|
|
|
|
ב"ק ט"ו:
במחלוקת תוס' ותוס' הארוכים בטעם פלגא ניזקא קנסא
פלגא ניזקא רב פפא א' ממונא קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא איעד תוריה רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לשלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה.
א) כתבו התוס' הארוכים, לאו מסברא קאמר אלא מדקאמר רחמנא דלא משלמי כל הנזק אם כן ודאי בחזקת שימור קיימי דלית להו סברא דחס רחמנא עליה. ולפי זה מיושב הא דאמרינן בשמעתא קמייתא (ב:) אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא.
התוס' (ב:) ד"ה אבל כתבו שבאמת למ"ד פלגא ניזקא קנסא לא היינו אומרים שבמחוברת חייב נזק שלם והתנא לא אמר אלא להוציא מיד טועה.
ב) בתוס' שאנץ כתובות (מא.) הקשה על שיטת התוס' הארוכים דא"כ לא יוכל להתקיים מה שפירשנו בב"ק (ה:) אהא דאמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיין לבר מקרן דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן ופי' בשם ר"ת שכן מועדין מתחילתן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ואתיין כמ"ד הכא פלגא ניזקא קנסא, א"כ משמע דמסברא יש לו להיות פטור לגמרי.
ג) לשיטת תוס' הארוכים נראה, שהרי צריך לומר לשיטתם שאין מחלוקת במציאות בין ר"פ ור"ה בדרי"ה וכיון שלר"ה בדרי"ה אומרים שזה קנסא רק אחר הלימוד, א"כ סתם שוורים רק קרובים להיות משומרים ואינם משומרים לגמרי, וזו הכוונה של סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. וגם ר"פ שס"ל פלגא ניזקא ממונא יסבור כן.
ולפי זה הפירכא דלעיל (ה:) שלא למדים שור מבור וחד מהנך דשוורים בחזקת שימור, הפירוש הוא בחזקת שימור יותר מאשר בור והנך, אבל אינו שמור לגמרי.
ד) לתוס' שאנץ אין לומר שזו הפירכא משום שאין התורה נותנת את דבריה לענין שיעור משתמר לשיעורין, או שזה משתמר או שלא, ואם מסברא חיצונה שור תם אינו נחשב משתמר שוב אפשר ללמוד אותו גם מאלה שמשתמרים פחות ממנו.
או שנאמר שכיון שיש מציאות בבור והנך שהם קרוב למשתמרים וגם בהם חייבה התורה משום שאין לתת את הדברים לשיעורים, שור למד מהם.
ה) התוס' הארוכים יסברו שאף שאין לחלק בתוך המשתמרים אין זה אלא כשהם בגדר אחד, אבל כאשר יש שני גדרים שונים, אף שהחלוקה לא נובעת מענין ההשתמרות, אפשר לחלק בין דרגות השתמרות ולומר שהתורה לא חייבה אלא במשתמר יותר.
גם מבור והנך המשתמרים רק מעט אין ללמוד כיון שבהם סיבת החיוב אינה מצד עצמם אלא משום לא פלוג, טעם שאינו בשור תם.
ו) בדברי התוס' הארוכים שסברת ר"ה בדרי"ה שפלגא ניזקא קנסא משום דלית ליה סברא דחס רחמנא עליה, אפשר לבאר שאין נראית לו כלל סברא דרחמנא חס על המזיק, שהרי זה על חשבון הניזק, והוא מעדיף לצאת מהסברא החיצונה שקרן היא ממון, ולחדש שהחיוב הוא משום קנס. לפי זה מ"ש בתוס' הרא"ש בכתובות (מא.), וכן בתוס' ריב"א על התורה משפטים, שגם בשן ורגל בור ואש חס רחמנא על המזיק, אין זה כדברי התוס' הארוכים.
אמנם אפשר לומר שעיקר סברת ר"ה בדרי"ה היא שאין נראה לעשות תשלום בדיני ממון השונה מן הנזק שנעשה, כלשון (טו:) כל שאינו משלם כמה שהזיק, וא"כ אין הרא"ש בא אלא לישב את הקושי של חידוש גדר של חס רחמנא אליבא דרב פפא. כלו' לכ"ע עדיף לומר שקרן תמה קנסא מאשר לומר שיש בה חידוש שאינו בשאר.
ז) רחוק לומר שטעם תוס' שאנץ אינו משום שיש להשוות את כל המועדים מתחילתן, בין רב בין מעט, אלא שמדייק מהלשון מה להנך שכן מועדין מתחילתן, משמע ששור תם אינו מועד כלל מתחילתו. בפשטות נוח לומר שאין כאן אלא לשון קצרה, והכוונה מה להנך שכן מועדין הרבה מתחילתן, או שנקט לשון זו משום שלהלכה אין שור תם מועד כלל מתחילתו לר"ה בדרי"ה.
|
|
|
|
|
