א) מקור הדין של כופין אותו ודן בעירו, עי' ספרי דברים פיס' קמ"ד, (דברים ט"ז י"ח, שפטים ושטרים תתן לך וכו' לשבטיך) ושפטו את העם, בעל כרחם. ובעמק הנצי"ב, אם אינו רוצה לבא לדין או שרוצה ללכת לעיר אחרת ללדון כופין אותו ודן בעירו.

בביאור הלימוד כ' בתולדות אדם שמאמר "את העם" הוא מיותר. ע"כ. ונראה הביאור שקוראים פעמים ושפטו את העם ושפטו משפט צדק. כיון שכל המשפט עדיין מיותר זה עושה שלמילה "ושפטו" בקריאה הזו יהיה תוכן חדש, שפיטה בעל כורחו. דרשה כזו בספרי דברים פיס' רפ"ו, (כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט) ושפטום, בעל כרחם. רבינו הלל, דאי לא צייתי דינא יכו אותם ומקבלין הדין בעל כרחם. בשני היתורים נדרשות שתי כְּפִיּוֹת, לבא לדין, ולקיים את הדין. ובכל קריאה יש ל"ושפטו" משמעות אחרת. כאן בפרשת שופטים במינוי שופטים מדבר על תוכן המינוי. ובכי תצא על מה שקשור למה שפסקו.

זה ש"שפיטה" יכולה לקבל משמעות של כח כפיה מוכח מהכתוב, (שופטים ב' ט"ז) ויקם ה' שפטים ויושיעום ומתורגם ואקים ה' נגידין ופרקינון. ובשמואל ב' (ו' כ"א) לצות אתי נגיד מתורגם לפקדא יתי למהוי מלכא.

(אין נראה כפירושו הראשון של תולדות אדם, שהול"ל לשפוט, אין זה קצר יותר ולא פשוט יותר).

דרשה כמהלך דרשתנו, עי' תמיד כ"ח:, מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך הכי קאמר לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. ועי' עוד סנהדרין (נ':) או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל האדם כשהוא אומר "היא" מחללת הוי כל אדם אמור ורש"י, משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה וכו' כשזינתה משאר כל אדם אמור. ושם (נ"א^.) דורש היא בשריפה ואין בועלה בשריפה היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. הרי שקורא את "היא" פעמים, "היא מחללת" ו"היא באש תשרף". ובשניהם "היא" מיותר ונדרש "רק היא". וכהנה רבות..

ב) וצריך לבאר מנין להוציא מידי הדרשה הזו ולֹאמר שמשום עבד לוה לאיש מלוה היכא דאמר מלוה נלך לבית הועד כופין אותו וילך למקום הוועד.

הנראה, ע"פ מ"ש ש"ושפטו" מקבל משמעות של נגיד ומלך. שאין זה כח כפיה רק לגבי שפיטה בפועל, אלא כח לדאוג שיהיה התנהלות לפי הדין. (ובכלל זה לשפוט בעצמם בפועל). זה כולל גם לכפות ללכת אל ב"ד טוב יותר. והשיקולים של בית הדין מושפעים ממה שנראה להם ראוי יותר. (נראה שככלל דין מלך הוא דאגה לתקנת האנשים).

ג) ע"ע רא"ש ב"ק (פ"ג סי' מ"א), וקשה דבפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ב:) משמע דאפילו לוה מצי כייף לילך למקום הועד דקאמר אפילו פתחו ליה בדינא מצי נתבע למימר לבית דין הגדול קאזילנא וכו' ועוד נראה דב"ד הגדול ומקום הועד תרי מילי נינהו דמקום הועד מקום קיבוץ חכמים והכא בשמעתין משמע מתוך פירוש ר"ת דב"ד הגדול היינו נשיא שבארץ ישראל וכו' ובזמן הזה מסתבר שהחשוב שבדור נקרא בית דין הגדול וכן היה אומר ר"ת שתמיד היו ממנים הגדול שבדור לנשיא. ע"כ. וצריך לבאר מקור ללמוד חילוק זה.

עי' המאירי שכ', סנהדרי גדולה על כלן, שאף בדינין שאפשר לעשותן על פי האחרים יש קצת דברים שאם יאמר אחד מן הבעלי דין נעלה לבית דין הגדול ונדון שם כופין את האחר לעלות (עיקר שיטתו כרמב"ם) וכן שאם הוצרכו לשאול דבר כותבין ושולחין ודנין להם.

ונראה שר"ת סובר כתוס' (סנהדרין ט"ז:) שמ"ש בגמ' ובספרי, רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולן שנאמר תתן לך, דאחד ממונה על כולן הוא מופלא שבב"ד אב ב"ד ובכל שופטים ושופטים היה שם מופלא. עיקר הלימוד הוא כעין הלימוד בעניין שמיטה, תו"כ בהר פרש' ב', וספרת לך בבית דין. ופי' ר"א מקומארנה, לך בבי"ד דמילת לך יתירא ולזה אמר דבא לומר שהדבר תלוי בבי"ד. ובפעולת צדיק (תימני) ח"ב קע"ח, דבספירת השמיטה כתי' בל' יחיד וספרת לך ספירת א' לכל ישראל. וכן מנחות ס"ו: (שבעה שבעת) תספר לך ספירה תלויה בבית דין.

אבל במדרש הגדול (דברים ט"ז ט') דורש להיפך, שבעה שבעות תספר לך למה נאמר לפי שהוא אומר וספרתם לכם שומיע אני בבית דין ספירת כל אחד ואחד מנין ת"ל תספר לך. (זה מדרש חדש ולא ט"ס בספרי, כל הלשון שונה) ונראה שלשון "לך" יכולה להיות לכל הציבור כאחד, ויכולה להיות לכל אחד ואחד.

כשאומרת התורה שממנים בית דין גדול יש ספק האם הוא ממונה על בתי הדין האחרים, לעניין שאם הוצרכו לשאול דבר כותבין ושולחין ודנין להם או שהוא בית דין לישראל לכל דבר, גם ישירות לכל אחד ואחד. לשון "לך" אם מתפרשת לכל אחד פותרת את הבעיה, אם מתפרשת לכולם כאחד אין זה יכול להיות לכל בתי הדין, הם מציאויות נפרדות, ובזה נפשטת הבעיה.

(ועי' שם משמואל פרשת שופטים שנת תרע"ו, שופטים ושוטרים תתן לך וגו'. רבותינו ז"ל פירשו תתן לך לכל אחד ואחד. וכוונתו כנראה לשל"ה תורה שבכתב שופטים ל"ב, ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שפטים ושמרים כלומר שישפוט את עצמו תמיד זהו תיבת לך שאמר תתן לך).

זה שכל אחד שייך ישירות לבית הדין הגדול אומר שהוא יכול להידון ישירות בפניו. היינו אין עדיפות לכפיפות לבית המקומי על כפיפות לבית הדין הגדול. והוא רשאי לבחור בו כדי לדון לפניו.