א) טעמו של רב נראה שהוא משום שאי כשמואל הול"ל ומתחיל מעבדים הָיִנוּ, שהוא לשון הכתוב. אלא הגנות היא אחרת.

שמואל נראה שסובר שהמשנה שינתה לקרא לעבדים היינו בשם "גנות" משום שהיתה הו"א שלא תמיד חייב לומר את עבדים היינו משום שנראה שאין באמירתה כשלעצמה ענין הודאה ושבח לקב"ה, והוא כעין גנות, ויבואר להלן, לכן רומזת המשנה שאעפ"כ חייב תמיד להתחיל מעבדים היינו.

 

ב) יסוד הבעיה אם לומר תמיד עבדים הָיִינו הוא שפשוט שהאמירה עשה ה' "לי" ולא לו אינה אלא לרשע, ולא לחכם שאם היה שם היה נגאל. יש מקום לומר שאמירת עבדים היינו שאינה שבח אינה נאמרת אלא למי שאינו יודע שהיו אבותינו עבדים במצרים, ולא לכל בן. הבעיה היא האם אמירת עבדים היינו למדה מאמירת לי ולא לו.

 

ג) ביאור ענין זה בהרחבה.

יש גילוי שדבר האמור בבן אחד מארבעת הבנים אינו דוקא בו. והוא ממ"ש בהגדה שלבן רשע אומר בעבור זה עשה ה' לי וכו', אף שזה כתוב בבן שאינו יודע לשאול. וכבר הסביר בשבות יהודה על המכילתא בא פי"ח על בעבור זה, שבבן רשע לא נכתבה התשובה על מה שאמר "לכם" לכן אומרים שהיא "עשה לי" ולא לו, הכתובה בשאינו יודע לשאול. והוא רמוז בלשון המכילתא, לפי שהוא אומר מה העבודה הזאת לכם זה בן רשע הוא שהוציא עצמו מן הכלל וכו' אף אתה הוציאהו וכו' ואמור וכו' עשה ה' לי וכו'. (אולי להיפך, "לי" מיותר לדרשת ולא לו, וודאי שאין ראוי לומר זאת לכל בן, ודורשים את "לכם". ועי' אות ה').

אחר שלמדנו שיש דבר האמור בבן אחד שעולה על בן אחר, שוב נראה לומר שכל הפרשות של הבנים הם פרשה אחת והאמור באחד אמור בכולם. זה שנכתבו פרשות נפרדות הוא כדי ללמד שלפי דעתן של בן אביו מלמדו. שנראה שכלל זה של שמשנה נלמד מהחילוק שחילקה תורה חכם משאינו יודע לשאול. ונראה שאין "לפי דעתו" רק לפי מידת הבנתו אלא גם ענין כעין "עשה לי" האמור ברשע, כנ"ל, וכלשון רמב"ם הלכות "דעות" שהוא הלכות מידות.מוסריות. וכן גיטין צ'. כשם שהדיעות במאכל וכו'.

 

ד) לפי הנ"ל יש להסתפק האם מה שלא נכתבה אמירת עבדים הָיִנוּ אלא בבן אחד ולא בשאר בנים הוא דווקא, (כעין ההיקש של לא יראה לך ושאור לא ימצא, שהשמטת לך היא דוקא, ויש לחלק) ולא בכל מקום אומר עבדים היינו, כמו שהוא באמירת "לי", ואמירת עבדים הָיִנו היא רק במקרה שאין הבן יודע שהיה שיעבוד מצרים וצריך להקדים ולספר זאת. או שנאמר כיון שענין ידיעת שיעבוד מצרים או אי ידיעתו תיתכן אצל כל אחד מהבנים שנזכרו, ואין בכתוב גילוי הנותן לזה שלא ידע שהיה שיעבוד מצרים דין נפרד משאר הבנים, אין אנו מחדשים גדר שלא אמרה התורה. לכן אין לדמות "עבדים היינו" ל"עשה לי" ולא לו.

 

ה) אמירת התורה את הגדר של חכם ורשע היא ע"י אמירת ארבע פרשות נפרדות שע"כ אינן אומרות דבר שוה ומכאן הפניה ללמוד מהכתוב בפרשות את ההבדלים. לכן אמירת "לכם" למשל שיש בה אפשרות, הדרגה שניה, לפרש רק לכם, ולא לו, מתפרשת כן כדי לפתור את הבעיה במה עוסקת הפרשה. כיון שיש הפניה ללמוד בן רשע הרי זה קרוב למפורש.

בזה מבואר למה "לכם" של רשע מתפרש "ולא לו" ואילו "אתכם" של חכם אינו מתפרש כן. בחכם יש "ה' אלוקינו" וזה עושה את הפרשה לרחוקה מצד רשעות, וממילא אין "אתכם" מקבל את המשמעות של "רק אתכם".

 

ו) יש סברא חזקה שלא לומר עבדים היינו אלא למי שלא שמע זאת קודם, שהרי עיקר מה שבאים לומר הוא השבח לקב"ה שהוציאנו ממצרים, וא"כ אין ענין להזכיר במפורש את הדומה לגנאי ששיעבד אותנו שם. אין הליכה אחר סברא זו דבר מחודש לגמרי ואפשר לומר שאחר שחילקה התורה בין חכם לשאינו יודע לשאול יש ללמוד לכל שידוע שיש מקום לחלק בינו לאחרים, וברשע היתה התורה צריכה ללמד משום שהוספת לי ולא לו אינה ברורה כמו אי אמירת גנאי, ובעיקר מרשע למדים שהאמור בזה אמור בזה.

לכן צריכה המשנה לפרש שאין סברא זו מספיקה לחדש גדר שלא נזכר בתורה.

 

ז) לרב אין טעם זה מספיק כדי שלא תאמר המשנה מתחיל מעבדים היינו. לכן סובר שיסוד מתחיל בגנות הוא שלמדים מיהושע (כ"ד ב') שלפני שהזכיר את הניסים שהיו ביציאת מצרים ובכיבוש הארץ אמר את בעבר הנהר וכו' ויעבדו אלהים אחרים. הלימוד הוא שראוי להזכיר את מעבר הנהר וכו' לפני שמספרים את ניסי העבר. שם אין זה מצות והגדת לבנך.

לפי זה לרב אין סיפור הגנאי חלק ממצות סיפור יציאת מצרים אלא רק הידור במצוה זו.

 

ח) טעם נוסף שלא אומרים למעשה שעבדים היינו נאמר רק לשאינו יודע את יציאת מצרים. עי' בספר מאורי המועדים לר' דוד סולובייצ'יק בענין סיפור יציאת מצרים כתב שענין עבדים הָיִנוּ כולל את התוכן שעדין לא היו עבדי ה' וממילא היה עליהם דין עבדות, ואחר היציאה נוספה בהם מעלה הגורמת שלא יהיה שייך בהם קניין ממוני.

כיון ש"עבדים היינו" מודיע את העניין הנוסף זה אין הוא רק סיפור גנאי. וודאי שבעניין כזה ראוי ללמד את זה לכל הבנים. ואולי זה שהכריע אליבא דשמואל לצד שעבדים היינו דוקא.

ואף שנראה פשוט שגם אם לא ביאר את עניין המעלה יצא, וזה בכלל לפי דעתו של בן, שהרי זה תלוי בחכמה ובאי ידיעה לשאול, מ"מ ראוי לאומרו גם בלי ביאור זה, כדי שיבאר למי שמבין אם יבארו לו.

 

ט) עיי"ש בספר הנ"ל שהעיר מהרמב"ם חמץ פ"ז ה"ד שכותב וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו וכו' ומסיים בניסים ונפלאות וכו', ולא כתב שהסיום שקרבנו ליחודו. והעיר שבגמרא משמע שלא פליגי במה מסיים.

משמעות זו מהגמרא היינו לפי הנ"ל שגם בעבדים היינו יש עניין קירבנו לעבודתו, וממילא שייך שיסיים בקירוב לְיִיחודו.

אבל נראה פשוט שגם לרמב"ם יתקיים הלימוד הנ"ל מעבדים, אלא שהתוכן של קֵרְבָנוּ אינו אלא בתוספת של לפי דעתו של בן ואין זו עיקר המצוה. וכיון שהמצוה מתקיימת בכל בן בעבדים ממש שוב הסיום צריך להיות בחירותנו.

 

י) מ"ש לעיל אות ו' שראוי לומר לשאר בנים לשון שאינה צריכה אלא לבן אחר נראה שהוא היסוד למ"ש הגמרא קטז. ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו וכתב רבינו מנוח חמץ פ"ז ה"ד וכן הוא בסהמ"צ עשה קנ"ז, שמקורו ממכילתא (דרשב"י פי"ג ח') אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (במכילתא דרשב"י שנדפסה מכת"י, ת"ל והגדת לבנך. לגרסא זו נראה שבינו לבין אחרים וכו' אסמכתא גמורה, ומדר'). נראה שעיקר הדין באומר לעצמו הוא לאומרו בלא שאלה ומדרבנן קבעו מטבע אחד ע"י שאלה.

 

יא) נראה שעיקר מצות הזכירה של ויאמר משה היא בכל יום אלא כיון שיש מצות הגדה לבן בליל הסדר שוב זה הזמן הראוי יותר לזכור יציאת מצרים, ותיקנו חכמים לומר לעצמו, וּבַסֶּדֶר שאומר לבנו.

שוב ראיתי באו"ש ק"ש פ"א כעין זה אבל להיפך, שהעיקר לעצמו בליל הסדר. אבל לשיטתו קשה שדרשת בן זומא כל ימי חייך לרבות לילות היא אסמכתא בעלמא, שהרי עיקר המצוה היא בלילה, ואילו לדרשת חכמים להביא לימות המשיח יש מקום גם מדאורייתא, וא"כ למה יחלוק עליהם.

מ"ש הרמב"ם שזו מצוה אחת, לדברַי י"ל שהרי בכל מצוה יש ארבע בריתות ללמוד ללמד לשמור ולעשות, וי"ל שבמצות ללמד הוסיפה התורה פרט ללמד בליל פסח. הרמב"ם מונה לפי פרט מפורש יותר, והגדה לבן מפורש יותר אמירה בפה, ולאו דוקא לפי עיקר יותר של המצוה, כמ"ש לענין וידוי ותשובה.

וזה שמובאת בהגדה א"ר אלעזר בן עזריה וכו' שתיאמר יציאת מצרים בלילות, שהוא בזכרון יציאת מצרים דעלמא. אחר שהמצוה גם בלילה, שוב שייך לומר שוהגדת לבנך פרט במצוה ההיא, וכל הנובע מזה. אילו לא היה למען תזכור בלילה היה נוח יותר לומר שוהגדת לבנך מצוה נפרדת.

 

יב) אחר שאמרנו כן שוב אפשר לומר שלא כמ"ש בתחילה שלשמואל מדאורייתא מתחיל בגנות. אלא בין לרב בין לשמואל מדאורייתא אין אומרים עבדים היינו אלא למי שאינו יודע שהיו עבדים. אלא, כנ"ל אות ד' אחר שלמדנו שיש שני סוגי גדרים חכם ושאינו יודע לשאול, וכן רשע ושאינו רשע, שוב מתחשבים בשאר גדרים שיש להם עיקר מן התורה, היינו לספר בשבחו של מקום. ומילא אין מזכירים את שאינו שבח אלא כשהוא לצורך שבח. אבל לשמואל מדרבנן כדי שלא לחלק בנוסח האמירה תיקנו לומר לכל אחד עבדים היינו.

רב סובר שכיון שעבדים היינו כשלעצמו גנות והיפוכה של זכירת יציאת מצרים אין ראוי לתקן לאומרו תמיד.

אכן אין ביאור זה נוח לנוסח ההגדה שלנו שנזכר עינוי מצרים גם באמירה שהיא אליבא דרב.

 

הוספה מאוחרת. שאלת תם "מה זאת" נאמרה בעניין בכור ובתרגום יונתן ובחזקוני מפרשים שזה בבכור.

נראה שתחילת הדיון אינו בשאלת בן בקרבן פסח אלא שאלת בן כשלעצמה, ומתוך השאלות מחלקים לארבעה בנים, ולמדים שבעלמא לפי דעתו שח בן אביו מלמדו. אלא שיצא שיש חובת סיפור יציאת מצרים גם על בכור. אכן נראה שבבכור אין מצוה אלא ושיננתם לבניך והתורה מגלה שגם בושיננת יש דין לפי דכתו של בן.

עכ"פ למדים שיש ארבע מיני שואלים. מצוות והגדת קיימת בכל בן אלא שיש לימוד מזה ששינה ההשמעת ההגדה ובזה לא ציין שאלה שמצוות הגדה קיימת גם בלא שאלה. (שני תכנים נפרדים, חובת ההגדה ככלל, ואופן אחד מקיום החובות. אפשר שאחרי שרק בפסח שמענו חובת הגדה שוב מפרשים שאופן השאלה העבודה לכם עולה על פסח.

עכ"פ "בעבור זה" הוא עיקר מצות האמירה היינו שהוציאנו ממצרים בעבור המצוות שאנו מקיימים וכעין רש"י שמות ג' י"ב, וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים. ובשביל הדרשה הרוכבת על עיקר התוכן, שיש כמה מיני בנים למדים בנפרד מהתשובות השונות.