סנהדרין ג':
לנטת עשה לך בית דין נוטה
ורבי יאשיה לית ליה בית דין נוטה והתניא רבי
אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר (שמות כ"ג)
לנטת אחרי רבים להטת התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה וכו' ואלא האי לנטת מאי עביד
ליה מוקים לה בדיני נפשות.
ורש"י, בדיני נפשות, שתתקיים בו הטייתך לטובה
על פי אחד כדאמרה במתניתין ואי הוי זוגות ליכא הטייה בפחות משנים.
א) על רש"י קשה
לכאורה, הרי המספר "אחד" נוצר ע"י הכחשה של "לא תהיה אחרי רבים
לרעות" עם "אחרי רבים להטות" ואומרים שיש רבים שאין הולכים אחריהם
ויש שהולכים. א"כ נֹאמר שיש בי"ד שקול ואחרי שנים אין הולכים ואחרי ארבעה
הולכים.
(לכאורה אפשר לומר ש"לנטות" מלמד, שצריך
בי"ד נוטה, ומזה נלמד לפתרון ההכחשה שאחד בלבד אינו מטה לרעה. אבל בלשון רש"י
לא משמע כך, שאומר שתכלית לנטות כדי שתתקיים "הטיה לטובה ע"פ אחד ואי
הוי זוגות ליכא הטייה בפחות משנים", ואם הכוונה כמ"ש היה לרש"י
לומר "שהטייתך לטובה תתקיים בו על פי אחד ואי הוי זוגות לא היתה הטיה בפחות
משנים". משמע, שהדין של הטיה ע"י אחד רק לטובה ידוע לפני הדרשה של לנטות).
גם צריך להסביר, למה לרש"י להביא את הטעם "שתתקיים
בו הטייתך לטובה" שמשמע מזה שאין "לנטות" נדרש בלא טעם זה.
(לשון רש"י "שתתקיים" מראה שאין
להסביר ש"לנטות" נדרש בלא טעם זה, ושכל כוונת רש"י רק להסביר מדוע
אין למדים לדיני ממונות מהדרשה שנאמרה בדיני נפשות. אלא כל כוונתו למה הלימוד
אפשרי רק לנפשות. ועוד הרי אמרו להלן, ר' יאשיה כר' יהודה ועדיפא מיניה, משמע
ששיטת ר' יהודה שסנהדרין גדולה בשבעים ולא לומדת מסנהדרין קטנה היא הגורמת לר' יאשיה
שכולם לא ילמדו מסנהדרין קטנה. אכן אפשר שצריך את טעם "לנטות" כדי לצרף
לשיטת ר' יהודה, היינו אחר שגדולה אינה כקטנה שוב אפשר לא להשוות את ממונות לקטנה.
ודוחק).
ב) לחכ' בתוספתא סנהדרין פ"ג
שלמדים שההטיה לרעה ע"פ שנים מזה שמחייבים ע"פ שני עדים שוב אין לומר
שהטיה לטובה ולא לרעה מתקיימת ברוב של שנים, וממילא כיון שצריך אפשרות של הטיה
לטובה שאינה מועילה לרעה אין בי"ד שקול. (אמנם בבי"ד שאינו שקול לא מתקיימת
הכרעה לרעה ע"י שנים, אבל כשיש הטיה לרעה ע"פ שלושה הרי יש בכללם שנים, ונאמר
שהלימוד מעדים מגלה על שנים ויותר, שהרי קיימת גם אפשרות של שלושה עדים. ועי' להלן
בסמוך).
ג) לר' בתוספתא שם שלמד כמ"ש
ריש אות א', צ"ל ע"פ סנהדרין י"ז., אמר רבי אבהו
במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחילה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן
דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קא משמע לן דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה
דמי. וע"פ זה מצא הטיה לרעה ע"פ שנים.
אף אנו נאמר לר', ששייך בבי"ד שקול הטיה ע"י
אחד, כשאחד אומר איני יודע והוסיפו שנים, שאז היודעים אינם שקולים, ומכח אפשרות זו
מעמידים את ה"לרעות" באחד, ואת "אחרי רבים להטות" בשנים.
ללא הלימוד של "לנטות" היינו משאירים את
מנין בית הדין בכ"ב, משום שגם בבי"ד שקול מתקיימת האפשרות של הטיה
המועילה רק לטובה ולא לרעה ע"י אחד, אם דיין אחד יאמר איני יודע, כנ"ל. וזה
מה ש"לנטות" מגלה, שהאפשרות הנ"ל, קיום הטיה רק לטובה כשאחד אומר
איני יודע, אינה מספיקה, וצריך שתתקיים אפשרות לטובה ע"י אחד כשכל בית הדין
מביע דיעה.
ד) הסברא לזה שאחרי הלימוד מ"לנטות"
אין מתחשבים לגבי גודל בית דין באפשרות של אומר איני יודע, כמו שמתחשבים בזה
לעניין קיום הטיה לרעה ע"פ שנים.
נראה, ש"לנטות" מגלה על דין הטיה לטובה
ע"י אחד שהוא תנאי בשם בי"ד דוגמת ושפטו העדה וכו', ואילו הטיה ע"פ
שנים נשאר דין בהליכה אחר הרוב ודי שתהיה איזו אפשרות לכך. לגבי גודל בית דין כשאחד
אומר איני יודע שוב אינו שייך לביה"ד, ואם נאמר שביה"ד השני, אחרי הוספת
השנים נחשב בי"ד אחר, שוב אין האפשרות של הטיה ע"פ אחד קיימת לגבי בית
הדין הראשוני.
ועי' בפסחים פ"ו: ובמחלוקת הרמב"ם והראב"ד
קרבן פסח פ"ט ה"ו חבורה לאכילת הפסח שהלך חלק ממנה שלרמב"ם אינה
נחשבת כחבורה חדשה ולראב"ד נחשבת. עי' מרכבת המשנה שם שלראב"ד אם ילך
אחד מבני החבורה שאכלו פסח, ואח"כ בא האחרון נמצא חשוב חלקו בני החבורה. כנ"ל
בבי"ד, אם אמר אחד איני יודע, הרי הוא כמי שיצא מהחבורה, ושוב השנים שנוספו
אח"כ הריהם כחבורה חדשה (עם הקודמים).
גם לרמב"ם אפשר לומר שלגבי בי"ד אחרי
הוספת השנים הריהו בי"ד אחר, והוא משום שאין ביה"ד יכול לדון עד שנוספו
השנים, ובטל שם בי"ד ממנו ושוב כשנוספו השנים הריהו בי"ד חדש (משא"כ לגבי פסח כל שלא נעקרו לגמרי).
סיכום. מההכחשה
בין "לא תהיה אחרי רבים לרעות" ובין ו"אחרי רבים להטות" אומרים
"שלא תהיה לרעות" מתקיים בעודף אחד, ו"להטות" מתקיים בעודף
שנים. על כרחנו אחת מאפשרויות אלה מתקיימת רק כשדיין אחד אומר איני יודע. הדרשה של
"לנטות" אומרת שצריך בי"ד נוטה, היינו שעודף אחד שאינו לרעות יכול
להתקיים בעיקר בי"ד, ולא רק כשקיים דיין האומר איני יודע.
ה) טעם שלא היינו דורשים את "לנטות"
לבי"ד שאינו שקול אילו לא היה קיים דין לא תהיה לרעות.
עי' רש"י על התורה שמות כ"ג ב', מכאן
דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש
שנים במחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם וכו' ואמצע המקרא דרשו ולא תענה
על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, וכו', לפי דברי רבותינו כך פתרון
המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על
המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן. אחרי
רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין
יותר מן המזכין.
רש"י עה"ת אינו דורש את לנטות לעשית בי"ד
נוטה, אלא מסביר שהוא חלק מ"לא תענה על רב". להלן ל"ו. כ'
רש"י, לא תענה על רב, כתיב בלא יו"ד, משמע לא תחלוק על מופלא של בית דין.
אין רש"י מזכיר את "לנטות", משמע שגם בלא "לנטות" משמעות
"לא תענה על רב" היינו לא לחלוק עליו. רש"י עה"ת מפרש ש"לנטות"
מברר יותר שאין הפירוש לא לענות כמותו אף שדעתך אחרת. (עי' אות
ז').
אין "לנטות"
יִתור גמור, הוא בהחלט נכנס למשמעות לא תענה על הרב לנטות מדבריו. ויש לדמות את "לנטות"
למילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
דרך רש"י
עה"ת להביא דרשות הבאות לפתור קשיים שאינם ראויים למרוצת לשון מדויקת, לשון
תורה שהיא מעל לשון בני אדם. אין דרכו להביא דרשה שאינה נובעת מקשיים, כדרשה שלנו
כנ"ל. לכן רש"י לא הביאו.
ו) מה שגורם לדרשה של "לנטות"
להדרש למרות שאינה יתור גמור, הוא משום שיש להסתפק האם חל על דין הטיה לטובה הלימוד
של למד מסופו, היינו שדין הכתוב בפרשה צריך להיות אפשרי, והוא תנאי כמו עדה שופטת.
וזה שהוצרך רש"י לומר על הלימוד של "לנטות", שתתקיים בו הטייתך
לטובה על פי אחד, בלא העניין הזה לא היינו דורשים.
אפשר אולי לומר גם שאילו הדין של לנטות היה דין
מחודש לגמרי ולא היה שייך לטעם ידוע לא היינו דורשים אותו ע"י יתור שהוא גרוע
כנ"ל. (עי' בכלל שבסוף).
(לצד הראשון מסברא חיצונה אין "לנטות" נחשב
יתור. לצד השני נחשב יתור מסברא חיצונה, אלא שעדיף לומר שבא לברר מאשר לומר שבא
לחדש גדר חדש.
לצד השני אין להקשות שכיון שהטעם הידוע, אפשרות
הצלה ע"י אחד אינו קיים בממונות, שוב א"צ את ר"י, האמור באות א' כדי
שלא נלמד ממונות מנפשות. שהרי נאמר להיפך ממונות ילמד מנפשות שמטים ע"פ אחד, כיון
שהוא זכות לזה).
ז) בעניין מ"ש שלנטות
מחזק את הפירוש שלא תענה על רב מתפרש כלא תחלוק על רב.
עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רפ"ג, ולשון
מכילתא (דרשב"י) לא תענה על ריב לנטות שלא תאמר בשעת מניין דיי שאהיה כאיש
פלוני אלא אמור מה שלפניך. לשיטתו "לנטות" משמעו "להמשך אחרי".
רש"י כנראה מפרש את הדרשה הזו כתוספתא
סנהדרין פ"ג, דבר אחר לא תענה על ריב הוסיף עליהן עוד אחד (ד"א, יש
שאינו גורס) לנטות אחרי רבים להטות שלא תאמר בשעת הדין דיי שאראה (סהמ"צ בשם
מכילתא, שאהיה) כרבי (כן בתוספתא כת"י ערפורט) אלא אמור מה שבדעתך. ומפרש רש"י
ש"אחרי רבים להטות" נדרש, נוסף על הטיה אחר רבים לרעה, גם כ"לא
תענה לנטות אחרי רבים להטות" היינו לנטות מדעתך ולהטות (את הדין) אחר דעת
רבים, וכנראה גורס דיי שאהיה כרבי' היינו כרבים. וכן נראה מגרסת תוספתא כת"י
וינא, דיו שאידחה ברבים.** כלומר ש"לנטות"
ו"אחרי רבים" נדרשות פעם אחת כעומדות בפני עצמן ושוב כעולות על "לא
תענה", אולי משום אין מקרא יוצא מפשוטו, עי' הפשט ברש"י עה"ת שם. (וזו
כוונת התוספתא, הוסיף עליהן הכתוב עוד אחד, היינו עוד לשון ישירות על לא תענה). לרש"י
לנטות הוא מעניין ויט אליה אל הדרך, ותרגום וסטא לותה, ורש"י, מדרך שהיה בה
נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטולי"ר (לסטות). וגם נטה אחרי
אדוניה משמעו נטה מן הדרך להיות אחרי אדוניה. ותרגום ו"דעת נוטה" היא
לשון חכמים, בדרך העברה. לרש"י עיקר נטיה היא "מ"משהו ולא אל משהו
לכן הוספת "לנטות" מודיעה על נטיה "מ"דבר, ולא כרמב"ם.
יִתּוּר גרוע, כמו "לנטות" המברר הסבר
שהיה נאמר גם בלעדיו, נדרש רק בגלל שבלעדיו יש ספק, לפי הכלל שספק גורם דרשה, או
רק בגלל שהיסוד שעליו החידוש נבנה אינו יסוד חדש, לפי הכלל שעדיף לא לרבות יסודות.
** נוסחי הספר שהובא בהערות
ל"מכילתא דרשב"י", סהמ"צ, מדרש הגדול ודפוס התוספתא, דיי
שאהיה כרבי פלוני, דיי שאהיה כאיש פלוני, דיי שאהיה כפלוני, דיו לעבד שיהיה כרבו,
נראים כולם כנובעים מגרסת "כרבי", והוא קשה מסנהדרין ל"ו., דיני נפשות הרב ותלמידו
מונין אותן באחד. גרסת "אידחה" נראית כנובעת מאיראה.