|
|
|
|
סנהדרין ג':
בדורשין תחילות קמיפלגי
שלשה מנלן דתנו רבנן (שמות כ"ב) ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן אחד (שמות כ"ב) עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן שנים (שמות כ"ב) אשר ירשיען אלהים הרי כאן שלשה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות אלא וכו' הרי כאן שנים ואין בית דין שקול וכו' נימא בדורשין תחילות קמיפלגי וכו' לא דכולי עלמא אין דורשין תחילות אמר לך רבי יאשיה אם כן נימא קרא ונקרב בעל הבית אל השופט מאי אל האלהים שמע מינה למניינא ורבי יונתן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא.
א) טעם שאין נוח לגמרא לומר שמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן היא אם דורשים תחילות, נראה שהוא מהלשון של ר' יונתן, ראשון תחילה נאמר, בפשטות זו אמירה חסרת תוכן, "ראשון" היינו "תחילה", וצריך היה לומר רק אין דורשים תחילות. אלא כוונתו שאין למנות את הראשון משום איזה טעם אחר. (אמנם אפשר שר' יונתן אמר "ונקרב בעל הבית אל האלקים תחילה נאמר" ולשון הברייתא "ראשון תחילה" הוא קיצור לשונו של ר' יונתן).
לפום ריהטא נראה, שעיקר טעם ר' יאשיה הוא למה כאן שונה משאר מקומות ויש טעם לדרוש תחילות, ור' יונתן מבטל את הטעם ההוא. אבל אפשר גם להיפך שבסתם דורשים תחילות, ומ"ש הגמרא שלכ"ע אין דורשים, היינו שכאן לכ"ע קיים בפשטות טעם שאין דורשים, אלא שלר' יונתן יש טענה המוציאה מאותו טעם, וטעם ר' יונתן למה כאן שונה מהסתם, וטעם ר' יאשיה לסתור את טעם ר' יונתן. וזאת אף שטעם ר' יאשיה נכתב קודם.
ב) כ' תוס' ד"ה אין, וצריך לדקדק בכל הנהו דלקמן קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטוטפות וי' כהנים דסוף פירקין דדרשינן כולהו למניינא ולא אמרינן אין דורשין תחילות.
(עוד מצאנו שלכאורה דורשים גם תחילות, שבת מ"ט:, הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר להו ר' חנינא בר חמא וכו' אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת. משמע שיש ל"ט "מלאכה וכו'" בתורה. ועי' ר"ח שבת שם שמונה את המלאכות ולא מחסיר אחת משום אין דורשים תחילות, וכן בתוי"ט שבת פ"ז מ"ב).
עי' נזיר ה'., מתני'. סתם נזירות ל' יום. גמ'. מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא (במדבר ו) קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת (המיוחס לרש"י, נזר אלהיו לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה כמו התרגום) ורב מתנא נמי נילף מנזיר נזרו אמר לך ההוא לדרשה (במדבר ו) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות (במדבר ו) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות ובר פדא אמר לך ליכא חד מינהון דלאו לדרשא אלא "מדההוא למניינא כולהו נמי למניינא".
הרי שלבר פדא דורשים למנין גם את מה שנצרך לדרשה אחרת, זה שמקצת נדרש למנין גורם שגם מה שמצד עצמו לא היה נדרש למנין ידרש גם למנין.
סברא זו עי' גם מגילה ג'., והשתא דאמרת מדינה ומדינה, ועיר ועיר לדרשה, משפחה ומשפחה, למאי אתא. וע"ע רש"י יומא מ"ה:, אש תמיד תוקד למאי אתא, כיון דדרשת כל מוקדות דענינא. וע"ע סנהדרין נ"ו:, מנהני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא (בראשית ב') ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר (ויקרא כ"ד) ונקב שם ה' מות יומת וכו' מכל עץ הגן ולא גזל וכו'. הדרשה מכל עץ הגן ולא גזל מוסברת בזה שכבר ידענו שגזל אסור מ"כי מלאה הארץ חמס וכו' אלא שצריך אזהרה, ובהכרח היא כתובה באיזה אופן וזה מביא לפרש את מכל עץ הגן לדרשה הכתובה, אכן הדרשות הראשונות לדינים וברכת ה' נראות רחוקות מאד, וצ"ל שהן ע"פ הכלל של בר פדא בנזיר, ומגילה ג' ·.
לפי זה היינו צריכים לדרוש תחילות גם כאן.
ג) וצריך לפרש שעיקר טענת ר' יונתן שהכוונה של "לקרב לגבי דיינא" היא ש"אלקים" הראשון אין משמעו דיין אלא משפט. ממילא התוכן "אלקים" נכתב רק פעמים. (זה נוח בעיקר לפי הגרסא שהביא מרגליות הים, והובאה גם בהגה"ה בכת"י פירנצה, שגרסת דברי ר' יאשיה, א"כ נכתוב קרא ונקרב בעל הבית אל המשפט). וטענת ר' יאשיה הנ"ל היא שאם זו כוונת התורה היה לה לנקוט לשון שאינה מטעה. כפירוש השני באות א'. (ועי' אות ה').
אכן כפי שכ' המאירי סוגיא דעלמא כרב מתנא, ולא כבר פדא. והוא חולק על בר פדא ואינו אומר שמתוך שחלק נדרש נדרש הכל. (לא אמרו שטעם רב מתנא הוא שעדיפה לו דרשת יהיה, דרשת גימטריה נדרשת רק כשיש בעיה ואין לה גילוי אחר, כמ"ש במקום אחר, ואילו דרשת אלקים אלקים, אילו לא היתה נדרשת היינו הולכים אחר משפט אחד) . ונראה שבמגילה ג'. ורש"י יומא מ"ה: וסנהדרין נ"ו: שהובאו באות ב' גם רב מתנא יודה, שם אין דרישת חלק גורמת אלא לדרוש מילים שאינן נדרשות ואילו בנזיר בר פדא אומר שמקצת המילים הנדרשות גורמות לשאר מילים שידרשו פעמים.
ד) טעם אחר שכאן לא דורשים תחילות אם התחילה אין בה יתור.
נראה שיש שני שיקולים המביאים לדרישת מנין.
השיקול הראשון, שיש ביטוי שהתוכן שלו כבר אמור, ולמדים ממנו פעם נוספת, כמו בבא מציעא ל"א., (החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב להחזירה שנאמר (דברים כ"ב) השב תשיבם) אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני אמר ליה השב אפילו מאה פעמים משמע. וכן שם שלח תשלח והוכח תוכיח.
לשיקול זה הפעם השניה באה להוסיף על הראשונה וגורמת שיהיו שנים אף שהראשונה לא באה לעניין המניין.
השיקול השני שכיון שאין הלשון נצרכת לתוכן שלה מעבירים אותה לתוכן חדש, כעניין אם אינו עניין. עי' חולין ע"ד:, תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל מילי נמי. וכן שבת כ"ח., אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי. ואין הלשון השניה מרבה רק דבר אחד כמו שהוא בריבוי "את", היינו משום שבמשמעות ביטוי הולכים לגבול כדי לא לסתום. וזהו, לדעת ההוא מרבנן בב"מ ל"א. הנ"ל, השיקול שהביא לדין שחייב להחזיר אפילו ארבעה וחמישה פעמים, והקשה עליו כנ"ל.
וע"ע מקור מפורש שביטוי שהוא מיותר לפי משמעותו הרגילה מקבל משמעות אחרת. זבחים פ"ב., (מתניתין לעיל) נתן וכו' בפנים וחזר ונתן בחוץ ר"ע פוסל. (כלומר ר"ע סבר שאף שכתוב בויקרא ו' כ"ג וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש ישרף הוא הדין בכל קרבנות). אמר רב יהודה אמר שמואל משל דר"ע למה הדבר דומה לתלמיד שמזג לרבו בחמין ואמר לו מזוג לי אמר לו במה אמר לו לא בחמין אנו עסוקים עכשיו בין בחמין בין בצונן, הכא נמי מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל לאו חטאת קאמינא לך אלא כל קדשים. וברש"י, לאו בחמין אנו עסוקים וכיון שאני אומר לך מזוג סתם בחמין הייתי אומר לך עכשיו הנני אומר לך בין בחמין בין בצונן. אלא ה"ק לאו חטאת לחוד קאמינא אלא אף חטאת כשאר קדשים דלא תימא חטאת לא תיפסל שכן מצינו חטאת נכנסת להיכל בחטאות הפנימיות.
לשיקול זה כל שלא מיותר למניין אינו מצטרף למניין. אלא אם מחילים עליו את שיטת בר פדא דנזיר הנ"ל אות ב'. (גם שיטת בר פדא אינה מתקיימת אלא באופן השני שהוא דרישת הכתוב).
ה) ועי' השגות הראב"ד על הרי"ף לפסחים ה': ד"ה להכי, דאין דורשין מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא מדוחק שאין מה לדרוש כ"כ המיעוטין אבל כאן שיש מה לדרוש וכו' אין מחזירין את המיעוט לריבוי.
נראה ש"מחזירין את המיעוט לריבוי" היינו שמעבירים אותו ממשמעות מיעוט למשמעות של שינוי היקף, וממילא מרבים, כיון שאין מה למעט. כלומר עדיף לדרוש כצד הראשון, וממילא למנות גם את התחילות, ולא כצד השני. וזו טענת ההוא מרבנן בב"מ ל"א. הנ"ל, שראוי יותר לדרוש שתשיבם נשארת במשמעות השבה אחת ומוסיפה על ההשבה הקודמת ויש שתי השבות, ולא לומר ש"תשיבם" הופך ל"תשיב פעמים רבות").
ו) גם להסבר זה נפרש שטענת ר' יונתן היא ש"אלקים" הראשון התוכן שלו אינו דיין, אלא משפט, וממילא השני אינו מוסיף עליו.
נצטרך לומר שמה שכ' רש"י, אין דורשין תחלות, למניין דלגופיה אתא דלבעי מומחין, הוא להו"א, כדרכו, שעליו אמר נימא בדורשין תחילות קמיפלגי, אבל למסקנה ההסבר כמ"ש.
בסוכה ו':, רבנן סברי יש אם למסורת (ויקרא כ"ג) בסכת בסכת בסכות הרי כאן ארבע דל חד לגופיה (רש"י, דאין דורשין תחילות, פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעי אתא) פשו להו תלתא. שתים כהלכתן, ואתאי הלכתא וגרעתה לשלישית, ואוקמה אטפח. לנ"ל נפרש שפסוק הראשון בא לשם סוכה ורק השאר מועברים ממשמעות סוכה למשמעות דפנות, ולכן אין הראשון נמנה. (ביאור מ"ד סככא בעיא קרא היא שאף שסכך עיקר שם סוכה והוא נזכר ב"תחילה" מ"מ המנין בא לציין את הצדדים של הסוכה והם כוללים גם את הצד העליון). האופן שבסוף שם, והכא בדורשין תחילות קמיפלגי מר סבר דורשין תחילות ומר סבר אין דורשין תחילות. דעת ר"ש שדורשין היא כשיטת בר פדא נזיר ה'. שהובא באות ב' שדרישת מקצת גורמת לדרוש את כל המילים השייכות, ואפילו אם הן נדרשות לעניין אחר. ולכן רב מתנה החולק בנזיר שם על בר פדא אומר בסוכה, טעמיה דרבי שמעון מהכא (ישעיהו ד') וסכה תהיה לצל יומם וכו'.
ז) הלימודים שמביא התוס', קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטוטפות וי' כהנים דסוף פירקין דדרשינן כולהו למניינא, בכולם צורת הדרשה היא כמו בשיקול הראשון שבאות ד', שהלשון השניה מוסיפה על הראשונה, ואין שום דרישה של הראשונה.
(עי' בסימן של ד'.)
ח) דרישת ל"ט מלאכות בשבת, כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה, כמ"ש בשבת מ"ט: שהובא באות ב', שדורשים את כל האמור ולא רק את שיש בו יתור. אפשר היה להעמיד כבר פדא בנזיר ה'., שהובא באות ב', אבל אין זה נוח, כנ"ל אות ג'. ונראה להסביר ששם הדרשה לא נוצרה ע"י יתור "מלאכה" וכו', אלא הגורם לה הוא ספק שנוצר ע"י הכחשת הכתובים "אחת מהנה" "הנה מאחת" שיש חילוק מלאכות, וצריך לימוד איך מחלקים את המלאכות, דבר שנפשט ע"י ידיעה לכמה חלקים מחלקים את המלאכות. אחת האפשרויות ללמוד זאת היא ממספר הפעמים שכתוב בתורה "מלאכה", לזה אין צריך יתור של "מלאכה", ואין הבדל בין תחילה ולא תחילה.
ט) בירושלמי נזיר פ"א ה"ג הגרסא לכאורה הפוכה מבבבלי, סתם נזירות שלשי' יום כו' בר קפרא (דודו ורבו של בר פדא) אמר יהיה תלתין רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהונתן כנגד כ"ט פעמים שכתוב בתורה בפרשת נזיר נדר נזיר להזיר והא תלתין אינון אמר רבי יוסי בי רבי בון חד לחידושו יצא.
שיטת ר' יונתן היא שאין דורשים תחילות, כשיטתו בגמרא כאן. לנ"ל צ"ל שסובר ש"יום נזירות" הוא מושג שונה מ"נזיר" באותו אופן שדופן שונה מ"סוכה", לכן אין מונים את הראשון.
שיטת בר פדא בבבלי היא שדרשת "נזיר" למנין נובעת מהספק של ריבוי "יהיה", כמה לרבות, וממילא מונים את כל "נזיר" כמו שעשינו לעניין מלאכה.
סיכום. הדרשה של קביעת מנין יכולה להיות בשני אופנים. האחד ע"י שאומרים שהתוכן של הנאמר שנית הוא התוכן הראשוני אבל בחפץ אחר, היינו שמוסיף פעם. באופן כזה אין הנאמר ראשון נדרש כלל, ממילא אין חשיבות אם הוא נצרך לדרשה אחרת. האופן השני של דרשת מנין היא שהביטוי מקבל משמעות של מספר בגלל היותו מיותר, באופן כזה אין מה שנדרש לדבר אחר נמנה (אלא לשיטת בר פדא). כל שאפשר לדרוש באופן הראשון דורשים, אולם כאשר הדרשה נובעת ממשמעות אחרת כמו "סוכת" לדפנות, שבגלל היתור הופכים את סוכות למנין דפנות, אין נמנים אלא מי שקבלו את המשמעות האחרת. במנין אבות מלאכות בשבת כיון שאין "מלאכה" האמורה במקום אחד שווה בתוכן שלה לאמורה במקום אחר, המנין הוא בדרך השניה, אבל כיון שיסוד הדרשה הוא הצורך החיצוני במנין, ולא יתור. האילוץ לדרוש קיים גם בשאינם מיותרים, לכן דורשים הכל.
|
|
|
|
|
