|
|
|
|
ב"ק י"ט:
וכי יאחזנו וילך (לא ילפותא)
יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה נפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה מהו א"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה כשכוש יתירא מבעיא ליה.
א) כ' הרא"ש סי' ב' כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה אי הוה אורחיה ופטור ברה"ר כרגל או שמא כשכוש יתירא שינוי ומשלם חצי נזק ואמר ליה אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי אורחיה הוא כמו רגל שאין מחויב לילך אחר בהמתו ולשומרה שלא תזיק דרך הילוכה ברה"ר אי הכי קרן נמי וכי יאחזנה בקרנה וילך ואפ"ה חייב והאי נמי משונה הוא ונדמייה לקרן ומשני ליה דלא הוי שינוי כלל והוי כמו רגל.
לכאורה קשה כיון סברת וכי יאחזנה אינה מועילה במקום שיש שינוי, והבעיה היא האם יש שינוי מה לו לפשטן להזכיר את הסברא הזו.
מוכח ש"וכי יאחזנה" מכריע שלא נחשיב את הכשכוש היתר לשינוי. ביתר ביאור סברת הפטור ברגל ברה"ר היא וכי יאחזנה, ושינוי גורם שלא נאמר אותה, ויש לסברת וכי יאחזנה השפעה על הקביעה איזה שינוי מחייב ברה"ר.
ב) כ' בשטמ"ק בשם הרא"ש, אי הכי קרן נמי קס"ד דהוה בעי למימר וכי יאחזנה בזנבה וא"כ אנוס הוא, והיינו דפריך קרן נמי אנוס הוא, ומשני התם לאו אורחא הלכך חייב ברה"ר והכא אורחה ופטור ברה"ר, ומאחר דאורחא הוא מאי קא מיבעיא ליה שראוי להשיב על כך וכי יאחזנה בזנבה, הו"ל למפשט ליה האי אורחיה הוא, ומשני כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה והכי קא בעי, פשיטא לן דרגל ברה"ר פטור כשכוש יתירא נימא דחייב דחשיבי בעלים כפושע שראוהו לעשות כשכוש יתירא ולא עכבוהו, ואמר ליה אידך מאי איבעי ליה למעבד וכי יאחזנה בזנבה וילך.
לכאורה הפשט במ"ש "שראוהו לעשות כשכוש יתירא ולא עכבוהו" היינו שהבעלים היו לידו כשכשכש, ועל זה פושט שאין צריך להיות לידו. וכמו שכתב רבינו בפסקים שאין מחויב לילך אחר בהמתו ולשומרה שלא תזיק.אלא שעדין קשה קרן למה חייב.
ונראה שבקרן כיון שראוהו בעלים בעלמא שהיא נגחנית היה להם לעכבה בבית.
החילוק בין זנב לקרן אפשר היה לומר שקרן תלויה יותר בטבע הבהמה, אבל זה לא נרמז בדברי הפשטן. אלא נראה שהחילוק שקרן המציאות שבה היא יכולה להזיק היא מציאות רגילה שיש לחוש לה גם בבית בפרה נגחנית ואילו האפשרות שתזיק ע"י כשכוש יתר בזנב היא מציאות רחוקה שאין הבעלים צריכים לחוש לה אלא כשהם רואים את הבהמה עומדת ליד דבר היכול להנזק, ולא בבית, וזה כלול בטענה וכי יאחזנה בזנבה וילך.
ג) ביאור הסברא. אם נאמר פלגא ניזקא קנסא כיון שהתורה התירה לאדם להוליך בהמותיו ברחוב בלא שיאחז בזנבה א"כ בכל נזק שנעשה ע"י זנבה אנוס הוא (או אין פשיעה בעשיתה) ופטור. בקרן קנסה התורה כדי שאדם שיבחין שבהמתו עלולה יותר מהרגיל לנגוח, יסגור את בהמתו. יסוד "קנס" אינו עונש, אלא תשלום לשם תכלית שאינה השלמת חסרונו של חבירו. כלו' הטענה וכי יאחז היא שלא ראוי לקנוס את בעל המכשכשת אף אם כשכשה יותר מהרגיל כיון שאין בדבר זה מוּבְהָקוּת כעין של נגיחה שתגרום לאדם לסגור בהמה זו.
ד) רחוק לומר שמ"ד פלגא ניזקא ממונא יחלוק על ר' יהודה נשיאה או ר' הושעיה. וצ"ל למ"ד זה שראוי לחייב ברה"ר גם ברגל אלא שהתורה פטרה כדי להביא את התועלת הכללית הגדולה שלא יצטרך אדם לאחוז בזנב בהמתו, וזה מ"ש ר"פ לעיל ט"ו. דחס רחמנא עליה, רק בקרן השאירה התורה את מחצית החיוב כדי שאדם יקפיד יותר.
ההבדל בין פלגא ניזקא קנסא או ממונא הוא בענין האם התורה הטילה חיוב חדש בקרן או השאירה את החיוב למרות שהתירה להוליך את הבהמה. החיוב נובע ישירות מזה שהזיקה בהמתו ולא מזה שפשע בשמירה.
עי' תוס' הרא"ש כתובות מ"א. ד"ה ורחמנא הוא דחס עליה (לר"פ שפלגא נזקא ממונא), וכן חס במקצת אכל שאר נזיקין אשן ורגל שהן פטורים ברה"ר בבור פטר אדם וכלים וכו'.
ה) עי' בשטמ"ק ט"ו. ד"ה פלגא בשם תלמידי הר' ישראל, אבל אין לומר בשביל דחס רחמנא דגם באחרים אני מוצא פטור. דמ"מ (בזה) [כזה] לא אשכחן דאחרים פטור לגמרי וזה משלם חצי וכו'.
לנ"ל מיושב. באמת מצד שחס ראוי גם כאן לפוטרו לגמרי אלא שהתורה משיירת חצי מאותו טעם שמחייבת חצי למ"ד קנסא, כנ"ל.
|
|
|
|
|
