|
|
|
|
ב"ק ב':
בענין משמעות נגיחה ללא הלימוד מצדקיה בן כנענה ומקרני ראם קרניו
דת"ר כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. מאי ואומר וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ת"ש בכור שורו הדר לו. והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד ה"מ בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא ת"ש בכור שורו הדר לו וגו'.
א
א) כתב הנצי"ב שהצורך בלימוד שנגיחה היא בקרן אינו שלא נימא שנגיחה היא רגל או שן דזה אי אפשר חדא דהא מיכתב כתיבן בפני עצמן ותו דמשמעות נגיפה ונגיחה ודאי דאינו אלא כמו ונגפו אשה הרה שאינו באופן דרך הילוך או דרך אכילה. ואין לומר שמלמדנן שאין נגיחה בדחיפה, שהרי סוף סוף זו תולדה ומה נפ"מ אם היא אב. ועיי"ש שישב שהו"א שכל שאורחיה אבל אינו דרך הילוכו, כנשיכת נחש וקפיצת עגלה, יהיה בכלל נגיחה, ולא רק כוונתו להזיק.
ב) אולי אפשר לומר שההו"א היא שקרן ורגל הוו אב אחד.
וזאת ע"פ הגמ' להלן (ה':), אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן כו' ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא. אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן קרן לחלק בין תמה למועדת שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לפטור בו את הכלים, וכו'. ועי' רש"י שכולהו למדים מבור ואש (לבר מקרן, למ"ד).
והנה אופן הלימוד שבו הנזיקין נעשים לתולדות של האבות אפשרי או שאחר שכולם למדים בהצד השוה שחייבים עליהם, כמו שהיו למדים את האבות אילו לא נכתבו, שוב יש השמעה נפרדת ע"י האבות להשמיע פטור (כמו טמן באש). [ואף שעכ"פ החיוב נלמד מבין האבות, אין הלָּמֵד נעשה תולדה של כל האבות, שיהיו בו כל הפטורים. די"ל שהוא כענין שבת (צ"ג.) היה (זב) רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש (דהוה זה יכול וזה אינו יכול). א"כ אין הרוכב נחשב לנשען על אף אחת מהרגלים, כנ"ל כאן אינו תולדה של אף אחד מהאבות]. לצד זה תולדה היא כל שיש בה הקולא של האב. והאופן השני, שאף שהתולדות נלמדים בהצד השוה בכל זאת יש לימוד של האבות לחייב את התולדות, וכיון שהן תולדות של אב מסוים ממילא יש בהם דיני הקולא של אותו אב.
בגמרא חומרא משמשת לְאִפְיוּן אבות כדי ללמוד תולדות, לכן נראה כצד השני. ועי' פני יהושע ג': ד"ה בגמרא. (צד זה נוח אם נאמר שאופן הלימוד הוא ע"י דיבר הכתוב בהוה, כלומר, שם האב חל על התולדות, היינו התולדות נקראות בשם של האב, וממילא יש בהן הקולות שישנן באב. ועי' בזה בסי' ב'). באופן זה אפשר לומר שאחר שתולדה נלמדת לחיוב בהצד השוה קל יותר לעשותה תולדה של אב שנזכר, אף אילו לא היינו עושים אותה תולדה אילו לא היתה למדה קודם לְחִיוב. >קל יותר ללמוד דבר שעיקרו ידוע לפני הלימוד<.
ועי' רא"ש לדף ו': שאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בתר דנייחי כל דין בור יש להם, ואף שילפינן את חיובייהו גם מאש עיקר תלמודא הוא מבור. כלומר שאע"פ שאין אבנו יכול ללמוד מבור בלבד אחר שיודעים שחייב בה שוב נעשה תולדת בור.
ג) ונאמר שההו"א לפני שאמרנו אין נגיחה אלא בקרן היא שנגיחה היינו בכל הגוף, והיינו נגיפה. ונאמר שאף שנגיפה גם היא כוונתה להזיק בדרך כלל בכ"ז מצוי נגיפה שאין כוונתה להזיק. לכן אפשר שהיא תיצג גם את רגל. א'. אין מובהקות של אבר בגוף. ב'. אין מובהקות של כוונה להזיק. אחר שאומרת התורה קרן, ומייחדת את האבר ממילא רחוק יותר לשייך את הרגלים למושג נגיחה ושוב מתחשבים יותר בתכונות המיוחדות לרגל, ושוב אינה בכלל נגיחה. גם מובהקות כוונה להזיק בקרן גורמת לתת יותר משקל לתכונה זו, וממילא לא תהיה קרן יצוג של רגל. ועוד, כיון שנקטה התורה לשון נגיחה שהיא דוקא ולא לשון נגיפה מוכח שאין לשייך לה את כל הראוי להשתייך לנגיפה.
ד) לפי מ"ש, להו"א רגל בכלל קרן ו"ושילח" מדבר בשן.
אין להקשות, מכיון ששן ורגל שקולים כמ"ש בגמ' להלן, בהכרח צריך לומר ש"ושילח" כולל גם שן וגם רגל, את שניהם אי אפשר לכלול בכלל קרן, מדנאמר "ושילח", שהוא דין נפרד, ממילא אחד לפחות בכלל ושילח והי מינייהו מפקת. אין לומר כן, די"ל שמכיון שבאבות יש גם דין קולא החלוקה הראויה בין האבות אינה צריכה לנבוע מכח עצמת חומרא, וראוי יותר לחלק מכח האופן שבו פועלת התכונה המחייבת. לכן שן שיש בה שיוך הבעלים לתשלום הנזק מצד שבין כך יש חיוב תשלום מחמת ההנאה היא סוג אחד וקרן ורגל שיש בהם טעם לאחריות על הנזק מחמת עצמת המובהקות ליצירת נזק הם סוג שני, וממילא ראוי יותר לחלק בין קרן לשן מאשר בין קרן ורגל, ולומר שרגל שייך לקרן, וממילא עדיף לומר ששן הוא בכלל "ושלח"..
לגבי הסברא שדין יש הנאה היינו שמתוך שיש חיוב תשלומים בעד ההנאה יש גם בעד הנזק, יש להעיר מטינפה פירות שההנאה אינה לבעלים אלא לבהמה רע"א ציין י"ח: רש"י ד"ה דדחיק. ושם שלשלה אינו להנאתה. לגבי בעלים שילשול הנאה גמורה ובפשטות אין רש"י נסוג מפירוש זה אלא משום שיש הנאה לגופה גם בשילשול. וכן נתחכך בכותל יש כוונת הבהמה להנאת עצמה ואין הנאת בעלים מן הנזק, הנאתם היתה קודם שנפל הכותל.
ואולי יש לישב שסברת יש הנאה להיזיקה אינה סברא לחומרא אלא לקולא, וכמ"ש בארץ צבי (לרצ"א פרומער) על ב"ק ד':, שאין היא עושה לדעת בעל הבית אלא לדעתה. ולעומת זאת כוונתו להזיק עיקרו חומרא וכן דרכה לילך ולהזיק. ולכן היינו אומרים ש"ושילח" היינו רק שן.
ה) (אין לומר ששן ורגל שקולים רק בזה שהם שוים בשייכות ל"שילח" והנידון הוא במשמעות המילה, שעכ"פ יכריעו ע"י עדיפות הסברא, אכן ניתן לומר שבסברא רגל (למשל) עדיפה ובְלָשון שן עדיפה ואין להכריע בעדיפויות לגבי לימוד משילח, אבל יש להכריע לענין לימוד מכי יגוף).
ב
לכאורה קשה, למה היה לברייתא להביא מצדקיה בן כנענה ולא היה לה די בלימוד מבכור שורו, הרי מדברי תורה ודאי ילפינן. ועוד קשה דמשמע שאם למדים שבקרן מחוברת מחלק בין תמה למועדת יודעים מכ"ש שה"ה בקרן תלושה. וא"כ לא היה לו להביא אלא מקרא דבכור שורו.
ונראה (על דרך הקקיון דיונה) משום שבבכור שורו אפשר היה לומר שהמשל אינו אלא "קרני ראם קרניו", שהרי יש בביטוי זה תוכן עצמאי, ו"ינגח" אינו חלק מהמשל, שאז משמעו בקרן דוקא,אלא דיבור סתם, ומשמעות ינגח כל עשית נזק. אבל בצדקיה בן כנענה אין לומר כן, היינו ש"באלה תנגח" "באלה" הוא אמירת משל, ותנגח היינו דיבור סתם של עשית נזק, שהרי אין ל"באלה" תוכן בפני עצמו, ואינו יכול להיות לבדו משל, ובהכרח גם ה"נגיחה" בתוך המשל, ומוכח שנגיחה בקרן.
[לפי תוס' הר"פ (ג'.) ד"ה הא לאו מיושבת הקושיה בפשטות. שאומר שעיקר הצורך בגילוי המילתא הוא לחייב בקרן תלושה, השאר נלמד ב"במאי מוקמת לה וכו'" כמו בריש (ג'.)].
|
|
|
|
|
