א) לכאורה ר' שמעון לא דורש שיהיו שוין. אבל עי' יומא ס''ב:, תנו רבנן (ויקרא ט''ז) יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירי שנים מה תלמוד לומר שני שיהיו שניהן שוים מניין אף על פי שאין שניהן שוין כשירין תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה טעמא דרבי רחמנא וכו' כבשי מצורע (ויקרא י''ד) יקח שני כבשים מיעוט כבשים שנים מה תלמוד לומר שני שיהיו שניהן שוין וכו' ותניא נמי גבי מצורע כי האי גוונא וכו' אי הכי גבי תמידין נמי. עי' תוס' ישנים יומא ס''ב^., ד''ה פ''ו שני שעירי, שמשוה את הדרשות דהתם לדרשה שבכאן. לכאורה לפי זה גם צריך ר''ש לדרוש כן גם באביו ואמו.

ועיי''ש בתוס' ישנים, דבעינן שם שיהו שוין במראה ובקומה כל מה שיוכלו, שלא יתכן ממש דומות זו לזו דאמרינן בירושלמי (סנהדרין ספ''ד) דאפילו חיטה אינה דומה לחבירתה. וצריך ביאור למה כאן לא נאמר כן.

ב) הנראה לומר בכל זה שר''מ סובר שרק במקום שאין לומר בו שאינו למעשה, כמו בשני שעירי עיזים של יום הכיפורים, ושאר מה שנאמר שם, אומרים שוין ''כל מה שיוכלו'', אבל בבן סורר שאפשר לומר בו שנאמר רק לדרוש ולקבל שכר אומרים שהכוונה שיהיו שוין לגמרי, שזה בלתי אפשרי.

ג) שיטת ר''ש תהיה שגם כשאין הכרח לומר שהדין חייב להתקיים, אין לומר שנאמר דין שאינו לקיום למעשה אלא לדרוש ולקבל שכר, למצוות לימוד בלבד. לכן אמר את ''וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו'', שזה מחזק את האפשרות שבן סורר נאמר רק לדרישה ולא למעשה, ולכן דורש כאן שיש תנאי שיהיו שוים לגמרי.

(בעניין שסברא גורמת לדרוש דרשה רחוקה עי' גם ב''ק מ''ו: סברא היא, אות ד').

למ''ש בגמרא כמאן אזלה וכו' כר' יהודה, מ''ש ולמה ''נכתב דרוש וקבל שכר'' אינו טעם לדרשה, אלא הסבר מה שיוצא ממנה בפועל אף שאינו נוח. לר''ש, הטעם שדורשים ''שוה לאביו'' הוא מפני העדיפות לומר כאן שזה לדרוש בלבד. כנ''ל.

ד) אפשר שגם רבי יונתן שאמר, בסוגיין, אני ראיתיו וישבתי על קברו, סובר את ההיקש של אביו ואימו ולמד שהם צריכים להיות שוים. אלא שסובר שהשוויון די לו שיהיה כשויון של שני שעירי העיזים. ובעניין וכי מפני שאכל וכו', יסבור שטעם נידון על שם סופו דלהלן ע''א: די בו כדי להמית בפועל ולא רק ללמד שיש שיקול שראוי להורגו, שיקול שאינו מספיק להריגה בפועל.

ובספר פתרון תורה פרשת כי תצא (וב''סיפרי זוטא דברים'' כ''א י''ט) דורש, ותפשו בו אביו וא' וג' אביו שהוא כאמו אמו שהוא כאביו לא בזמן שחציים מדברים יהודית וחציין מדברים אשדודית.

ואפשר שזו דרשת ר' יונתן וסובר שאין ללמוד שאבין ואימו צריכים להדמות במראה, שעל כרחך יש הבהדל בגוף, שזה איש וזו אשה, וע''כ צריך להיות ההבדל בדבר שחוץ לגוף. ולומד מעניינו שנאמר אינו שומע בקולנו, היינו למה שאמרו לו שמדובר באמירה, בעלת תוכן ולא בהשמעת קול בעלמא. (אין לפרש שהנידון בצורה שדיברו אל הבן, בשתי לשונות שונות, ההיקש הוא של האיש והאשה ולא של הדיבורים שלהם).

ה) הטעם שדחוק לומר דרוש וקבל שכר, היינו שמארבע בריתות שבכל מצוה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, יש רק מצוות לימוד ולא מצוות עשיה. הוא על פי מ''ש בתוס' הרא''ש מו''ק ט'^., במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים ילמוד ואל יעשה המצוה וא''ת מאי איריא תורה אפי' מצוה נמי בכה''ג יעשה המצוה שאי אפשר לעשותה ע''י אחרים, וי''ל דתלמוד תורה איצטריכא ליה דסד''א כיון שהלומד אינו אלא לצורך קיום המצות יבטל התורה מפני כל המצוות אפילו באפשר לעשותה ע''י אחרים. וכן במאירי שבת ט'^., ושמא תאמר והיאך הקלו בתלמוד תורה (להפסיק כדי לקיים מצוה אחרת) משאר מצות שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כמו שאמרו במסכת סוכה בכותבי ספרים תפלין ומזוזות וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת י''ל שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה והיאך יפקיע את המעשה והוא שאמרו בירוש' (ברכות פ''א ה''ב ושבת פ''א ה''ב) על זה הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.