[מא1] צריך ביאור כתוב רק פעמיים "אמן"
ודורשים אלה, שבועה, מאיש אחר, ועוד קבוצת ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה.
א) ונראה. בפסוק "והשביע הכהן את האשה וכו' בתת ה' את
ירכך נפלת וכו' ואמרה האשה אמן אמן"
ה"אמן" הראשון עולה על השבועה והוא אמירה שהשבועה אמת, ובנפרד על האלה
והוא קבלת קללה וכאילו כתוב פעמים.
עי' עבודה זרה נ"א:, (לעיל, א"ר
אלעזר מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנ' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים
וכו') בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות
והקריבן בשעת איסור הבמות וכו' ל"ת
מנין ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם
וכו' אמר רבא קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. רש"י, אלמא
לאזהרת שחוטי חוץ קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות אתא ואזהרת מרקוליס מינלן, קרי ביה ולא יזבחו, וקרי ביה ולא עוד והאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו
ותחשביה תרי לאוי.
חולין פ"ד., אמר קרא אך מעין
ובור מקוה מים יהיה טהור הני אין מידי אחרינא לא ואימא ה"מ למעוטי שאר משקין דלא איקרו מים אבל דם דאיקרי מים ה"נ תרי מיעוטי כתיבי מעין מים ובור מים אימא אידי ואידי
למעוטי שאר משקין חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין תלתא מיעוטי כתיבי מעין
מים ובור מים מקוה מים. "מים" עולה בנפרד אל
מעין, בור, מקוה, ונחשבת ככתובה ג' פעמים לכן יש ג'
מיעוטים.
ב) ה"אמן" השני מיותר ומלמד ל"מאיש
אחר". ויש כאן גלגול שבועה. אבל אין ללמוד מכאן לנידון של גלגול לשבועה על
קרקעות שבפני עצמם לא שייך בהם שבועה. ב"אחר" כשלעצמו שייך קינוי וסתירה לת"ק בסוטה
י"ח: (וגם לרבנן
בתראי היה שייך לפני שקינא לבועל) ויש מקום לומר סברא
לגלגול שבועה, שיהיה נטפל לבועל כדי להכלל בשבועה.
ואילו בארוסה וכדומה שאין ראוים לחייב שבועה כשלעצמם
חידוש שהִטַּפְּלוּת תחייב אותן גדול יותר ומצריך לימוד מיוחד. ואין די ביתור
"אמן" כדי ללמד גם עליהם.
חל כאן הכלל של תפסת מרובה לא תפסת, שעניינו שהפשוט ודאי ידוע והמרובה ספק
ואין לו ראיה.
וכן יהיה הדין בקרקעות שאינן יוצרים שבועה, לא יגלגלו להן ממטלטלין.
ג) טעם שדורשים את "אמן" פעם נוספת
והאופן שדורשים כן.
ישנם שני אופנים לדרוש מילה הכתובה פעמים. עי' ב"מ
ל"א השב חדא
זימנא תשיבם תרי זימני, מוסיפים פרט, כעין הדרשה דלעיל.
(ודוחים את האפשרות תשיבם אפילו ד'וה' פעמים). אבל עי' בשבת כ"ח., אדם כי ימות באהל וכו'
אהל אהל ריבה אי אהל אהל
ריבה אפילו "כל מילי" נמי. ועי' עוד פסחים ל"ו:, מצות מצות ריבה אי מצות מצות ריבה אפילו
ביכורים נמי. ושם, יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה
תלמוד לומר מצות מצות ריבה. ולעיל שם ל"ו., יצא זה
שאינו נאכל באנינות וכו' רבי עקיבא אומר מצות מצות
ריבה. וכעניין זבחים פ"ב., הכא נמי מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל לאו חטאת קאמינא לך אלא "כל" קדשים.
בנידון גלגול שבועה יש מקום לומר שהדין הוא שכיון שכבר קיימת אמירת שבועה
מצרפים לאמירה עוד בעיות הדורשות פיתרון. כלומר גלגול הוא
דין בעשיית שבועה כשלעצמה ולא בסיבות המחייבות שבועה. לצד זה אין עדיפות למקרה
שראוי לחול בו דין שבועה. לא אומרים כאן תפסת מרובה. כאן אין סברא
אחת חלק מתוך הסברא השנית שאומרים בזה שהחלק ההוא ודאי,
אלא יש שתי סברות שונות. ונוצר ספק איזו דרך לתפוס.
ד) כשנוצר ספק על ידי הכתוב דורשים דרשות רחוקות
כדי לפתור אותן.
עי' רש''י סנהדרין פ''ו, דבר הלמד מעניינו, ''אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר'' צא ולמד מפרשה
שכתוב בה. וזה העניין של דרשת נוטריקון
שלכאורה אפשר ללמוד כל מה שרוצים. אלא שאינה נדרשת אלא במקום שנוצר ספק.
עי'
נזיר (ה'.) סתם נזירות ל' יום אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו. שנראה על פי,
סדר עולם (פ"א) וכי בימיו נפלגה הארץ אם באמצע ימיו והלא לא בא לסתום אלא
לפרש. "ימי נזרו" מלמד שצריך ימים רבים וזה צריך להיות הגבול של רבים,
שנים. אבל גבול זה כבר נאמר ב"ימי" נזרו. וצריך לימוד אחר וזה מביא לדרוש נוטריקון. עי' מה
שכתבתי בפסחים ה'.,
ובכתובות ל"ח. אות
ה'.
ובזה נבא לכאן. ב"אמן" השני יש ספק מה
היא הסברא של גלגול שבועה שנדרש מיִתור
ה"אמן". האם זו הִטַּפְּלוּת של הנחשד הנוסף אל הנחשד שעיקר השבועה
עליו, או שההִטַּפְּלוּת היא במעשה השבועה, שכיון
שממילא נשבע מוסיפים לו עוד דברים. לא שייך לומר תפסת מרובה ולא ילמדו ארוסה שאין
הנחשד ראוי לדין. הטעם של תפסת מרובה הוא שהמעט ודאי נכון וזה לא שייך לספק איזו סברא נכונה. כאן ודאי נדרש "אמן" על נחשד אחר בנישואין. אלר
שיש ספק על תוכן הדרשה מה הסברא כנ"ל, זה גורם
לדרוש שהית דרשה הכוללת הכל ובזה נפשטה הבעיה.