|
|
|
|
שבועות ה':
שאת כצמר לבן ודעת ר"מ שכקרום ביצה
תנן התם מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה.
ותוספות, שאת כצמר לבן, הש"ס מקצר ומדלג דר"מ דאמר בריש מסכת נגעים שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן, ונראה דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שהיא שחורה מכולן שתהיה תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן.
א) מחלוקת חכ' ור"מ.
עי' רא"ש (ור"ש) נגעים פ"א מ"א, ואין לומר דבסדר לבנוניתן פליגי דלא פליג בדבר הנראה לעינים.
ולא נח להם לומר כתוס' שהמחלוקת אם מיירי בצמר נקי או בצמר מלוכלך. ונראה שהוא לדבריהם שבכל א' מד' מראות אלו יש כמה מראות שיש שלגים משתנים זה מזה וכן יש צמר נקי בן יומו ויש צמר שאינו כ"כ נקי וכן סיד ההיכל לבן מסתם סיד וכו'. וממילא אין להחשיב צמר מלוכלך כמין כהה מסיד, שהרי גם סיד יכול להתלכלך באותה מידה. ושיטת התוס' נראה, שהבדל בין מיני הסיד הוא הלכלוך ואילו בצמר גוף הצמר מתכהה בגלל השמש וכדו'. וכן מיני השלג שיש הו"א שבשלג יש ארבע דרגות השינויים אינם בגלל לכלוך. אבל סיד אין גופו מתכהה ואין התכהותו אלא מלכלוך. ההבדל בין סיד ההיכל לשאר סיד אינו אלא בנקיון. וכן אפשר שהסיד הרגיל לשימוש והשלג הרגיל כשיורד הם הבהירים ביותר ואילו הצמר הרגיל לשימוש אינו הצמר של טלה בן יומו, לכן יש יתרון לצמר הזה לקבל את כינוי "צמר". (להסבר זה סיד ההיכל אינו שמיוחד רק להיכל אלא גם באופן רגיל השתמשו בדרגת ניקיון כמו שלו, ו"ההיכל" משום שזה מוכר לכל).
ב) הר"ש והרא"ש מישבים שגם לר"מ צמר בהיר מסיד. ושיטת ר"מ מדנקרא הנגע שאת הרי הוא הכהה האפשרי ומה דכתיב שאת לבנה ע"כ "לבנה" עולה על תולדתה ולכן תולדתה היא הבהירה יותר מבין התולדות היינו צמר.
ועי' תוי"ט וק"ק דדלמא "לבנה" לגופיא אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה ואפילו אין בו לבנינות. אכן העדר כל לבנינות ממועט מדטיהר אפילו בוהק שיש בו לבנינות. אבל עדין צ"ע למה לא דורש שאת "לבנה" לגופה, גם גבוהה וגם לבנה, היינו גבוהה, כהה, אבל לבנה יותר משאר כהות, היינו צמר לבן. (אמנם עדיף להעביר ביטוי לענין אחר שלא יכחיש וכאן לכאורה עדיף להעביר "לבנה" לתולדה, אבל בפשטות גם כשלבנה לגופה אין שאת מוכחשת אלא עוברת למשמעות גבוהה יותר ולא "הכי גבוהה"). ומהר"ם מרט"ב בשם רבו כתב דכי היכי שנפקא מקרא מקרא ששאת מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה"ה שיש לתת להצטרפות את התולדה הגבוהה שבכולן.
ג) ושמא ניתן להסביר שמ"ש ר"ש "קסבר ר"מ מדקרייא רחמנא שְׂאֵת ש"מ שהיא הגבוהה שבארבעת המראות" אין כוונתו כמ"ש לפום ריהטא שעצם שם "שאת" עדיף לתת לו משמעות של "הגבוה ביותר", ולא "גבוה" סתם שיכול להתבאר גם "גבוה יותר מאחר". אלא כדלהלן.
הלימוד. בהרת היא הלבנה ביותר והיא כשלג כדיליף להלן ו': ובתו"כ תזריע פרש' ב' מויקרא י"ג אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין למעלה הימנה, ובתו"כ שלבנוניתה כשלג ממצורעת כשלג שבמרים, שְׂאֵת כהה ממנה שהיא לשון גבוה והכהה נראה גבוה מן הבהיר. ושוב יליף טפילה לשאת וטפילה לבהרת (מחלוקת איך הלימוד, להלן ו':, ובתו"כ ובירושלמי כאן).
מחלוקת ר"מ וחכ' היא בלימוד הכהות של שאת. לחכ' אומרים לפני שלמדים מהן תולדות השאת למדים מהו השאת ואומרים תפסת מרובה לא תפסת, א"כ מידת הכהות לעומת הבהרת היא הקטנה האפשרית, שאת הוא הקרוב בבהירות לבהרת. ורק אחר שיודעים מהו שאת למדים לתולדות. ממילא התולדות שתיהן כהות משאת.
ר"מ יסבור כר' יהודה בן בתירה (תורת כהנים מצורע זבים פרש' ה') שאינו כר"ע שאמר שם תפסת מרובה, אלא אומר את הכלל שתי מדות אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה מודדים מדה כלה ואין מודדים מדה שאינה כלה. לשיטה זו, יאמר כאן שמידת הכהות של השאת היא הגבול של הבהירות שעודנו טמא, מעל בֹּהַק. בהק הוא הצבע הבהיר ביותר של עור שהוא עיקר העור ולא כתמים בעור, כמו שיבואר לקמן אות ה'. ממילא השאת הוא כל צבע שאינו צבע של עור בריא, וזה תיאור ברור. נמוך משלג אינו תיאור ברור. יש הרבה גוונים לשלג, כמ"ש הר"ש וכדמוכח מההו"א בתו"כ שכל המראות כשלג, ולא ברור עד איזו כהות ניתן ליחס ל"שלג" ומה צריך להחשב צבע אחר.
ביתר ביאור, הגבול של מה נחשב שלג תלוי בִּמְיַצֵּג הַלַּבְנוּנִית הנמצאת בדירוג תחת השלג, אם זה דבר בהיר יותר היה לובן מופקע משלג כבר בדרגת בהירות גבוהה יותר מאשר אילו היה המיצג הנ"ל כהה יותר. ובעיקר אם נאמר שהצמר הבהיר ביותר בהיר מהשלג הכהה ביותר. (גם בלא זה יש ספק עד מתי כהות לא רגילה של שלג עודנה נחשבת "שלג", וזה ע"פ הכלל שמשמעות ביטוי היא לפי החלק הרגיל).
ד) מחלוקת חכ' ור' מאיר כאן נראה שלחכ' עיקר הדיון על התוכן של שאת, כדרך ר"ע בעלמא, והוא הכהות, ובו אומרים תפסת מרובה לא תפסת, ולר' מאיר תחילת הדיון על המילים המביאות לתוכן והוא "שאת" ודנים קודם על משמעות המילה והולכים אחר גבול ברור, כעין שיטת ר' ישמעאל. ועי' מלא הרועים ח"ב אות כ' אי ר"מ דריש כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי. היינו הליכה אחר לשון או אחר תוכן. עכ"פ ר"מ למד תחילה אצל ר' ישמעאל ואפשר שנשאר במקצת בשיטתו.
ה) לשיטת ר"מ לנ"ל אות ג', הגבול התחתן העדיף הוא קרום ביצה, והוא ידוע אף לפני שידענו שיש תולדות.
עי' הלימוד בתו"כ ששאת אינה כשלג שלא טיהר הכתוב אלא בֹּהַק ואם בהק קרוב לשלג הלימוד מיותר. (עי' עזרת כהנים על התו"כ בתוספת העזרה ד"ה בהק). לכן אומרים שבהק שהתורה מטהרת נמוך מקליפת ביצה. ועי' רש"י ויקרא י"ג ל"ט, בהק, כמין לובן הנראה בבשר אדם אדום שקורין רו"ש [אדמוני] בין חברבורות אדמימותו קרוי בהק כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח. ונראה ע"פ רש"י ויקרא י"ג ב', בהרת, חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם]. שעיקר שם בהרת הוא מלשון כתם, שאינו הצבע העיקרי של הבשר. (וגם שאת לומד מבהרת את התכונה של כתם). מכאן שבהק הוא הצבע הבהיר ביותר שהוא עיקר צבע האדם ולא כתם, לבנונית העור של עדשן.
אולי סיוע לזה מנידה י"ט., נגע טהור מי איכא וכי תימא כולו הפך לבן טהור הוא ההוא בוהק מקרי. ונראה הפירוש שכשכולו לבן הרי הוא מקבל חשיבות של עיקר הבשר ולא של כתם.
ו) כיון דלר"מ סדר הלימוד הוא קודם שאת ומקבל גבול תחתון ואח"כ תולדת שאת ואח"כ תולדת בהרת, אפשר לומר שאחרי שלמד ששְׂאֵת הכי כהה כקרום ביצה, כשבא ללמוד ספחת של שאת מקרב אותה לשלג משום שהשלג גבול ברור יותר של לובן מאשר ביצה, כלומר "שלג" הוא מושג הנמא בתורה וממילא סמוך לשלג הוא גבול של דבר בעל חשיבות עצמית, ואילו קליפת ביצה אינה נזכרת ואיןלה חשיבות מצד עצמה אלא היא גובלת לבהק שלו יש חשיבות מצד עצמו. ורק אח"כ כשמחדש ספחת של בהרת חייב להגדיר אותה כסמוכה לקרום ביצה. ולא כתוס'.
ז) הסבר אפשרי אחר ליסוד מחלוקת ר"מ וחכ'.
אפשר שחכמים מודים שהגבול של בהק חד יותר מהגבול של שלג ועדיף עליו. אלא שסוברים שכיון שספחת היא טפילה לשאת ממילא חשיבותה פחותה משל שאת ובזה נודע שיש כהה משאת ואין שאת סמוך בבהירות לבהק. ושוב עדיף לסמוך אותו לבהרת. ואילו ר"מ סובר שכיון שגדרת ספחת הטפילה לשאת נובעת מהגדת שאת שוב אין דנים על ספחת אלא אחר שקובעים את הגדרת שאת, ממילא לא מביאים בחשבון שספחת צריכה להיות כהה משאת, ושוב שאת היא על גבול בֹּהַק.
ומה שלר"מ ספחת של שאת בהירה מספחת של בהרת אפשר שדורש כר' זירא להלן ו':, טפילה לבהרת מנלן אר"ז נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה. כלומר שקודם למד טפילה בשאת וממנה לבהרת, לדרך הנ"ל קודם הוא מגדיר את טפילה של שאת, לכן אומרשהיא סמוכה לשלג שהוא ברור יותר מלסמוך לביצה שהיא גדר שלא הוזכר. ורק בסוף בלימוד ספחת של בהרת סומכים לביצה.
ח) (אפשר אולי שטעם ר"מ הוא שדורש שאת ספחת ובהרת כמתניתא שספחת משמעה שתי ספחות. והפשט הראשוני הוא ששאת למעלה ותחתיה הספחות ותחתיהן הבהרת. אבל "בהרת לבנה היא" מעלה את בהרת למעלה והופך את הסדר למלמטה למעלה. וכן פירש בשושנים לדוד את דברי רש"י על התורה שאת או ספחת או בהרת שמות נגעים הן ולבנות זו מזו שנתנו לפי מדרגותם מלמטה למעלה דהא ע"כ בהמרת עזה משאת וא"כ ממילא דיותר קרוב ע"ד הפשו לומר דספחת נמי יותר עזה משאת.
|
|
|
|
|
