|
|
|
|
ב"ק ב':
בביאור אופן הילפותא של התולדות מן האבות
תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה מאי שנא נגיחה דקרי לה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף, האי נגיפה נגיחה היא.
א) דבר ברור הוא שיש יכולת ללמוד מהאבות בבנין אב, שהרי במשנה אמר לא הרי המבעה כהרי השור, היינו שהו"א שנלמד מבעה משור והיינו בבנין אב, (או בק"ו), וממילא בעיטה שאין לפרוך בה לימוד מנגיחה כמו שפורכים במבעה יכולה להלמד בבנין אב.
ב) אכן נראה לומר שהלימוד הוא משום דיבר הכתוב בהוה, מכח התוס' ב'. ד"ה ולא, שאמרו על הגמ' לקמן (ג.) אבנו סכינו ומשאו תולדה דאש מאי שנא אש שכח אחר מעורב בו, וכתבו התוס' שתכונה זו אינה מעלה של אש. אם הלימוד הוא בבנין אב למה לגמרא להזכיר את זה. אבל אם הלימוד משום דיבר בהוה הרי תיחום הקבוצה שאותה האב מיצג אינו נעשה דוקא ע"י תכונות מועילות לדין, אלא תכונות בולטות.
(תוס' הארוכים (ב'.) ד"ה הצד השוה חולקים על התוס' ואומרים שזו חומרא, וכן בשיטה (ב'.) ד"ה כתוב בתוס' משום בשם מהר"י כ"ץ).
ועי' לקמן (כג:) דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אמר רב מרי בריה דרב כהנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה מתקיף לה מר זוטרא והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא. וברש"י דמכליה קרנא. הרי שיש הו"א שבשן עצמה אינו חייב. וזה לא יתכן אם הלימוד של טינפה פירות הוא בבנין אב, שהרי בבנין אב קודם למדים חיוב בשן עצמה ורק אח"כ את התולדות. אלא ע"כ משמעות "שן" היא קבוצת כל הדומים לשן. וממילא אין עדיפות לשן ממש, ואפשר שבה יהיה פטור.
ג) כיון שלא כתוב מילת "שן" בפרשה צריך לומר >שענין דיבר בהוה אינו שלכל הכלל יש שם של פרט מתוכו, אלא שהתוכן של הפרט מיצג את הכלל.
ד) עי' ארץ צבי (פראמער) ח"א סי' פ"ב ד"ה לבר שדן בדברי ר' אבהו פסחים (כא:) כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. שהביא מהרמב"ם (בפיהמ"ש כריתות בנקודה הנפלאה) דכל הנאה ענף אכילה, וכתב שכן משמע בב"ק דף ג תולדה דשן מה היא טינפה פירות להנאתה ונתחככה בכותל להנאתה הנה דכל הנאות תולדה לאכילה לאכילה הוא ראש לכל הנאות. ע"כ. עכ"פ מוכח מדברי ארץ צבי שאכילה מיצגת את כל ההנאות.
ביתר בירור, לפי הרמב"ם בכל איסורי הנאה הסיבות לַחֲלוּיוֹת נמצאות באיסור אכילה. וזה קשור להא דנזקי אכילה מיצגים את כל הנזקין שיש בהם הנאה. אין זה יכול להיות קשור למשמעות המילה "אכילה" אלא התוכן של "אכילה" מיצג את כל ההנאות.
נראה שאין מכאן, שאכילה מיצגת את הנאה, ראיה גמורה לשיטת הרמב"ם, אלא שאם אומרים את יסוד הרמב"ם ששרש איסור ההנאה הוא אכילה נח לומר שהכל נקרא על שמה.
ה) הטעם שלמד בדיבר בהוה ולא במה מצינו, נראה, שהרי אמרה הגמרא לקמן ה: אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן וכו' אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן קרן לחלק בין תמה למועדת שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים וכו'. ונראה פשוט שכל התולדות נלמדות באותו אופן, בהצד השוה מאב אחד ומקרן, ואינן צריכות להיות תולדות אלא לגבי דיני הפטור. כשהתורה מגלה פטור נוצר בכולם ספק אם יש בהם הפטורים, ואילו מהפטורים, היינו אם יש ללמוד פטור בק"ו או בלימוד אחר. כיון שהתורה יצרה ספק יש בזה דחיפה לומר שיש בתורה פשיטות לבעיה זו. אם אמרינן דיבר בהוה הרי יש פשיטות. עוד טעם לומר דיבר בהוה שכיון שהחיוב בתולדות כבר ידוע, [כמו שנתבאר יסוד זה במקום אחר], ממילא נח יותר לכלול אותם באמירה של האב. (אף שתכלית האמירה בכל אב היא להודיע פטור, מ"מ צורת האמירה היא ע"י אמירת חיוב בהגבלה של הפטורים, ובאמירת החיוב יש לכלול את התולדות כנ"ל). משתי סיבות אלו אומרים כאן דיבר בהוה.
ו) לגבי מ"ש שהתורה יצרת כאן בעיה, יסוד הדבר שיצירת מצב של ק"ו היא אמירה. ולא שיש בזה רק היסק של החמור מהקל. כמו שמוכח מלהלן יח: והא רבי טרפון לית ליה דיו כי לית ליה דיו היכא דמפריך קל וחומר היכא דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו. (ועי' מידות אהרון שחכ' מודים לו בתנאים מסוימים) מוכח שאין, ק"ו הוכחה לדין וענין דיו הוא שאין ללמוד יותר ממה שהוכח, שא"כ מה משנה זה שמפריך ק"ו, אלא צ"ל שהק"ו הוא אמירה והתורה חדשה בו כלל של דיו, וכשהברירה לבטל את האמירה או לא לומר דיו אין מבטלים אותה. וכיון שזו אמירה שוב יצירת מצב שיש להסתפק אם לומר ק"ו הוא יצירת בעיה. (עי' בסי' דהתם שביארתי בדרך אחרת).
הדברים ברורים לדעה שאין עונשים מן הדין משום שמא מיפריך ק"ו, שלשיטה זו כל ק"ו הוא פשיטות בספק. לשאר השיטות צ"ל שודאי יש תולדות שספק אם יש בהם ק"ו. וגם כיון שבכל תולדה יש אפשרות ללמוד מאב אחר אלא שיש פירכא. וכל פירכא היא יצירת ספק [כמו שנתבאר במקום אחר] ממילא יש כאן ספק הראוי ללימוד גמור.
ז) לכאורה יש ראיה לזה שהלימוד מגדר דיבר הכתוב בהוה ממ"ש בחי' מרן הרי"ז הלוי שיש שני דינים בנזיקין, החיוב הכללי והפטור המיוחד לכל מין, ואבנו סכינו ומשאו אף שלמד בהצד השוה גם מאש לגבי הפטור הוא תולדה של בור. דלכאורה יש לבאר את הענין שאינו למד גם את הפטור משני המלמדים, שהרי אין המלמד יכול ללמד חיוב שאין בו. ולנ"ל נאמר שאחר שאבנו נעשה חייב שוב נכלל בגדר שבור מיצג.
אבל אפשר גם לבאר, שכיון שיש שני דינים ויש שני לימודים נפרדים לחיוב ולפטור, אחר שאבנו נעשה חייב הוא יכול ללמוד ביתר קלות מבור את הפטור שלו. מאש שהוא רחוק ממנה לא לומד גם אחר שנעשה חייב.
ח) בלימוד תולדות מגדר דיבר הכתוב בהוה אפשר לומר שני צדדים, הראשון שמעצמו אנו אומרים דיבר בהוה, והשני שרק כיון שיש שאר אבות המלמדים.
בצד השני יש שתי אפשרויות. או שקודם יש גילוי שנשיכה חייב ואחר שיודעים זאת אנו אומרים שנגיחה היא דיבר בהוה, או שהלימוד משאר אבות מקל עלינו לומר דיבר בהוה.
מ"ש במשנה הצד השוה וכו' ובגמ' שבא לרבות אבנו סכינו וכו', לצד הראשון שכולם מתחילים בלימוד הצד השוה גמור, הדיוק הוא שכיון שכבר אמר אבות, מכלל דאיכא תולדות שוב כשאומר הצד השוה וכו' בא להוסיף דין חדש. לצד השני פשוט יותר, הלימוד לתולדות אינו הצד השוה גמור.
|
|
|
|
|
