א) עי' רש"י על התורה, כל בן נכר,
שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע. והוא ממכילתא בא
פרש' ט"ו, כל בן נכר לא יאכל בו אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנ' כל בן
נכר ערל לב (יחזקאל מ"ד).
עי' זבחים כ"ב:, בהביאכם (את) בני
נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי תנו רבנן בן נכר יכול בן נכר ממש
(רש"י,
עו"כ)
תלמוד לומר ערל לב אם כן מה תלמוד לומר בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
ע"כ. מלשון יכול בן נכר ממש משמע שעיקר המשמעות "בן נכר" היא גוי
וצריך גילוי שגם נתנכרו מעשיו. (ועי' בראשית י"ז י"ב, ימול וכו' ומקנת
כסף מכל בן נכר, אונקלוס מכל בר עממין). וצריך ביאור, הרי בעניין פסח אין יתור ומרש"י משמע שבלא
יתור "בן נכר" כולל גם נוכרי וגם משומד. וגם המכילתא רק מוכיחה
ש"בן נכר" יכול להתפרש גם ערל לב, אבל לא מביאה הכרח לפרש כן.
ומנין לדרוש שמשמעות "בן נכר"
כוללת גם משומד.
אין לומר שלמדים מיחזקאל לכל
התורה, שהרי, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן (ב"ק ב':, וש"נ) ושם
"מתורת משה לא למדנו".
ב) הנראה שיש שיקול חיצוני המעלה אפשרות
שעניין משומד כעניין גוי, כדלהלן.
עי' יבמות מ"ז:
בעניין גירות, אמרה לה (נעמי לרות) וכו' מפקדינן שש מאות וי"ג מצות עמך עמי אסיר לן עבודת כוכבים
ואלהיך אלהי. ואילו במדרש רות רבה פרש' ב', עמך עמי, אלו עונשין ואזהרות, ואלהיך
אלהי, שאר מצות. ופירש יפה ענף, אלו עונשים ואזהרות מפני שעם ישראל נבדלים משאר
עמים בפרישותם מהדברים האסורים שאע"פ שרבים מהמון העם לא יזהרו בכל המצוות
המעשיות וכו' כולן נזהרין כאיסורין. כלומר לַמדרש שם ישראל הוא על פי מה שהעם
נוהגים לעשות, ואילו על פי הגמרא אנו למדים מ"חטא ישראל" (יהושע ז') שהקביעה של שם "ישראל" עוברת
מ"קיום מצוות" אל חיוב במצוות. המדרש מפרש לפי הפשט המילולי של "עם
ישראל", שנקבע על פי מה שנוהגים למעשה.
ג) ונראה על פי דברי רס"ג בפירוש
התורה (שמות ו') ולקחתי אתכם לי לעם הריהו מרמז ללא ספק
להטלת המצוות עליהם וזה לפי שבני אדם אכן מבחינים בין עם לעם בחקותיהם המבדילות
ביניהם וכבר ביטא זאת האל בצורה ברורה באמרו היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת
בקול ה' אלהיך (דברים כ"ז).
נראה שעיקר האפיון של העמים הוא על פי
מה שבני האדם מבחינים למעשה, כמ"ש בספרי (דברים ש"א) ובהגדה של פסח, ויהי שם לגוי מלמד שהיו
ישראל מצויינים שם, וביאר בלקח טוב שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים.
מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם חלוק מן המצריים. ע"כ. היינו ניכרים בדברים
חיצוניים. (ועי' ר"ן נדרים כ':, ורא"ש שם). ממילא ללא דרשה שֵׁם "עם
ישראל" נובע מהתנהגותו בפועל. וזה היה התוכן של דברי רות, ורק אחרי שנכתב
בספר ושימש ללימוד הלכה קיבל את התוכן של הנלמד מדרשה.
היסוד הוא פשט התורה "ולקחתי אתכם
לי לעם" ששם עם הוא לפי המאפיין הרגיל, היינו קיום מצוות בפועל, ובנוסף לעצם
שם עם העם יהיה "לי" לה', שיהיה מחוייב במצוות. רס"ג לא סומך על
פסוק זה ומסתמך על "היום הזה נהיית לעם לה'". גם ב"עם לה'" יש
עדיין אפשרות לפרש אתה עם ובנוסף נהיית לה', ולא לחדש מושג "עם" חדש,
שמאופיין על ידי חיוב. הדרש מחטא ישראל, אע"פ שחטא ישראל הוא, ואין הגדרת
"עם" מקיום מצוות בפועל, מגלה שנהיה ל"עם לה'" היינו שהיותו
לה', היינו חייב במצוות, זו הגדרת העם.
ד) אחר שלפי הפשט "עם ישראל"
כולל רק מי שמקיים מצוות בפועל, שוב יש מקום לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי,
וקיים עניין שבו אם חטא אינו ישראל. יתר על כן, הגילוי "חטא ישראל" לא
מגלה יותר מזה שיש לו שם ישראל אבל עדיין אפשר שֶׁשֵּׁם זה שיש לו פגום מכח הפשט.
ומיושבת הקושיה דלמעלה. הבעיה האם לחשוש
לפשט גורמת (עי' מ"ש פסחים ה'. גימטריות) לפשוט את הבעיה על ידי שנדרוש
את "בן נכר" גם במשמעות של "נתנכרו מעשיו" המבטא את הפשט של
עם נכר שנקבע במעשים.
זה ההיסק המלמד שמשומד יש לו קצת שם
נוכרי וזה הפוסל אותו מקרבן.
(לגבי תרומה אין משומד נפסל,
עכ"פ לענין ששדהו אינו כשדה נוכרי. ולגבי כיבוש מומר האם יוצר קדושה לארץ
אולי יש לדמותו למומר שיכול לתרום, דרך אמונה תרומות פ"ד ס"ק ז').
ראיה שפגם מומר הוא מעצם זה שאינו נוהג
כישראל ולא משום היותו רשע, עי' ריטב"א (ב"מ ע"א:) וקיי"ל מל וטבל הרי הוא כישראל
לכל דבריו ואי הדר ביה ישראל משומד הוי, הילכך הכותיים ההם כשקלקלו דינם כמשומד
ואעפ"כ התירו להלוותן ברבית דכל שנשתמד לאו אחינו הוא ורחמנא אמר וחי אחיך
עמך והאי לא ליחי ולא ליקיים. ע"כ. בני הכותים מעשה אבותיהם בידיהם ואינם
רשעים וע"כ עצם זה שאינם מקיימים מצוות מפקיע אותם קצת משם ישראל.
ה) עי' ים של שלמה יבמות פ"ד סי'
נ"ב, ואנו נוהגין שמשומד צריך טבילה, מחמת איסור ועבירה שבידו, כדמוכח
בירושלמי (אדר"נ פ"ח ה"ח) מעשה בריבה אחת שנשבית לבין הנכרים,
וכשפדאוה הטבילוה, על מה שהאכילוה איסורין, וכן פסק בנימוקי יוסף. ועי' נמק"י
יבמות (לדף
מ"ז:)
וישראל שחטא ועשה תשובה טובל הוא מדרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין
טבילתו אלא מדרבנן.
החיסרון של עבד אינו עבירה אלא חיסרון
בשם ישראל, והנמק"י מדמה אליו בעלת עבירה. מוכח שבמשומד יש חיסרון בשם ישראל.
לנ"ל חיסרון זה הוא משום שאין מקרא יוצא לגמרי מפשוטו שמשומד אינו ישראל.
ו)
כ' בביאור הגר"א
יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז, ומומר להכעיס פי' ר"י כיון דאינו חושש
לזבוח הוי כעובד כוכבים דאינו בר זביחה והוא כשיטתו כמ"ש בס"א דיליף
מוזבחת (ואכלת לא שזבח הגוי. תוספתא חולין רפ"ב) וכו' אבל לדעת הרמב"ם בס"א דוקא
להכעיס שנקרא מין כנ"ל. בגר"א שם סק"א, הרמב"ם וכו' שכתב הטעם
שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ש"מ שזבחו אסור ולא נלמד משם אלא לעובד עבודת
כוכבים.
כלומר לרמב"ם פסול
מין בשחיטה הוא שהוא בכלל גוי, ואילו לר"י זה לימוד מיוחד לשחיטה, שכל שאינו
בפועל בשחיטה אף שהוא בכלל ישראל אינו אוכל.
ואפשר שגם לרמב"ם צריך את וזבחת
ואכלת שבתוספתא. שזה מלמד שהגוֹיוּת של מומר מספיקה לפסול אותו משחיטה. ועדיף
ללמוד כך ולא לומר שזה גדר מחודש, שעדיף לא לחדש גדרים כמ"ש בכמה מקומות.
לר"י הפקעה מגדר יהודי לעניין מסוים בלבד עדיין אינה גדר מחודש. עיין לשונו
חולין פ"א סי' ז', ועבריין להכעיס פר"י כיון דאינו חושש לזבוח "הוי
כעובד כוכבים" דאינו בר זביחה ואסור לאכול משחיטתו.
ז) שוב ראיתי באבני נזר יו"ד
ק"ט, שמשומָדוּת היא מגדר גוֹיוּת. שכ', הנה המומר קי"ל דיש בו שני הדינים
דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין (יבמות מ"ז:) וכן בכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל
הוא, ודינו כגוי דהבא על המומרת קנאים פוגעים בו (עי' תרוה"ד רי"ט
רכ"ג) וכן לכמה דברים. כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר ולא מטעם ספק
אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל מתולדתו ע"כ יש בו חומרי זה וזה.
ועיי"ש אות ד' במומר ששב לדת
יהודית שמסלק מעשיו הרעים וחוזר ליהדותו ואינו יהודיית מחדש. ע"כ. לכאורה
משמע מדבריו שגוֹיוּת אינה העדר יהדות אלא מציאות גרועה. אבל בגמרא פסחים כאן אומר
שבן נכר לא מאיס. אלא הכוונה שעיקר שם העם הוא על פי הדרש והפשט אינו מפקיע את
עיקר שם העם, אלא נותן באופן תמידי חיסרון בשם ישראל.
ח) נראה שגדר טבילת גירות אינו כעין סילוק
טומאה, אלא ביטול המצב הקודם. וכן היא הטבילה ביום כיפור בין עבודת פנים לעבודת
חוץ. וזו סברת האבנ"ז (שכחתי איפה) שטבילה היא ביטול קצת של "הֱיוֹת
קיים" ע"י הימצאות במצב שבו אינו יכול להתקיים. (ומרווחת דעת רבי יהושע
טבילה באמהות סברא, יבמות מ"ו:).
ועי' ר"ש סוף פרה, אומר רבינו תם
דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה וכו' והכי נמי אמרינן בכריתות (ט'.) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה
וטבילה והרצאת דמים משמע טבילה קודם הזאה ואותה טבילה כשרה בלילה. (ועי' רמב"ם פרה
י"א ב').
סיכום.
פשט "עם" לישראל הוא לפי מנהגם. "חטא ישראל מעביר אל לפי מה
שמצווים. אין יוצא מפשוטו גורם שנדרוש את "בן נכר שכולל גם נתנכרו מעשיו.
מכאן למדים שיש למין גדר גוי לכמה דברים. טבילת גר ומומר אינה לטהרה אלא היא אופן
לקבל גדר אחר.