנו פטור, עדיף להעביר את משמעות "המבעיר" לכעין מבעיר, שמירה פחותה, כר"ל.
ל"ניחא ליה", שיטת ר"י, מכח ההכחשה אומרים שיש אש שאינה כחיציו, ונשארת בגדר ממונו, ובה חודש דין טמון, בנפלה גדר שלא מחמת דליקה. היינו הכחשת הכתוב מצמצמת את כמות הפרטים שבהם אש חיציו. ואין צורך להעביר את "המבעיר" מפשוטו לדרשת "ראוי להבעיר" שהיא רחוקה יותר.
ז) אפשר שר"י יסבור שגם דרשת שמירה גרועה קיימת. (וראוי לומר כן ללשון שהא דשמירה גרועה היא מתניתא, שאל"כ עד שאמר רבא קרא מסייע לר"י יקשה עליו מברייתא דשמירה גרועה שלא דרשה כר"י. ועוד הא ר"י מקל באש מר"ל לקמן נ"ט:). כיון שהפרשה מדברת גם באש שהיא ממונו, "הקמה" למעט טמון, דורשים את "המבעיר" על כל הנאמר בפרשה, ולגבי ממון ע"כ היינו ראוי להיות מבעיר. ודרשת "המבעיר" נשארת גם בפשוטו, עושה הבערה, אשו משום חיציו, וגם ב"ראוי להבעיר" שאין בו אף שמירה פחותה. מגדר אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ח) בזה מוסבר מנלן שאש שהדליק שור אינו חייב, עי' תוד"ה לאו ורשב"א סד"ה בשלמא. לנ"ל שכל חיוב אש משום ממון נלמד מבור, א"כ דרך רכישת הבעלות אינה יכולה להיות כזו שאינה בבור. וגם אחר שהתורה עשתה אותו אב, אין אומרים שהיא מחדשת בו אלא מה שמוכח שחידשה.
אין זה דומה למ"ש הרי"ז הלוי, שהלמד בצד השוה אינו מקבל את הקולות שבשני המלמדים, שם הענין שיש דין חיוב כללי ויש דין פטור של האבות, והלמד בצד השוה אחר שחודש בו חיוב שוב נעשה תולדה של אחד האבות ולומד את הפטורים ממנו בלבד. פה אין אב שהוא ממונו לענין הזקה בלבד הנוצר ע"י שורו. פרה היולדת שור יוצרת בעלות גמורה, גם לענין ממון.
ט) עי' תוס' לקמן מ"ח. ד"ה איש שכאן לומד מדכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה דמשמע דוקא כשמבעיר עצמו הוא משלם. והרא"ש בשטמ"ק כאן ד"ה האי הקשה ששם לא יליף מכי יכרה אלא מאיש וכאן לא כתוב איש. ובנחלת דוד כאן תירץ שכאן "המבעיר" מיותר, משא"כ כי יכרה דבור.
אבל גם המבעיר אינו מיותר שנדרש לעד דעביד כעין מבעיר, לפטור בשמירה פחותה.
אבל אולי יש לומר בכוונת התוס', שעיקר הדרשה לפטור בשמירה פחותה, וממעטים כלב שהבעיר ממשמעות "שלם ישלם המבעיר", היינו המבעיר המחייב הוא זה שמשלם, ולא הכלב. (אינו מדוקדק כ"כ בלשון התוס').
דרשה זו באה רק אחר שדורשים את "המבעיר" לגופו, כנראה מכח כעין מ"ש תוס' "עליה" שדרשה לגוף הנידון עדיפה, כאן דורשים את שייכות גוף הכתוב למ"ש לפניו.
ר"י לא דורש כן לפטור כלב שהבעיר, משום שכיון שאש חיציו פשוט שבכלב היינו צרורות, ואין הדרשה הנ"ל, שהיא מכלל הן לאו, ברורה דיה כדי לדרוש נגד הסברא.
אפשר שגם ר"ל דורש רק משום שלשיטתו נוצר ספק אם ללמוד אש מבור.
י) עי' בחלקת יואב חו"מ סי' ז' ד"ה אשר שלרב אשי (וכן שיטת הרמב"ם) גדר אש משום חיציו הוא גזירת הכתוב שחייב על פשיעתו כעל מעשה, והוא חולק על אביי ורבא שאש נחשב מעשה גמור. ועי' באביעזרי נז"מ פי"ד הט"ו סד"ה והנראה בזה שבאש כל החיוב הוא עבור הפשיעה וכו' ובתחילת הפשיעה מאחר שאפשר היה שילך ויזיק האדם הרי זה כמו נתכון להזיק וכו' וחייב גם על הבושת. (אין דבריו כדברי החלקת יואב אבל מְרוּוָח להרכיב דרך מתוך שתי השיטות).
ועי' מ"ש לעיל ד'. שכל נזקי ממון נחשבים כאילו בעלים עשה משום שממונו הוא כחלק ממנו, אבל צריך גם מחשבת בעלים כדי שיתיחס המעשה לבעלים, וחידשה התורה שדי בזה במחשבה שלא למנוע ממונו להזיק. היינו הפשיעה נחשבת לעשיה.
ע"פ זה נאמר שרב אשי לומד שהכחשת "הקמה" גורמת ש"המבעיר" לא יהיה אמירה שאש היא עשית מעשה בידים ממש, אלא לימוד שהיסוד שקיים בממון שבו חייב על הנזק יועיל באש לחייב בארבעה דברים, כעושה בידים, שאש עדיפה מממון שהיא כח כוחו. ועכשיו אין קושי לחדש באש דין טמון.
אכן לפי זה לר"א אין לימוד לשמירה פחותה באש, אין לו סיבה לתת ל"המבעיר" תוכן כזה. ועי' יש"ש פ"ו סס"י א' שמשמע קצת שאין צורך בלימוד מיוחד.
ואולי הרמב"ם שפסק כחזקיה נ"ט: שמסר שלהבת לחרש חייב, שלא כר"י, הוא משום שחזקיה לא דרש שמירה פחותה, כרב אשי שהרמב"ם פסק כמותו, ור"ל אמר משמיה דחזקיה ולא ס"ל. וצ"ע.
יא) טעם שהבלו יש בו יותר מששא מאשר אש עי' תוס' ד"ה ממונו. ועי' שטמ"ק.
אולי י"ל שהממשא בבור הוא מגדר חשיבות ריח שיש לו עיקר כיון שההבל קשור בדפנות הבור שאינן מתחלפות ואילו האש קשורה בחפצים מתחלפים ואין הם יוצרים חשיבות לאש. (או שהם כָּלִים ואינם חשובים, כענין כתותי מכתת שיעוריה, וממילא אינם מקנים חשיבות לאש).
עי' שו"ע או"ח סי' ע"ט סע"א היתה צואת אדם וכו' צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח. ובמשנ"ב שם סוף הסימן בריח רע שאין לו עיקר יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי. עי' ברכות כה. ברב חסדא ורב ששת.
עי'צפנת פענח מהדו"ת כ"ד ע"ד (ע"ז פ"ז רה"י) שמדמה אש לריח.
הסיכום:
אש אתי מבינייהו דבור ושור והיא משום ממונו.
"המבעיר" אומר שאש גם משום אדם המזיק, ובכלל אמירה זו שחייב בכל דבר.
זה עומד בהכחשה ל"או הקמה" הפוטרת בטמון.
בגלל ההכחשה, לר"ל מעבירים את "המבעיר" ל"ראוי להבעיר" למעט שמירה פחותה, ולר"י מצמצמים את היקף "המבעיר" וממעטים ממנו גדר שנפלה שלא מחמת האש. לרב אשי מעבירים לכעין חיציו.
יסוד ר"י הוא משום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וסובר שגם משום ענין זה מחדשים גדר חיציו באש.
יסוד המחלוקת תלוי בכלל של עדיפות לא לרבות יסודות.
|
|
|
|
|
