א) הסברא החיצונה היא מי שחטא אינו ישראל. עי' רס"ג באמונות ודיעות מאמר ג', אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה.

יבמות מ"ז:, מפקדינן שש מאות וי"ג מצות עמך עמי. משמע שהגדרת עָם היא במצוות. אמנם משם יתכן שהוא מאפיין חיצוני ואמירת קבלת המצוות היא עקיפה. עי' רות רבה פרש' ב ד''ה ותאמר, עמך עמי אלו עונשין ואזהרות ואלהיך אלהי שאר מצות. וכ' יפה ענף, אלו ענשים ואזהרות מפני שעם ישראל נבדלים משאר אומות בפרישותם מהדברים האסורים אע''פ שרבים בהמון העם לא יזהרו בכל המצוות המעשיות כולן נזהרים באיסורים. (אבל למסקנה יש לומר שפשט דברי רות לפי לשון בני אדם ולגבי ההלכה שנלמדה מהפסוק הדרשה כמו שבגמרא, שגם עשין כלולים בעמך עמי).

 

ב) אכן יש להוכיח זאת מהא שמי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים יש בו חיסרון, מום, בשם "יהודי".

בשמות (י"ב מ"ג), זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ובמכילתא בא פסחא ט"ו, כל בן נכר לא יאכל בו (רש"י שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים) אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנ' כל בן נכר ערל לב (יחזקאל מ"ד). והרמב"ן על התורה הוסיף, והכתוב לא הוצרך אלא לישראל. וכ' ר' אליהו מזרחי, ואינו רוצה לומר שמהמקרא הזה אנו למדין שני הן, דהא גוי מ"תושב ושכיר" (פסוק מה) נפקא, אפילו ערבי וגבעוני מהול והוא תושבו או שכירו, כדלקמן, אלא הכי קאמר דמקרא ד"בן נכר" גם הגוי במשמע, אלא דלא אצטריך קרא אלא למשומד. ע"כ. הרי שמי שנתנכרו מעשיו הוא מאותו גדר של גוי. כלומר גדר של יהודי הוא ע"י עניין של קיום מצוות.

לא בחרו לומר שכיון שהשמעת גוי מיותרת תהיה משמעות "בן נכר" בעל עבירה בלבד, מגדר אם אינו עניין, שהעבירות הן פסול לעניין אכילת פסח כמו דין טומאה. ונראה שהטעם משום שהסברא הראשונית היא שבעל עבירה הוא גוי והיה צריך לימוד לומר שהוא ישראל, ממילא עדיף להשאיר את בעל העבירה בגדר הראשוני ולא לחדש מושג חדש. (ממילא "בן נכר" כאן היינו מי שלפחות באופן חלקי הוא גוי).

 

ג) המקור לסברא החיצונית עי' רש"ר הירש דברים כ"ז ט', על הפסוק היום הזה נהיית לעם, היום ולא קניין הארץ שבעתיד הקרוב. ונראה שכיון שהיותו לעם אינו תלוי בקנין הארץ, שוב בוחרים במאפיין החשוב ביותר, היינו קיום מצוות. (עיי"ש ברש"ר הירש בדרך אחרת).

 

ד) כ' בהגהות מרדכי החולץ רמז ק"ז, ועוד הביא ראיה רבינו שמשון דאסור ללוות לו (למומר) ברבית משום ולפני עור לא תתן מכשול הא מטעם אחוה לא אסר אלמא דלאו אחיו הוי וכ"ש מומרים לעבודת כוכבים וכו' ומה שקידושיו קידושין זו היא חומרא בעלמא. כ' בשו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' י', שממקור שאנו לומדים שישראל כשר אע"פי שחטא שם קדושת ישראל עליו הוא מעכן ועכן עצמו לא מצאנו לו עון אחר רק שמעל בחרם אמנם בשאר המצות כשר היה א"כ לא גמרי' דישראל שחטא שהוא ישראל אלא כה"ג דעכן שלא חטא אלא בדבר א'. ועי"ש שדן שמובא בגמרא (סנהדרין מ"ד.) שעכן עבר על כל התורה ורבינו שמשון לא מתחשב בזה לדינא.

בטעם רבינו שמשון, עי' ספר יראים סימן תכ"א, דפנות (סוכה) לא מפסלי בהו תעשה ולא מן העשוי דתעשה לא כתיב אלא בסכך ואע"ג דמיתורא דבסוכות דרשינן נמי דפנות תעשה ולא מן העשוי לא מוקמינן אלא אפשטיה דקרא דסכך משמע. וע"ע מ"ש בשבועות ל"ד אות ג'. ממילא הדרשה שאע"פ שחטא הוא נשאר ישראל אינה עולה אלא על הידוע מהפשט.

בדעת החולקים נראה, היסוד שרק עבירה אחת זה משום תפסת מרובה. היינו שאין ראיה ליותר מהמוכח ולכן לא אומרים אותו. כלומר נוצר ספק האם ללמוד מעבירת החרם, שלא מפקיע שם ישראל, לכל העבירות. יצירת ספק גורמת לדרוש דרשות הפושטות את הספק, כמ"ש הרבה פעמים. לכן מתחשבים בדרשה שעכן עבר על כל התורה.

 

ה) בבכורות ל':, עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים. ובתורת כהנים קדושים פ"ח, (כגר) כאזרח מה אזרח שקיבל עליו את כל דברי התורה, אף גר שקיבל עליו כל דברי התורה. לכאורה ישראל שחטא לא פקע משם ישראל, ויש גם אזרח כזה. (לשון התו"כ משמע גם בדיעבד).

(עי' אגרות משה ח"ג ק"ו, בכורות ל': איתא נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ולר"י ב"ר יהודה אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. ודייק שר"י בר"י רק לכתחילה, שלפסילה גמורה אין מקום לחלק בין דקדוק לדבר תורה אחר. אכן עי' סנהדרין פ"ז., שלר' יהודה אין דין זקן ממרה אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ולא על דקדוק אחד מדברי סופרים. ממילא יש מקום לחדש שלעניין גירות דינו כדברי תורה. וע"ע שבת ל"ד.וברש"י שעירובי תחומין אסורים בבין השמשות אף אם הם דרבנן דילפינו מקום ממקום ומקום מניסה וכו' משא"כ עירובי חצרות דחומרא בעלמא הוא).

ונראה שזה כמו הקדש שאם קדוש ונפל מום לא פקע הקדש ואילו אם נפל המום קודם שהוקדש אין ההקדש חל. וזה למד מהכתוב לא ימיר טוב ברע ורע בטוב שרק כשהיה טוב כשהוקדש שייך המרה (תמורה ט'.) וכן, מה שאמרו (כריתות כ"א.) כיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב. (וע"ע פסחים מ"ה: וראשונים באיסור חמץ).