א) ר"ח מפרש, כי הוא זה, פי' כי הוא שאתה תובעני בשתי כסף זה בלבד יש לך אצלי, הנה נמצאת כל הטענה שתי כסף ומכללא ההודאה. מכילתא משפטים פט"ו, אשר יאמר כי הוא זה שזה אומר זה הוא וזה אומר אינו הוא מכאן אמרו עד שתהא הודאה במקצת (בכתבי היד ובילקוט, ממין) הטענה.

ורש"י כתב בדעת רב, ההוא זה מיבעי ליה דאין שבועה אלא בהודאה במקצת כלומר את זה אני מודה ולא לאגמורן דאטענת ב' כסף קאי. משמע ששיטת שמואל, שממנה בא להוציא, היא ש"זה" קאי על טענת שתי כסף. כלומר כמו ר"ח רק להיפך, לשמואל אומר, "הוא" בלבד מתוך "זה" שאתה תובעני.

פירושי רש"י ור"ח אינם פשט הכתוב. לפי הפשט "הוא זה" שווה בתוכנו ל"זה" כמו (תהלים כ"ד, י') מי הוא זה מלך הכבוד (ירמיהו ל', כ"א) כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי. (אסתר ז', ה') מי הוא זה ואי זה הוא. וכן לשון משנה (כתובות י"ח:), כתב ידינו הוא זה. אין פירושי רש"י ור"ח אלא דרש מתוך שֶׁדָּי היה לומר "אשר יאמר כי זה" ו"זה" בנידון דידן משמעותו "זה ולא אחר". זו משמעות של טענה הבאה לפטור. וכן משמעות הוא זה בנידון דידן. אבל בגלל היתור מעבירים את ."זה" להיות מכוון אל אמירת התובע, והוא מקבל משמעות "זה ולאו דוקא רק זה".

התוכנים "זה" ו"רק זה" שניהם אפשריים לפי הפשט ובוחרים ביניהם לפי העניין. (בעלמא "דבר" מקבל פשט של "רק הדבר" כאפשרות דרגה שניה, בגלל אילוץ. ובפשטות כך זה גם כאן, אף שמצוי התוכן של "רק").

ב) הלשון בהסבר דעת רב, חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה, משמעה שיש כאן שתי אמירות נפרדות "הוא" ו"זה". וכן הוא בב"מ (ה'^.), ואבוה דרבי אפטוריקי אמר לך כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור ואידך (היינו ר' חייא. והוא שֶׁתָּני כרב) חד למודה מקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. ע"כ. כשאמר וחדא להעדאת עדים דפטור "הוא" ו"זה" הן שתי אמירות נפרדות. "הוא" "רק הוא" הוא דברי הנתבע שעולים על טענת התובע שאמר יותר מה"הוא", ו"זה" "רק זה", הוא דברי הכתוב שעולה על לשון הכתוב "אשר יאמר" אומר שרק "אשר יאמר" מחייב שבועה, ולא עדים.

כנ"ל יש לומר ל"אידך", ר' חייא. היינו, "הוא" דברי הנתבע שמתנגד לטענת התובע, כנ"ל, ו"זה" "רק זה", דברי הכתוב שאומר שרק בחלק מהודאות במקצת חייב שבועה, ולא בכל הודאה במקצת, והיינו ממין הטענה.

כלומר ההבדל בין שמואל לרב הוא שלשמואל "הוא זה" זו אמירה אחת ולרב הן שני מיעוטים. לשמואל "זה" כשעובר להיות דברי התובע משתנה להיות "זה סתמי".

ג) טעם שברייתא דאבוה דר' אפטוריקי בחרה למעט עדים, אף שעדים לא נידונו כאן ולא בחרה למעט ממין הטענה שהיא חלק מהנידון אשר יאמר כי הוא. (עי' תוס' תוספות יבמות ג': ד"ה טעמא, לא הו"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה). נראה שהטעם הוא ש"ממין הטענה" הוא גדר חדש, ועדיף לא לחדש אותו כל זמן שאפשר להעמיד את המיעוט בגדרים ידועים. (ע' תוספות חגיגה י': ד"ה לעבור, ואע"ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה) ועדיף למעט עדים במקצת, כנ"ל, שהוא גדר הידוע.

ד) על פי זה נבאר את הקושיה על רב לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה. היינו שהמיעוט "זה" אינו מתברר מסברא לבד, שזה לא נוח לומר, כנ"ל אות ג'. אלא ע"כ "זה" רומז לדבר שהושמע מקודם, ע"י התובע, כלומר שהתורה משמיעה על טענת הנתבע "זה" שהוא "רק זה" והופך להיות "רק כעין זה". ממילא יש גילוי בכתוב מה למעט ע"י זה, ובזה המיעוט ל"ממין הטענה" עדיף על מיעוט עדים. לצורך לימוד כזה צריך ש"זה" יהיה ידוע ע"י הנתבע הטוען, היינו שזו תהיה טענת התובע, וגם צריך שתהיה ידועה לנו, היינו שתהיה כתובה בתורה. ממילא שני כסף הוא טענת התובע שלחלק ממנה מודה הנתבע, ולא הסכום שעליו חלוקים.

ה) אם מ"ש נכון מוסבר מדוע רש"י לא הסביר כר"ח ש"הוא" היא טענת התובע ו"זה" טענת הנתבע. "הוא" אינו חייב לעלות על מה שמפורש בעניין, רק "זה" הוא כמצביע באצבע, (שיר השירים רבה פרש' ב', שהיו ישראל מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו), וצריך להיות נמצא במקום. אם היה הפשט כר"ח יכול היה להיות ההסבר שהנתבע טוען שלא "הוא" היינו טענת התובע שלא נזכרה כאן, אלא זה, היינו חלק ממנה. וטענת התובע אין הוכחה שהיא שני כסף, אלא אפשר שהיא יותר, ושני כסף היינו הנידון שעליו באים לבי"ד, מה שבין טענת התובע לטענת הנתבע. ולא יהיה מה שילמד שהטענה שתי כסף. לכן מסביר רש"י ש"זה" רומז לדבר שקיים קודם טענת הנתבע, היינו כבר בשעת אמירת "זה" היה דבר זה נוכח, והיינו טענת התובע.

והביטוי "הוא" היינו רק הוא מכיל את התוכן ש"הוא" הוא חלק מ"זה". הינו ממין הטענה.

(מה שלא אמרו שזה ההסבר גם לשמואל עצמו, מסתבר שאת הלשון אליבא דשמואל שממנו מדייקים את ההסבר, כדלהלן, לא אומרת הגמרא מסברא, אלא שכך קבלו שהסביר שמואל).

ו) טעם המכילתא ורש"י אליבא דשמואל שלא דורש ש"הוא" ו"זה" שתי אמירות נפרדות. לאבוה דר"א הדרשה היא לעניין שלא כתוב בפרשה, כנ"ל. לשיטת רב, גם ע"פ מה שהוסבר ש"זה" לומד מטענת התובע, הלימוד נעשה במהלך של אם אינו עניין לתוכן המיידי של הנתבע, "רק זה הוא חייב" שכבר הושמע תנהו עניין לאמירה שרק חלק מתוך טענות אפשריות ל"יאמר כי הוא" יש בו דין השבועה.

לשמואל עדיף שהתוכן יושמע ישירות מתוכן המילים. (רק הוא מתוך זה), וכשמעבירים אח "זה" להיות מכוון לטענת התובע נוצרת אמירה ישירה של התוכן.

הראיה לזה שאכן שמואל אומר כמ"ש רש"י, שאם לא כן הול"ל כתיב הוא וכתיב זה, שמזה נלמד ש"זה" מיותר למיעוט ולא שהוא חלק מהלשון. וגם הלשון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור מה כלים שנים וכו' וקאמר רחמנא כי הוא זה, משמע שכל "כי הוא זה" מתיחס לאמור למעלה, שזה שאמור למעלה הוא רק "הוא".

ז) לרב פחות חשוב הִמָּצְאוּת במשמעות. וזהו מ"ש בגמרא להלן, שלרב כסף מיותר ואם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה, "זה" עולה על תוכן הנלמד מיתור ולא על אמירה של הכתוב, ורב לשיטתו יכול להעדיף זאת. וגם עצם אם אינו עניין נמצא פחות במשמעות הכתוב מדרשת שמואל, ורב לשיטתו.

ועי' מכילתא דרשב"י (כ"ב ח') מביא אני את זה שהודה במקצת טענה ומוציא אני את זה שלא הודה במקצת טענה. הרי שמחלק מכח סברא. כלומר המכילתא שלנו שהובאה באות א' כדעת שמואל ומכילתא דרשב"י כרב.

ח) עי' מש"כ ב"מ ל"ח: ובניכם יתומים מהדו"ב אות ג', שמחלוקת גדולה שבין דבי ר' עקיבא לדבי ר' ישמעאל. ר' ישמעאל דורש כללי ופרטי ובריש מרובה מתחשב בתכונות של טומאה לעניין תשלומי כפל אף שאינן משמעותיות לגבי הדין אלא לגבי שור כשלעצמו ור' עקיבא דורש ריבויי ומיעוטי ומתחשב בתכונות החשובות לדיני ממונות, דבר המיטלטל וגופו ממון. וכן בנושאים רבים ושונים ר' ישמעאל מחשיב יותר את הנשמע מתוך מילים ור"ע את ההיסק של התוכן. ובמכילתא דר' ישמעאל מצויה המילה "מגיד" ואילו במכילתא דרשב"י מצוי "מלמד". עי' מ"ש שבועות כ"ה^. שבועה שזרק פלוני, שרב כר"ע ושמואל כר' ישמעאל. הרי כמ"ש.

גרסת מכילתא דרשב"י בכתב יד לפי שחייב בטע' וחייב בהודאה מה טענה שתי כסף אף הודאה שתי כסף ת"ל כי הוא זה אפלו שוה פרוטה. ע"פ לשון המשנה. אולם הנוסח המובא במדרש הגדול, יכול כשם שהכפירה בשתי כסף כך ההודייה בשתי כסף ת"ל כי הוא זה אפלו שוה פרוטה. הרי זה כדברי רב, וזה כמו שאמרנו.

ט) אם נֹאמר כמוסגר סוף אות א' שעיקר משמעות "זה" כשלעצמו אינה ממעטת אחרים, אפשר לומר שמואל כשיטת ר' ישמעאל שהתוכן התחילי של מילה אינו קשור בתוכן, יהיה קל להעביר את "זה" שקיבל בגלל העניין משמעות "רק זה" להעבירו אל אמירת התובע שבו "זה" חוזר חמשמעותו הראשונית. לרב שכשיטת ר"ע שמתחילת הדיון יש למילה התוכן הקשור לעניין, ומתחילה התוכן ש "זה" הוא "רק זה", יש חיסרון בהעברתן להיות טענת התובע "זה" סתמי.

י) לגרסת רש"י של"ג בסוף ולשמואל אלא "ולאו ממילא" מיושבת היטב האריכות לפני טעם שמואל שממנה מוכח ששמואל למד ממשמעות. "ולאו ממילא וכו'" זו רק קושיה על רב ולא הסבר לשמואל.

סיכום: פשט "כי היא זה" מכיל אותו תוכן כמו "כי הוא" לבד. רב מעביר את "זה" למעט הודאה שלא ממין הטענה. שמואל מעביר את "זה" להיות מאמירה של הנתבע אל מה שאמר התובע. לשיטתו שמעדיף אמירה ישירה "הוא ולא כל זה" על פני הפיכת "זה" להיות הוראה לעשות מיעוט, שהקביעה של התוכן הסופי אינה נמצאת במילים, אלא צריכה מחשבה נוספת.