|
|
|
|
ב"ק כ"ה·
ק"ו (הבנה אחרת)
ור"ט לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו היכא דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו התם שבעה דשכינה לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארבסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה אבל הכא חצי נזק כתיב וכו' ורבנן שבעה דשכינה כתיבי תסגר שבעת ימים ור"ט ההוא תסגר דדרשינן דיו הוא ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים ור"ט ההוא דאפי' בעלמא דרשינן דיו ולא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קמ"ל.
א) סיכום הסוגיה. בלא שום לימוד שאומרים דיו היתה השכינה מחייבת עונש כפול. אם יש רק לימוד אחד המלמד דיו מעמידים אותו רק במקום שלא מתבטל הלימוד בק"ו ע"י אמירת דיו. לחכמים שיש שני לימודים לאמירת דיו הלימוד השני מלמד שגם כשנפרך הק"ו אומרים דיו.
כלומר, דבר ראשון מסברא חיצונית אין אומרים דיו, והצורה המסתברת של הק"ו היא שהֱיוֹתוֹ של הלמד עדיף על המלמד בדין אחד מחייב שיהיה עדיף על המלמד בשאר דינים. דבר שני, עדיף שלא לומר דיו במקום שאם אומרים דיו אין הק"ו מלמד דבר חדש.
ב) הנראה בהסבר הדברים. ק"ו אינו היסק הגיוני אלא כלל היסק כעין שאר י"ג המידות שניתנו בסיני. ועי' מידות אהרון בקרבן אהרון, ק"ו החלק השני (דף ו' טור ב'), שההלכות המסורות לנו מהלכה למשה מסיני אין דנין בהן ק"ו, דהי"ג מידות הן הלכה למשה מסיני וכי אגמריה קב"ה למשה המידות לא היה תלמוד אלא על קראי או על מה דאתי מכחן ולא על הלכה למשה מסיני.
(בגמרא לא נזכר שניתנו למשה בסיני. אבל עי' רש"י פסחים כ"ד. וכל המידות הלכה למשה מסיני, ופירוש תענית כ'., גזירה שוה אחת מן שלש עשרה מדות שניתנו לו למשה מסיני, וכן בהקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש ד"ה וכאשר מת, וכן יש בשם תשובות הגאונים איני זוכר איפה. אכן באיגרת רב שרירא גאון אות נ"ב כותב, והוו עקרין דידהו קלין וחמורים וגמטריות ופנים של מדרשות ומנהון שלש עשרה מדות שהיה ר' ישמעאל דורש, הרי שמבדיל בין ק"ו לשאר מידות, ואין בזה הכרח).
אין הק"ו היסק הגיוני אנושי, הרי מצאנו הרבה מקומות שדבר אחד חמור ממשנהו בדין אחד וקל ממנו בדין אחר. למשל שבת כ"ז. נגעים שתי וערב כל אחד מהם מטמא בהם ושרצים אין שתי וערב מטמא בהן דבגד כתיב בהו, ולעומת זאת שרצים מטמא בכעדשה ונגעים בעינן כגריס.
ועי' להלן בסמוך כ"ה:, ותהא שן ורגל חייבים ברה"ר מקל וחומר וכו' אמר קרא ובער בשדה אחר וכו', וכל הסוגיא. וכן מוכח מכל מקום שהק"ו נפרך.
ג) בעניין תוכן מידת ק"ו, שההבנה הראשונית בה היא שהלמד יהיה עדיף מהמלמד, כנ"ל. נראה שהבנה זו מבוססת על היסוד שעדיף לא לחדש גדרים. יסוד זה מוכח בתוס' חגיגה י': ד"ה לעבור, שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו.
קיים כבר לימוד שיחס בין שני דינים נשאר אותו יחס, לימוד במה מצינו, ששוויון בין פרטים בדינים אחדים מוליד שוויון בדינים אחרים. ולא מצאנו שיחס אחד, כמו עדיפות, יוליד יחס אחר, כמו שוויון. לכן הכלל הוא לומר שיחס עדיפות גורם עדיפות ולא שוויון. (אמנם עדין לא מצאנו שיש לימוד הגורם עדיפות, אבל כיון שמצאנו מצב של עדיפות אין זה חידוש אם למדים מצב כזה בדין אחר, כל זמן שאין בשיקולי הלמידה חידוש, כדוגמת לימוד שויון מחומרא).
שוב מצאתי מפורשת סברא כעין זו. עי' תוספות שבת י"ד: ד"ה דכתיב, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ליהוי אלא שני כמשקין הבאין מחמת כלי ואוכלין הנוגעין בהן לא פסלי תרומה וי"ל דאין דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון. כלומר יש עדיפות שלא לומר דיו כאשר אמירת דיו יוצרת מושג חדש. (ודין אמירת דיו חֻדַּשׁ רק בגדר החדש של עצם הק"ו).
(אין נראה שההו"א שהלמד חמור מן המלמד גם בדין שאותו לומדים מסברא שיש להחמיר תמיד בחמור, אין זו סברא כיון שכבר נצאנו הרבה שחמורים מחברם בדין אחד וקלים ממנו בדין אחר)
וזה מ"ש ק"ו לשכינה י"ד יום, כי לכאורה מצד "שכינה חמורה יותר" הק"ו מתקיים כבר בח' ימים, ויותר אין ראיה, ותפסת מרובה. אלא שאין ידוע גדר הִכָּלְמוּת ח' ימים או גדר הכלמות יום אחד, ואם רוצים להעניש יותר משבעת ימים צריך להעניש עוד פעם שבע, י"ד יום.
ד) המחלוקת בעניין מיפריך ק"ו.
התוכן של מידת ק"ו הוא אמירה שכל שנאמר דין בדבר קל יש ללמוד ממנו לחמור ממנו. וביתר ביאור, כשהתורה אומרת דין בדבר קל, היא משמיעה שיש ללמוד ממנו לחמור ממנו. (דוגמה לאמירה כעין זו, שבת קנ"ד., דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. ורש"י, עיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי, ולא למלקות. כלומר באמירת הלאו יש אמירת מלקות, וכשבאה למיתה שוב אינה אומרת מלקות. אילו היה החידוש שבכל לאו לוקים, לא היתה חשיבות לזה שהלאו אומר גם מיתה).
(גילוי מילתא הוא עניין שונה ויבואר להלן במוסגר).
דבר זה מוכח מקידושין ע"ז. מה זרעו (של כהן גדול שבא על אלמנה) שלא עבר עבירה מתחלל היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואין מתחלל מה להוא שכן אין מתחלל בכל מקום תאמר בהיא שמתחללת בכ"מ.
"הוא עצמו יוכיח" אומר שיש הוכחה שלא אומרים ק"ו מזרעו של כהן ללמד לאלמנה לכה"ג, ודוחים שבהוא עצמו אפשר לתלות את אי אמירת הק"ו בגריעות פסול ב"כל מקום". אין הוכחה שהגריעות ב"כל מקום" גורמת לאי הלימוד בכהן גדול שנשא אלמנה.
אילו לא היתה אמירה שצריך לעשות ק"ו, היה ספק שמא לא "בכל מקום" הוא הגורם לאי הק"ו אלא לגמרי אין ק"ו מזרעו, לא לו ולא לאשתו. זה ספק על עצם הק"ו מזרעו ולא היינו לומדים אותו. ומוכח שהאמירה שזרעו מאלמנה נפסל, אומרת שצריך ללמוד ממנה לפסול אשתו שעברה עבירה (בעצם, האמירה היא לפסול כל מי שעבר עבירה, גם הוא, אלא שלגביו יש פסוק) , וממילא כל שאין ראיה שאין ללמוד אלמנה מזרעו, אלא יש הסבר אחר ב"הוא עצמו", אומרים אין ספק (הפירכא) מוציא מידי ודאי (אמירת הק"ו), ושוב נשאר הלימוד באלמנה.
ועי' בסימן בקידושין ד': מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר. ועוד מקומות רבים בפירכת "יוכיח".
(יש הסבר שכשק"ו הוא גילוי מילתא בעלמא עונשים על פיו משום שזו אמירה מפורשת ולא היסק. בגילוי מילתא יש אמירה ישירה על החמור, מגדר דיבר הכתוב בהוה, כמו שאמירת "מכשפה" כוללת מכשף, וכמו שיש שאמירת "כנעני" כוללת כל שבעת עממים, כך אמירת דבר קל יכולה לכלול כל דבר שפשוט מאד בסברא שאינו גרוע ממנו. ואילו במידת ק"ו אין אמירה ישירה אלא אמירה לעשות היסק).
ה) כשיש לימוד שאומרים דיו, ישנן שתי דרכים ללמוד זאת. או שמשנים את תוכן המידה של הק"ו ולמדים שאין הק"ו אומר אלא שיש בלמד כל שבמלמד (ולא יותר), או שאומרים שהאמירה של הק"ו נשארת על מכונה אלא שנוסף כלל לומר דיו. אם הולכים כצד הראשון יש מקרים שיופקע מן הק"ו שם האמירה שבו, היינו במקרה שאם אומרים דיו אין הק"ו מחדש דבר, כגון בקרן ברשות הניזק, ומיפריך ק"ו. לכן עדיף לומר כצד השני, שנוסף כלל, והוא נוסף רק כאשר אין הדיו מבטל את שם האמירה.
לכ"ע, אילו לא היה אלא לימוד אחד שאומרים דיו, היינו מסבירים אותו באופן שלא יפקיע אף פעם אמירת ק"ו. כלומר היינו אומרים שהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו.
מחלוקת ר' טרפון וחכמים היא בלימוד השני, "תסגר שבעת ימים", שמשמיע שוב שאומרים דיו, האם לומר שבא להשמיע שלא רק בגלל כבוד משה נאמר דיו. נראה שהמחלוקת תלויה במשקל שמיחסים לביטול שם האמירה. כלומר, גם ר"ט וגם חכמים מודים שהאפשרות ש"תסגר" באה להוציא מהו"א שעצם דין דיו נאמר רק לשעתו בגלל כבוד משה, היא אפשרות רחוקה. רחוק לומר את ההסבר שדין דיו בא רק למה דהוה הוה, לגלות על כבוד משה, ולא על הלכה למעשה. ולכן רחוק לומר שהתורה תוציא מהסבר זה. אלא שר' טרפון סובר שעדיף לומר כך מאשר לומר שהכתוב בא להפקיע את הק"ו משם אמירה בקרן ברשות הניזק.
המחלוקת האם לומר בנידון דידן שיש אמירת ק"ו הבאה בחינם היא כעין מחלוקות בכמה מקומות בש"ס אם אומרים מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. עי' פסחים ע"ז:, ורבי אליעזר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא ורבי יהושע כל היכא דאיכא למדרש דרשינן.
ו) קושית התוס' ד"ה אני, והיכי קאמרי רבנן דיו (בק"ו מרה"ר שהקיל בה לענין שן ורגל החמיר בה לענין קרן, שמשלם חצי נזק, רשות הניזק לא כל שכן שיחמיר קרן משן ויתן נזק שלם) שכל ק"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל חומרות שיש בקל. ותירצו, וביתר ביאור ברא"ש שהובא בשטמ"ק ובנמק"י, דהני מילי כשהחומרות שאתה בא ללמוד אינן מעין אותה חומרא שהיא בלמד וכו'.
נראה שהסברא בזה ע"פ הנ"לֹ, שדיו היא אמירת הגבלה, זה שהתורה נקטה את הדין בצורה הקטנה אומרת שרק הצורה הזו קיימת בלימוד. כשר' טרפון אמר שֶׁיָּדוּן ק"ו של מקומות, סבר שרק באמירת הדין הנלמד שייך לומר שיש הגבלה, ולא בדין היוצר עדיפות. (ולא יהיה דיו אלא בדין שיצירת העדיפות היא מסברא, כמו ק"ו לשכינה י"ד יום, שבו אין לעשות ק"ו של מקומות). וחכמים אומרים שגם על יצירת העדיפות של הק"ו חל הכלל של אמירת הגבלה, שעל כל החלקים היוצרים את הק"ו נאמר עניין הדיו.
לכן אין אומרים דיו אלא בחומרא שהיא מעין המלמד, שאותו "יותר" שנשלל במלמד (שבעת ימים שניים ב"ואביה", או חצי שני של נזק בנידון דידן) אותו בלבד שוללים.
סיכום: היסוד הוא שעדיף לא לחדש גדרים. לכן עדיף ללמוד שהחמור מחבירו במקום אחד חמור בשאר מקומות.
מידת ק"ו היא אמירה של התורה ע"י השמעת הדין במקום הקל, ועדיף שלא תהיה זו אמירה ריקה.
(זו אמירת ודאי ואינה נסתרת ע"י הכחשה בספק).
דיו הוא אמירה, שלא ללמוד יותר ממה שבמלמד, בזה שנקטה תורה מקרה קל.
|
|
