א) מ"ש והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא. לכאורה הרי הכתוב אומר, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן וכו' או אל השפט, א"כ בי"ד של ע"א נזכר בעניין. ויש לומר לר"ל שחיוב המיתה אינו משום שחולק על בית הדין אלא משום שחולק על הדין שעכשיו הוא קיים מצד עצמו. כלומר, אין "שמע אל השופט" חלק מעצם הדין של "יעשה בזדון", עצם המחלוקת על הסנהדרין, אלא ציון לדין שיצרה הסנהדרין, והדין הזה עומד מצד עצמו. ממילא אין סנהדרין של ע"א חלק מהדין האמור בכתוב של הזדה.

ועי' סנהדרין פ"ח^., דאמר רבי יאשיה וכו' סח לי זעירא מאנשי ירושלים וכו' זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועי' ערוך לנר שהמחלוקת היא האם דין ההמראה הוא משום כבוד בי"ד שאז יכולים למחול או משום שלא ירבו מחלוקות. בפשטות שלא ירבו מחלוקות היינו שלא יהיו שני דינים סותרים. כלומר שלא יחלוק על הדין.

לפי זה ר' יוסי ב"ר חנינא כזעירא מאנשי ירושלים שההמראה משום כבוד בי"ד, וממילא נזכר בי"ד של ע"א בקרא של הזדה.

ב) אכן עי' ברמב"ם ממרים פרק ג ה"ד, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. משמע שעיקר ההמראה לכו"ע הוא משום כבוד בי"ד וזקני הדרום אומרים שקיים "גם" טעם של ריבוי מחלוקות. וע"ע פיהמ"ש פי"א לדף פ"ח:, לכן חייבתו תורה מיתה לכבוד בי"ד ומעלתה כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה וכו' ולפיכך אמר אחד מן החכמים זקן ממרא ע"פ בי"ד שרצו בי"ד למחול לו מוחלים לו אבל אין הדבר כן וכו' כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. א"כ לכ"ע כתוב עניין בי"ד של ע"א בפסוק של הזדה.

(אמנם כבר כתבו מהר"י קורקוס ולחם משנה פעמים רבות שכשהרמב"ם כותב טעמים אינו מדקדק. וכן בתשובת הרמב"ם שהביא בכס"מ חמץ פ"א ה"ט).

ג) ונראה שעיקר שם בי"ד הנלמד לנביא השקר עניינו מי שדן את בעל העבירה ולא מי שהוא חלק מן הדין שעליו עברו. והעדיפות ללמוד בגזירה שוה הוא ללמוד שיש בלמד דין האמור במלמד, שהוא האופן הרגיל. עי' פי' י"ג מידות לרמ"ה גז"ש, למד וכו' בגז"ש כלו' שהענין המפורש שנגזר באחד מהן תהא "גזירתו שוה" בשניהן. וכן בפירוש התשב"ץ שם, זהו ענין הגז"ש כלומר גזירה ודין שוה שיהיה לשניהם. (אמנם הב"י בכללי הגמ' דיני גז"ש כ' נראה דגזירה ר"ל תיבה וכו' שנכתבו תיבות שוות בשני מקומות. אבל הרמ"ה והתשב"ץ לא היו אומרים את דבריהם אילו לא היתה הרגילות שהלימוד הוא לדין, ובזה הב"י לא נחלק) לכן אף שבקרא של הזדה נרמז גם בי"ד של ע"א, מ"מ כיון שנכתב שם גם דין קטלא שהוא הדין העומד להלמד בנביא שקר, ראוי ללמוד ממנו, והוא בכ"ג.

ד) דעת ר' יוסי ב"ר חנינא.

יש גם גזרה שוה המלמדת שהלמד יש בו תוכן שוה לתוכן של המלמד וזאת אף שהתוכן האמור במלמד אינו הדין המבוקש בלמד.

שבת קל"ב^., במילה למדים אות אות משבת שנוהג בשבת, היינו שדוחה שבת, ורש"י מה להלן שבת אף כאן שבת. וכן נדרים ע"ח^., גז"ש זה הדבר מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל אף בפרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל, להכשיר שלשה הדיוטות. והנידון הוא התרת נדרים שאינו דין שאמור בשחוטי חוץ. וכן בקידושין ב'^. לימוד קיחה קיחה אף ש"קח ממני" עולה על "נתתי כסף השדה" ולא על קניין הקרקע בכ"ז למדים מקניין קרקע. וכן כאן אפשר היה ללמוד שנוהג בשבעים ואחד.

בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג כתובה המחלוקת הזו כדלהלן. אמר רבי זירא נאמר כאן (בזקן ממרא) זדון ונאמר להלן זדון בזדון דברו הנביא מה זדון שנאמר להלן בנביא השקר הכתוב מדבר אף זדון שנאמר כאן בנביא השקר הכתוב מדבר אמר רבי חזקיה נאמר כאן דיבר ונאמר להלן אשר ידבר הנביא בשם יי' מה דיבר שנאמר להלן בנביא השקר הכתוב מדבר אף דיבר שנאמר כאן בנביא השקר הכתוב מדבר.

בפשטות דברי ר' זירא הוא שע"י הגז"ש נחשבת פרשת נביא שקר ככתובה בפרשת זקן ממרא. ומה שכתוב בפרשת זקן ממרא עולה על פרשת נביא שקר. (ור' חזקיה באמת לומד דין מדין ואינו צריך שיהיה הלמד ככתוב במלמד, אלא שנקטו בו את סגנון ר' זירא)

ועיין ראש השנה ל"ד^., ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה. מוכח שע"י הגז"ש נחשבים שניהם כאילו כתובים ביחד, שהרי מוסיפים אחד על השני.

(לכאורה אפשר לדחות שעצם הלימוד הוא להשוות את התקיעות, אם לא היה כתוב שום תקיעה ביובל היינו למדים שתי תקיעות מר"ה ליובל, ממילא התקיעה של יובל מיותרת ובאה להוסיף תקיעה. אבל לשון הגמרא שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה, משמע שההשואה רק אחר שיש תקיעות ביוה"כ. ובהכרח לומר כן שהרי משווים רק את תקיעות היובל).

ה) נראה שר' יוסי ב"ר חנינא, ור' זירא בירושלמי, מעדיפים את הלימוד של בי"ד של ע"א הכתוב בתחילת הפרשה משום שבי"ד זה מפורש בפרשה זו, מה שאין כן בי"ד של כ"ג שאינו מפורש. והם מעדיפים ללמוד תוכן מפורש, אף שאינו כעניין הדין הלמד, על פני תוכן שאינו מפורש, בי"ד הממית זקן ממרא, אף שהוא כעניין הדין המבוקש, היינו המתה ע"י בי"ד.

סברת העדיפות ללמוד מהמפורש עי' תוס' הרא"ש פסחים כ"ה^. ד"ה אינו, וגלי לן ק"ו דילפינן (בשר בחלב) מקדשים ולא מטרפה וא"ת בלא ק"ו נמי וכו' לחומרא מקשינן וי"ל דסד"א דהכא דרשי' לקולא וכו' א"נ טרפה כתוב בהדיא בקרא אבל קדשים שיצאו חוץ למחיצתן לא כתיבי בהדיא אלא דדרשינן להו מובשר בשדה.

(עי' הלכות פסוקות קידושין (ששון עמ' ק"ח) שהיוצא בשן ועין א"צ גט שהתורה זכתה לו ובשאר אברים צריך הואיל ומדרש חכמים הוא. דאע"ג דשאר אברים לשן ועין איתקוש כיון דמדרשה אתו צריך גט. וע"ע תוס' יבמות ז': ד"ה ואמר עולא, וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה. וע"ע תוס' יומא ל"ד: ד"ה רבי אומר).

ו) הלימוד שקטלא של זקן ממרא בעשרים ושלושה, כ' רש"י, דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב, היינו שלא כתוב כלום על בית הדין שדנים אותו, וממילא אינו יוצא מכלל הנהרגים הרגילים.

נראה שמ"ש הגמ', והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא, הכוונה היא שראוי ללמוד נביא שקר מזקן ממרא שבבי"ד של כ"ג. לא מסתבר לומר שהכוונה שכיון שבזקן ממרא יש גם דין של בי"ד של כ"ג א"כ אי אפשר ללמוד ממנו לנביא שקר, ונעמיד את נביא שקר על הדין הרגיל, כ"ג. שאם אין עדיפות לדין כ"ג לענין שראוי יותר ללמוד ממנו כיון שהוא דין, כנ"ל אות ג', היה ראוי יותר ללמוד מסנהדרין כיון שנזכרה בפירוש, "אל השופט", ולא שבי"ד של כ"ג שאין התיחסות ישירה למציאותו אלא רק שנזכר "ומת". ועוד א"כ היתה הגז"ש מיותרת, וע"כ היינו אומרים שבאה ללמוד מבית דין של שבעים ואחד.

אלא נראה שבנביא שקר אין ללכת אחר הסתמות, אלא יש בו מקום ספק אם בע"א או בכ"ג.

ז) יצירת הספק בנביא שקר הוא בדרישת כל הדבר הגדול יביאו אליך (שמות י"ח) דלהלן בסמוך כשהוא אומר הדבר הקשה הרי דבר קשה אמור הא מה אני מקיים דבר גדל דבריו של גדול. לכאורה יש לדרוש דבר הגדול בתוכן של העבירה שהיא גדולה. עי' לשון אגרות משה חלק חו"מ ב סימן ב, דהא מצינו בדברים שצריכים לב"ד של ע"א, שיש בהם מצד החשיבות והמעלה כהא דכהן גדול, ויש בהם מצד החומר כהא דנביא השקר. ע"כ. ו"עבירה גדולה" קרובה יותר לפשט "דבר הגדול" מאשר "דבריו של גדול". ולעומת זה לתוכן "יביאו אליך" "דבריו של גדול" עדיף על עבירה גדולה, שהרי הדבר המובא ל"משה" אינו העבירה אלא האיש העובר. ("גדולת" העבירה של נביא שקר לעומת זקן ממרא, נראה לפי הרמב"ם יסודי התורה פ"ט ה"א, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, וחומרה זו אינה בזקן ממרא).

כיון שיש עדיפות לכל צד משני הצדדים בענין "הדבר הגדול" צריך נביא שקר ללמוד מזקן ממרא.

כיון שנביא שקר נלמד מזקן ממרא מוכח שאין "דבר הגדול" בא לעבירה גדולה, ולמדים ל"דבריו של גדול". וכן שאר דברים חשובים שמנה באגרות משה שם, מלחמה והקמת סנהדריות לשבטים והוספה על העיר ועל העזרות, לכולם יש לימוד מיוחד להלן בגמ'. (אין האפשרות "עבירה גדולה" גורמת את הלימוד מזקן ממרא, שאילו היה כן היתה נצרכת לזה ואי אפשר להעביר אותה לדבריו של גדול, עצם הלימוד מזקן ממרא אפשרי גם ללא "דבר הגדול" וכל הקושי היה למה צריך ללמוד מזקן ממרא).

סיכום. בענין לימוד הזדה הזדה ישנן שתי עדיפויות שונות. א', עדיפות ללמוד מדבר המפורש בכתוב, ורק בי"ד של ע"א נזכר במפורש, ועלית אל המקום וכו'. ב'. עדיפות ללמוד דין מדין, ומת האיש ההוא, בי"ד של כ"ג. לר"ל שכצד השני ע"כ הגז"ש לע"א אינה מהזדה.

(אפשר אולי שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הגדולה האם להעדיף דיון על תוכן או על משמעות מילים).