.
א) מהלך הלימוד. "איש" הראשון ממעט ציבור. "איש"
השני מרבה זבים. וגורם ש"טמא לנפש דוקא" יעבור מפשוטו שעולה על
הנדחה לפסח שני ויעלה על ציבור שהתמעט מ"איש" הראשון.
ב) "איש" הראשון ממעט ציבור אף שבעלמא
ממעט אשה וקטן וכדומה, עי' קידושין י"ט. איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש
פרט לאשת קטן, וכן קידושין נ"ג., וכן סנהדרין מ"ו. וכי יהיה באיש חטא איש
ולא אשה. סנהדרין נ"ד. סנהדרין נ"ז: קידושין
ט"ו.. ונראה הטעם שפסח אקרי קרבן ציבור דאתי בכנופיא,
כמ"ש רש"י, ולא ראוי לומר לשון "איש". אף אם נומר שאיש
אינו דוקא יחיד אלא גם בתוך ציבור, מכל מקום עיקרו
יחיד. ומדשינה משמע שהוא בדוקא.
ג) "איש" השני מרבה זבים. לכאורה הוא סותר את פשט הכתוב, איש איש כי
יהיה טמא לנפש וכו' ועשה פסח לה' בחדש השני וכו' משמע שרק טמא מת נדחה לפסח שני. ולכאורה
היה ראוי לומר ש"איש איש" לא יכחיש את הכתוב, ולא ירבה זב. וגם אם אי
אפשר לרבות או למעט דבר אחר, יהיה בגדר דיברה תורה כלשון בני אדם, כמו בזבחים
ק"ח., ורבי יוסי מדהאי איש איש דברה תורה כלשון בני אדם ההוא איש איש
נמי דברה תורה כלשון בני אדם. וע"ע יבמות ע"א. ונידה ל"ב:.
ד) ונראה שהריבוי של זב מעביר את טמא "לנפש" אל גדר דיבר בהווה, כמו
ש"מכשפה" משמעה גם מכשף, וכן כאן "טמא לנפש" כולל זב שהוא
חמור ממנו. וכמו שהעניין בתוספתא שבועות פ"ג, נמתי לפני ר' יהודה
בן בתירה וכי יש עונשין מן הדין (בספר כריתות לשון לימודים ש"ג
קי"ד נוסף, אמר בתחלה אין עונשין) אלא כל מקום שתפש הכתוב מוסיף את
עונש מן הדין. ובחסדי דוד, ור' יהודה בן בתירה צ"ל דסבר דאין זה
אלא גילוי מלתא בעלמא דבכלל ושמעה קול הוי נמי נשבע מפי עצמו.
הרי שק"ו שהוא גילוי מילתא הוא אמירה מגדר דיבר הכתוב בהוה. (נכתב
כבר בב"ק כ"ה: ק"ו [השני] פסחים כ"ג: ([הראשון] אות
ג', ועוד).
ואין כאן עקירת דבר ממשמעו.
ה) התוכן החדש של "טמא לנפש" שכולל גם זבים היה במשמע גם ללא
"לנפש", ודורשים את הַיִּתּוּר "נפש" דוקא על
המתמעט מ"איש" הראשון, על טומאה בציבור שאינה נדחית לפסח שני. אחרי
ש"איש" ממעט ציבור מפסח שני יש שתי אפשרויות, או שמקריבים בראשון בטומאה
או שאין מקריבים כלל. המיעוט "לנפש" אומר שדין זה קיים רק בטמא מת. לפי
האפשרות השניה "לנפש" מלמד שציבור טמאי מתים אינם מקריבים
בראשון אבל ציבור זבים יקריבו. אם כן, טומאה הותרה בציבור לזבים ולא לטמאי מת, וזה
רחוק. לכן אומרים שהמיעוט "איש" מלמד שציבור טמאים מקריבים בראשון.
ו"לנפש" מלמד שאין זה אלא בטומאת מת.
ו) בגמרא לעיל,
מועדו לא משמע ליה, וברש"י, בזמן התירא קאמר. אבל ברש"י על התורה
(במדבר ט') במועדו אף בשבת. במועדו אף בטומאה. וכן רש"י זבחים כ"ב:,
ד"ה מרצה, והאי דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב במועדו ואפי'
בטומאה. וכן סתמו בפסחים ע"ז:, יומא מ"ו., מנחות ע"ב:, ספרי במדבר ס"ה
וספרי זוטא ט, ב, שדורשים מ"מועדו".
ואולי אפשר לומר שהעדיפות הלשונית לפרש "במועדו" דווקא, תלוי
בתאריך בלבד, אפילו בטומאה, ולא תלוי גם בזמן היתירא, עדיפות זו אינה חזקה
כדי לחדש אפילו בטומאה, נגד הסתמות שטומאה אסורה. ואחרי דרשת ר"י
שוב חוזרת "במועדו" לעדיפות הלשונית.
(אפשר גם שגם ללא ראיה היינו מעדיפים לומר
שבמועדו דוקא, ודרשת ר"י מוציאה מהצורך לסמוך על העדיפות. כמו
מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. [פסחים י"ח:]).
.אפשר עוד, שבכתיבת "במועדו" נוצר ספק האם הוא דווקא או רק
בזמן היתירא, ודרשת ר"י מאיש ולא ציבור פושטת את הספק ומפרשת
ש"מועדו" היינו גם בטומאה.
לאפשרויות שדרשת ר"י באה לפתור בעיה שיוצר הכתוב, מובן
למה ר"י דורש "איש" למעט ציבור, ולא למעט אשה. (ועי' אות ב') הגדר הוא שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש
וע"כ יש דרך לפיתרון. וכמ"ש כמה פעמים. למשל נידה כ"ב.
אין לחכ' אות ד'.
ז) עי' יומא ו':,
טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור. ונראה שלצד
הראשון יש אמירה מפורשת שפסח קרב בטומאה, והרי הוא הותרה. וכמ"ש
ר"ח (יומא מ"ו:), שבת דהותרה בצבור שנאמר וביום השבת שני כבשים. ואילו לצד השני
דרשת ר"י יוצרת את הדין, ע"י חישוב, עי' אות ה', ואין הוא מפורש בכתוב,
וכשמתחדש תוכן לוקחים את החידוש הקטן יותר, מגדר תפסת מרובה, ואין היתר טומאה
בציבור אלא דחויה.
היסוד לזה הוא שדיון על תוכן מילה כשלעצמה נעשה לפני הדיון על הדין היוצא
ממנה, ובפירוש מילה כשלעצמה לא שייך תפסת מרובה. (כמ"ש
במקומות רבים).
(עיי"ש ללישנא קמא, היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית
אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי. ללשון זו אולי "ויעשו"
בני ישראל את הפסח משמעו דרך עשיה, [כעניין כלאי הכרם שלוקין עליהן
אפילו שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה, פסחים כ"ד:] וזו כוללת גם כשעושה
רק חלק מאותו בית אב. ואין פסילת חלק טמא נוגדת לכתוב).