א) רש"י ואיבעית אימא הני נמי תרי קהלי נינהו, כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא.

והרמב"ם בתשובה על הליכה בנהרות שבת (השמטה לסי' ש"י ח"ג עמ' 172) כ' ובביאור אמרו ממזר ודאי אסרה תורה והוא ההיקש בכל איסורי לאוין כולם שאם הוא ספק איסור' דאוריתא אסור מדבריהם. והרשב"א כ', וקשיא לי טובא דא"כ אזל ליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות, ואפי' למאן דבעי חתיכה משתי חתיכות ה"מ לענין קרבן אבל להתיר לכתחלה לא קאמר דהנך תנאי לאו בהכי פליגי. ע"כ.

וצריך לבאר את יסוד מחלוקתם בשאלה האם להעדיף את הלימוד מאשם תלוי או מממזר.

ב) ונקדים בביאור מ"ש רש"י שבשאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא.

על פי דברי רש"י הנ"ל, ב"לא תחסום" יש שתי אזהרות, אחת לחסימה ודאי ללקות עליו ואחת לחסימה ספק לאיסור. ועי' מכות י"ג: שעל עשה לאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה אין לוקים משום שאינם דומים ללאו דחסימה, ורש"י, שהוא כתוב אצל פרשת מלקות. ושם, לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, ורש"י כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה. (ושם ט"ו^., והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה). וצריך ביאור למה לא למדים להלקות באזהרת ספק, הרי אזהרת ספק כלולה בלא תחסום.

ג) ונראה, שלרש"י, מסברא חצונה עיקר משמעות לשון התורה היא על הודאי. (כמ"ש החוות דעת בית הספק אחר סי' ק"י, אליבא להרמב"ם גם למסקנה). וכשהתורה אומרת לא תחסום עיקר המשמעות חסימת ודאי.

היסוד לסברא זו הוא הכלל שאמירת התורה אינה כוללת תוכן שאינו חשוב, למשל כשהתורה מזכירה עשיה אין היא כוללת עשיה שלא בדרכה, (למשל, חולין י':, (ויקרא י"ד) ויצא הכהן מן הבית וכו' דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, וכהנה רבות). ומצב של ספק לכאורה הוא מצב לא חשוב.

עי' תוס' יומא ח'. [דכיון דטבול יום כשר בפרה דכתיב והזה הטהור דאמרת טהור כל דהו [היינו דקלישא טומאתיה, כמ"ש בכמה מקומות גליוני הש"ס ירושלמי חלה ג ה] אם כן מהתם נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא.

(עי' משנה יבמות ל':, וכולן שהיו בהן קדושין או גרושין בספק כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו וכו' ספק גרושין יש עליו עדים ואין בו זמן, ועי' רש"י, דלאו גיטא מעליא הוא).

ד) נגד סברא חיצונה זו עומד מ"ש ברשב"א הנ"ל, דא"כ אזל ליה אשם תלוי. ועי' רש"י זבחים ק"ו^., אלא אזהרה מנלן, דקא מחייבינן ליה עליה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת. ע"כ. מוכח משם לענייננו, חייב להיות לאו על מה שמחייב אשם תלוי.

כלומר גם חלב ספק בכלל כל חלב לא תאכלו.

ומה שאין לוקים על התוכן של ספק חלב. זאת משום שמסברא חיצונה אין ספק כלול ב"לא תאכלו" ורק משום השיקול החיצוני הנ"ל אומרים אותה. לכן אין תוכן זה אלא בכלל דרש. ועי' יראים סי' תכ''א שלגבי דפנות שנלמדו מדרשה לא דרשינן "תעשה" ולא מן העשוי, כנ"ל כאן לא דורשים שהלאו יחייב מלקות אלא על עיקר התוכן של לא תחסום, חלב ודאי, ולא על חלב ספק שנלמד מדרשה.

וזה העניין של שתי המשמעויות בכל לאו. עיקר המשמעות, והלמד מדרשה.

ה) בזה מיושב לרש"י מ"ש סוטה (כ"ט^.), והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל. וכו' כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. לרש"י מ"ש ספק טמא וספק טהור יאכל, אע"פ שלאיסור יש אזהרה לפי רש"י, נראה לפי הנ"ל, שכל כתוב משני הכתובים המכחישים מגלה על הכתוב השני, וזו דרשה, וכמו דרשת תעשה ולא מן העשוי, כנ"ל אות ד', אין הוא עולה על האיסור בספק שהוא דרשה.

ו) לרש"י, הרעיון שמצב של ספק נחשב למצב של חשיבות גרועה שאינו כלול בלשון האמורה בתורה, רעיון זה אינו ברור אלא רק מסתבר יותר לומר אותו. האשם תלוי שקיים בספק, מעדיפים לבטל את הרעיון של חולשת ספק ולא לומר חילוק רחוק, שאינו קיים אלא בכרת, או גם שאינו קיים אלא בחתיכה משתי חתיכות, שהוא ספק חשוב יותר.

כשנאמר ספק ממזר מותר, יש שיקול של לימוד מִמַּמְזֵר שקיים הרעיון שספק אינו בכלל לשון התורה.

לעניין הכרעה בין הכתובים עי' (סוטה י"ד:) כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. הלימוד מאשם תלוי משמיע באופן ראשוני שספק אינו נכנס לגדר משמעות גרועה, (ביתר דיוק האפשרות "ספק הוא מציאות גרועה" אינה נכונה) וצמצום התוכן הזה (היינו שבחלק מהמקומות הקביעה נכונה) הוא ביטול חלקי (כלומר עוברים מ"אפשר שבכל מקרה אינה נכונה" שזה מה שמספיק לעניין אשם תלוי, אל "רק בחלק מהמקרים אינה נכונה"). ואילו בממזר התוכן הראשוני המפורש בכתוב הוא שספק ממזר מותר. אין סתירה לתוכן אם אומרים שאינו תלוי במציאות גרועה. (ולא כמו באשם תלוי שלא חייבים להכניס אותו ל"לא תאכלו" למשל ע"י הרחבת הלאו מכח "ספק אינו גריעות").

בלשון אתרת. נקודת המוצא היא שמסתבר הכלל שספק הוא מציאות גרועה שאינה כלולה בלשון התורה. המחשבה הראשונית בסדר החשיבה אחר אשם תלוי היא שהכלל הנ"ל אינו נכון, כלומר בכל מקום אפשר שספק לא יחשב גרוע. המחשבה שבמקום פלוני ספק נחשב גרוע הוא סתירה למחשבה הראשונית ויש עדיפות לא לומר זאת. (מצד מציאות "אפשר שיש מקום שגרוע" אינו נסתר ע"י "בפלוני גרוע" אבל הנידון הוא ברעיון").

ז) בדעת הרמב"ם. עי' שגגות פ"א ה"ב שסובר שצריך אזהרה לקרבן. ואם אין דבריו שם בדוקא, או שסובר שרק חטאת צריך אזהרה ולא אשם, שוב אין צריך לפרש באשם תלוי שיש לאוים שמחילים עליהם אזהרת ספק, כנ"ל לרש"י. אלא אפשר שההשמעה לאיסור לאשם תלוי היא מעצם זה שחייב קרבן. ולא משתמשים בסברא הקשורה במשמעות ביטוי. וממילא עצם ההשמעה מוגבלת לתחום החיוב. ושוב אין עדיפות ללכת אחר אשם תלוי ולא אחר ממזר. ושוב הולכים אחר הסברא לדמות ספק למצב גרוע.

(אפשר גם שהאזהרה נצרכת רק ליצור שם איסור ולהרחבת חלות האיסור לתחום הגרוע של הספק אין צריך אזהה מיוחדת).

ח) יותר נראה. לרמב"ם ספק הוא מציאות גרועה באופן ודאי, (ולא כרש"י שזו הכרעה בין ספיקות שאינם שקולים) לכן אחר שיש גילוי בממזר שיש מקום שההשמעה של אשם תלוי אינה אמורה בו, שוב בוחרים באפשרות זו לכל מקום.

היתר ממזר אינו מלמד על שאר הלאוין, אלא מגלה שאין ללמוד איסור בספק מאשם תלוי, וממילא שאר הלאוין מותרים.

ומיושבת קושית הרשב"א שממזר צריך יִתור מיוחד ובכל זאת פשוט שכל הלאוין למדים ממנו.

כן מיושב זה שהרמב"ם באגרתו הביא את הלימוד שממזר ושתוקי מחד קרא נפקי, כר' יהודה, אף שפסק כר' יוסי. כדלהלן. קל יותר לומר בקהל ודאי לא יבא ולהוציא שתוקי מכלל קהל, משום שקהל לשון אסיפה ועצם השם שלו רומז על אחידות משא"כ ממזר ושאר לאוין. ובכל זאת ממזר מתמעט עם קהל. ובע"כ משום שקל להפקיע ספיקות מכלל לשון התורה. שיקול זה קיים בכל הלאוין. ר' יוסי לא חולק בזה שקל ללמוד שאר לאוין, אלא רק שמקהל אין ללמוד לא ממזר ולא שאר לאוין.

יש כאן לימוד ישיר לכל הלאוין. והשארת הלימוד הזה אינה סותרת את התוכן הממשי של הלימוד מאשם תלוי, גם לפי הלימוד ההוא אפשר ששאר לאוין אינם ככרת. למ"ד שאשם תלוי רק בחתיכה משתי חתיכות, רק מקרה זה הספק אסור, שרחוק להתעלם מקיום האיסור. למ"ד שכל ספק באשם תלוי, תהיה הכחה לכל כרת, ולא ללאו.