א) בגדר הוחזק כפרן.
עי' שו"ע
שם ע"ט ס"ה, ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל
לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם. ומקורו בהגהת מיימוני
טו"נ פ"ו בשם רב האי גאון, והוא למד מב"מ י"ז., מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי
כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וכו' אמר
להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי אין כתב לה לסוף אמר להו פרעתיה אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה הוחזקת
כפרן לאותה איצטלא.
וכ' רב האי גאון (בתשובות שערי צדק הובא
באוצר הגאונים ב"מ י"ז.), אומרים לו אילו אמרת מתחלת דבריך לויתי ממנו ופרעתי לא
היו העדים מועלין עליך כלום דקיימא
לן המלוה את תבירו בעדים
אינו צריך לפרעו בעדים עכשיו שכפרת מעיקרא כבר נתחייבת
בממון והרי העדים מעידי' שיש עליך. ע"כ.
נראה ההסבר שכל שלא טוען הנתבע דנים
שנתינת המעות היתה בפני עצמה, בלא משהו נוסף. כלומר לא היתה מחשבה לתת לשם מתנה ולא היה מִלְוֵה
קוֹדֵם שזה פירעונו. זו הסתָמוּת. ממילא המקבל חייב
להחזיר.
כאשר הנתבע אומר שזו מתנה בכוחו להביא
להתחשבות באפשרות שזו מתנה.
זה קיים כל זמן שהאמירה שנתינת המעות היא
מלוה נמצאת בשלב של הַחְזָקָה בשיקול של אי הליכה אחר
אפשרויות שאינן ידועות. כאשר הנתבע נמצא משקר שוב מחליטים שאין אפשרויות אחרות
והמצב של מילוה נעשה מוחלט. ונעשה קם דינא. נגד מצב מוחלט אין טענה חדשה של הבעלים מועילה.
כלומר, לפני טענת הנתבע, הליכה אחר הסתָמוּת אינה מצב מוחלט ובכח
הנתבע להעלות אפשרויות המערערות את המצב. כשהמצב הוחלט, אין טענת נתבע כשלעצמה
מערערת אותו.
ב) מקור בתורה שבכח
טענה של הנתבע ליצור התחשבות באפשרות שהיא אמת.
עי' מש"כ
ב"מ ד'. עד אחד, בשיטת רש"י רבינו אפרים והר"י מיגאש שאין עד אחד
מחייב שבועה אלא בתביעה בטענת ברי. המקור בתורה לזה הוא דרשת לא יקום ע"א לכל
ממון וכו' שנדרשת אבל קם לשבועה. טעם שלא נדרשה שקם למשהו אחר, הוא משום שיש ספק
אם לדרוש שבועה בע"א מק"ו ממודה במקצת, בגלל פירכא שיש בק"ו.
(עי' תוספתא שבועות פ"ה ה"ג
אר"י קל וחומר ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי אחד למיתה הרי הוא נשבע על
פי עצמו מקום שפיו מצטרף עם פי אחד למיתה אינו דין שישבע על (פי עצמו) [פיו] מה
לנשבע על פי עצמו שכן משלם על פי עצמו ישבע על פי אחר שכן אינו משלם על פי עד אחד
תלמוד לומר לעון אין קם אבל קם לשבועתו).
ספק יוצר עדיפות להִדָּרְשׁוּת.
כיון שאם הק"ו
נלמד היה דיו וכמו שמודה במקצת אינו אלא טענת ברי (עי' מש"כ שם, ועי' לשון הרמב"ן גיטין נ"א:, אבל
שיהא מחוייב בטוען שמא משום הודאתו של זה לא עלה על
דעת) כך ע"א
שלמד בק"ו לא יהיה אלא בטענת ברי. ומזה הספק אם ללמוד בק"ו
אינו אלא בברי. לכן גם מה שנלמד בגלל הספק אינו נלמד אלא בתחום הברי.
אילו לא היתה סברא לחלק בין טענות ברי ושמא היינו אומרים שהספק יצר לימוד
ושוב הלימוד עומד בפני עצמו. אבל כיון שיש סברא שטענת
ברי קרובה יותר להיות אמת מטענת שמא, (עי' כתובות ט"ז., כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ברי ושמא דמי, ורש"י קרובה
טענתה להיות אמת יותר משלו), שוב אין מזה שמתחשבים בטענת ברי כדי שעד אחד ישביע, ראיה ללמוד התחשבות
בטענת שמא לצורך זה.
זה מקור שטענה של בעל דין היא דבר שיש
להתחשב בו.
ג) הלימוד לדברי רב האי גאון לחלק בין
התחשבות בטענה קודם שנתחייב ממון ובין לאחר שנתחייב ממון.
עי' ספרי דברים פיס' ט"ז,
ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות משל זה עוטף בטליתו וזה אומר
שלי היא. ובפירוש הראב"ד שם, כלומר מי
שמוחזק בדבר יהא עומד בחזקתו והוא אינו צריך שום ראיה אלא התובע והיינו דקא אמרי המוציא מחבירו עליו
הראיה.
ועי' ב"ק
מ"ו: מניין להמוציא מחבירו
עליו הראיה שנאמר (שמות כ"ד (מי בעל דברים יגש
אליהם יגיש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא
הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל
לבי אסיא אלא קרא לכדר"נ
מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש דבריו אליהם. והסברא
שם צריכה בירור איך היא מיתרת את הלימוד מ"מי בעל דברים". גם הלימוד ליגיש דבריו אליהם פשוט יותר, אין מוספים עניין ראיה שלא נזכר
בפרשה.
וכתבנו, ב"ק
נ"ו: סברא הוא, שדרשת הספרי ש"ושפטתם
צדק" נדרש להעמדה בחזקה, בנוסף על עיקר הפירוש, הוו מתונים בדין, משום
ש"ושפטתם" יכול להתפרש על פעולת השפיטה, מתונים בדין, וגם על מסקנת
השפיטה, חזקה. (כעין "בצדק תשפוט" שנדרש שלא יהא אחד עומד
ואחד יושב וכו', וגם לדון כל אדם לכף זכות) אכן זה רחוק, וספק אם לדרוש וזה
מביא לדרוש את בעל דברים יגש ליַגִּישׁ
טענותיו, בנוסף על הדרשה הפשוטה יותר יגיש את דבריו. ופשט דכאיב
ליה כאיבא וכו', שרק הכואב
ניגש לרופא. בסתם בחזקת בריא.
ד) "ושפטתם צדק" הנדרש גם
להעמדה בחזקה, אין הכוונה שתמיד מעמידים בחזקה. הריהו כמו בצדק תשפוט הנ"ל,
שבינונים נידונים לכף זכות רק באפשרות קרובה. זה המשמעות של "לשפוט"
בצדק.
כיון שצריך "לשפוט" בצדק, ואחר
שלמדנו שיש חשיבות לטענת בעל דין שוב אומרים שאין מקיימים "ושפטתם צדק"
להעמיד בחזקה אלא אחר שמתקיים ראש הפסוק, שמוע בין אחיכם, שנדרש בסנהדרין ז':,
אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו.
(ואין זה כמו בצדק
תשפוט הנ"ל שדרשה שניה מנותקת מהרישא לא תעשו עול במשפט)
ה) כיון שלמדנו שצריכים לשמוע את טענת
הנתבע לפני שדנים "צדק" היינו חזקה, שוב המקבל מעות בסתם אין לגביו
קביעה שהוא חייב והוא יכול לטעון פרעתיך. אכן אם טען להד"ם והוכחש, מיד נעשית
קביעת "צדק" היינו הליכה אחר הסתמת שהיתה רק
נתינת מעות ולא דבר שאינו ידוע, ושוב אין טענה בסתם מחייבת התחשבות.
ו) בדברי רב האי גאון שיש כח לעצם טענת בעל הדין קודם שנקבע הדין בבי"ד, יש להסביר
את עניין המיגו.
עיקר עניין מיגו
הוא נזכר בש"ס כמה פעמים בלשון מה לי לשקר. עי' ב"ב ל"א. וברשב"ם,
יבמות קט"ו. ובתוס' ועוד. כלומר
כשיש מיגו גדלה מידת הנאמנות של הטוען.
אכן כבר כתבו אחרונים שמיגו יש בו כוח לטוען, והוכיחו מהא שטענינן ליורשים טענה שיכול היה אביהם להאמן
בה במיגו אף שלהם אין מיגו
ואין אומדנא שאומרים אמת. וכן מוכיחים ממרדכי ריש ב"מ שאין אומרים מיגו מתוך
שיכול היה לטעון טענה בממון אחר, אף ששם יש ראיה שאומר אמת.
על פי דברי רב האי גאון נֹאמַר, שכל זמן
שלא שמעו את המוריש לא נקבעת חזקה, "צדק" ומתחשבים בטענת המוריש כאֶפְשָׁרוּת.
כאשר יש למוריש מיגו מצב הממון פחות ברור. אם מת המוריש
ולא היתה שמיעה של טענותיו נשאר הממון במצב הלא ברור
הזה ועל פיו קובעים את ה"צדק". לכן הטענה שאביהם יכול היה לטעון מזכה את
היתומים.
ו) מקור עניין מיגו.
אחר שלמדנו שטענת ברי עדיפה מטענת שמא
משום שקרובה יותר להיות אמת. שוב יש לנו לומר שבמיגו
שקרוב יותר להיות אמת יהיה כח גדול יותר. לכן בכוחו
להטות יותר את המצב שעל פיו נקבע ה"צדק".
ועי' לשון ראבי"ה
סימן תתקנז [א], דהא דהימניה רבה היינו משום מה לי לשקר והימניה
דהוה שטרא מעליא בידיה ואירכס "נעשה על ידי מיגו
כאילו השטר הכשר בידו".
ההיסק שבו נקבע שבכח
טענה עם מיגו לא הולכים אחר "הצדק" שהיה אילו
רק טען כל אחד שהחפץ שלו, ולא יותר. אולי נלמד מאותו פסוק, שמוע בין אחיכם ושפטתם
צדק.
מהפסוק ניתן להסיק שקיים מצב המחייב
שפיטת צדק וקיים מצב שבו יש שיקולים המכריעים את קביעת המצב כ"צדק".
היינו יש כעין הכחשה בין שמוע בין אחיכם צדק ובין שמוע בין אחיכם ושפטתם. טענות בעלי הדין יש בהן בהכרח או טענת
ברי או טענת שמא לגבי עצם החיוב. בנוסף אפשר שיכילו ראיות וחיזוקים שונים. כיון
שצריכים לחלק בין המקרים אומרים שכל שיש טענות בלבד, אומרים "צדק" חזקה,
וכל השאר "שפטתם" כלומר דיון מכח מה שמעבר
לעיקר הטענה האם להשאיר את החפץ בחזקתו.
מיגו הוא שיקול מֵעֵבֶר לטענה הבסיסית והוא
מעביר את ההכרעה לצד השני.
ז) בבא קמא קי"ח., איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע
רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ
ור' יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי
ושמא ברי עדיף ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא
בחזקת מריה.
רב הונא ורב
יהודה האומרים ברי ושמא להוציא יסברו שסתם טענה אינה כוללת שמא, ולא על זה נאמר
"ושפטתם צדק" להעמיד בחזקה. או יותר טוב, ב"ברי ושמא" ההבדל
בין הטענות הוא עצמו ראיה, ונכלל בכלל ושפטתם.