א) להלן כל לשון האבני נזר אה"ע סי' קצ"ז
ב'-ד'.
ב) וטעם דברי רמב"ן (בר"ן ס"פ האומר) במה שמכשיר
השולח כת"י ממדה"י ופוסל בעושה שליח שלא בפניו, נ"ל לפרש, דהנה
עיקר סברת רמב"ן בשליח שלא בפניו על הכתיבה דאינו במקום הבעל להחשב כתיבתו
ולהיחשב לשמה אלא אם כן שומע מפיו, ולכאורה אינו מובן דכיון שמועיל למנות שליח שלא
בפניו על הנתינה על כרחין הוא במקום הבעל, ונ"ל לפרש, דהנה ענין שליחות יוכל
להתפרש בשני אופנים או אענין נתינת רשות לשליח, וכן לשון המשנה קידושין (ע"ט.) וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, וכן בתרומות (פ"ג מ"ד) הרשה כו' לתרום, והב' שהשליח נעשה ידו
יד משלח, ובאמת במצוות כמו פסח מילה אי אפשר שיועיל משום נתינת רשות, שהרי המצוה
עליו שיעשה הוא ולאו בדעתו תלוי לעשות הרשאה, אך מוכרח כפירוש הב' שליח עשה ידו יד
משלח ומה שעשה שליח נחשב מעשה משלח:
ג) עוד יש מחלוקת באחרונים שמדברי ט"ז מבואר שלשליחות צריך
דעת שליח ליעשות שליח, אך בחי' הרי"מ בפרק ג' דקידושין דבמינוי המשלח לבד
נעשה שליח רק אם השליח עוקר שליחותו אז בטל השליחות עיי"ש. ונראה דתלוי בשני
הפירושים הנ"ל דמשום נתינת רשות כאלו משלח מקנה ושליח קונה, ובדעת אחרת מקנה
כתבו ראב"ד ורשב"א דלא בעי כוונה לקנות ה"נ לא בעי דעת שליח
ובנתינת רשות של משלח לבד נגמר השליחות, אך לפי הפירוש הב' שיד השליח נעשה יד משלח
כאלו שליח מקנה ומשלח קונה אי אפשר בלא דעת שליח [ובלא דעת משלח ודאי אי אפשר דאלו
לא ניחא לי' למשלח שמעשה השליח יחשב מעשיו]:
ד) והנה במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' ובסוף למד קיימא ברה"ר
לא קנה דפסקה קנין מ"מ אם קיימא בסוף שלשים באגם דעת הר"ן שקנה, ואף
דאחר כך אין כאן מעשה משיכה מ"מ כיון שעדיין קיימא באגם מחמת משיכה ראשונה
חשוב משיכה ראשונה קיימת, והנה במינה שליח שלא בפניו אם תאמר דבעי דעת שליח הלוא
בשעה שקיבל עליו השליח פסקה אמירת המשלח [ובתרומה שיחול לאחר שלשים כתבו תוס' ביבמות
דמהני משום דאמירתו לגבוה כו' וכתב הר"ן פ"ג דנדרים דחשוב כמעכשיו, אך
בשליחות אי אפשר לומר כן] ועל כרחין דלא בעינן דעת שליח כפי פירוש הראשון שהוא
מטעם הרשאה ועל כן ס"ל לרמב"ן דהרשאה לא שייך אלא בנותן רשות להקנות
איזה דבר, אבל כתיבת גט דבעי לשמה אינו מועיל משום הרשאה רק משום דיד שליח נעשה יד
בעל וכאלו הבעל בעצמו כתב אז חשוב לשמה ע"כ בממנה שליח שלא בפניו דאינו מועיל
משום שנעשה יד שליח יד בעל, דזה אי אפשר בלא דעת שליח, והרי בשעה שקיבל שליח עליו
פסקה אמירת הבעל, רק מטעם הרשאה והרשאה לא מהני לכתיבה, אך בממנה שליח בכתב לכתוב
חל שליחות בשעה שקיבל השליח עליו, דבזה לא פסקה אמירת הבעל כיון דאמירתו היתה
הכתיבה ועדיין כתיבתו קיימת, ודומה למשוך פרה ולא תקנה אלא לאחר שלשים ובהגיע ל' עוד
הפרה באגם דלא חשוב פסקה וקנה, ה"נ חל השליחות בשעה שנתרצה השליח בשליחות, ופירוש
זה מברר ג"כ דלא בעינן שיכיר השליח כת"י הבעל.
וזה דרך פלפול. עכ"ל של האבנ"ז.
יסוד דבריו, דשליחות הוא בשני אופנים, הא' בנתינת
רשות וזה במידי דהקנאה כמו קידושין גירושין, תרומה, שהוא להפריש חלק כהן מחלק
בעלים, אבל במצוה לא יועיל נתינת רשות שהרי נצטוה שיעשה הוא וצריך ציווי דווקא שזה
נחשב שהמשלח עשהו. האופן הראשון הוא כענין הקנאה, שמקנה לשליח יכולת לעשות מעשה
והאופן השני פועל כענין קניה, שהמשלח קונה את השליח (האמירה מעשה קנין, וצריך שתהיה
בשעה שחלה, ואין כאן דעת אחרת מקנה). בבעל העושה שליח לגרש את אשתו ישנם
שני הכוחות.
וצריך לבאר מנין למדו את קיום שני הכוחות האלה, ומנין שבבעל
המגרש ישנם שניהם.
ב) נראה שסברת האופן השני בנוי על זה
שהשליח נעשה טפל למשלח וכאילו חלק ממנו, ועי"ז מה שעשה כאילו עשה המשלח.
היסוד הזה לפי האבנ"ז הוא הגדר של יחס הממון לבעלים, הממון
נטפל אליו ונחשב כחלק ממנו. (עי' ב"ק סי' ד', לדף ד'. שמא יקניטנו רבו, שזה היסוד של חיוב האדון בנזק
שעשה ממונו).
יסוד זה נמצא בשם משמואל מטות תרע"ח ד"ה והנה בש"ס
(עמ' ת"ג)
שהאבנ"ז העלה בדין טבילת כלים מפני שנכנסו לקדושת ישראל בגר שנתגייר וכליו עמו
אין הכלים צריכים טבילה שחלות הקדושה שעליו חלה נמי על הכלים שלו. כעין הא ששם טריפה
שחל על האם חל על העובר אף שאם נתעברה אחר שנטרפה אין העובר טריפה. ובזה הסביר השם
משמואל את מ"ש לעיל שם ש"וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים ל"ג כ"א), הוא שרצו שמכח בעלותם על מקום קבר משה,
תתפשט עליהם הקדושה וענין האלוקי שחל על מקום הקבורה בעת קבורת משה.
ג) יש ללמוד את היסוד שממון הוא חלק
מהאישיות של הבעלים מבבא מציעא ק"ה:, המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם
מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו. וכ' רש"י
דאמר לו מזלך גרם. בבא מציעא ק"ו., נשתדפו כל שדותיו של מחכיר ואשתדוף נמי הא בהדייהו
ולא אשתדוף רובא באגא מאי וכו' מסתברא דאמר ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי
פורתא כדכתיב וכו'.
לכאורה בשדה שחכר אילו היה הדין שאינו מנכה מחיכורו, זה היה
סיבה לקבוע שמזל החוכר גרם, שהרי הוא שמפסיד. וא"כ ראוי היה לתלות את השאלה
מזלו של מי גרם בשאלה מי משלם ולא להיפך. ומוכח שדין המזל אינו נובע מענין הנזק
והצער שנגרם לבעל המזל, אלא המזל הוא דבר שקיים לעצמו, ונובע מהדין שישנו על הבעל
ומשם מתפשט לשדותיו.
ובשערי תשובה לרבינו יונה ש"ג אות ק"ז, על צד ינשא
חומר המיתה בידי שמים על הכרת כי מי שהוא חייב מיתה בידי שמים עולה מות בחלונותיו
ובעלי חיים מקנה קניינו מתים. וציינו לירושלמי סוטה פ"א ה"ז, אדם נכשל
בעבירה שחייבין עליו מיתה בידי שמים מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נכשל
באצבעו והחשבון מתמצה. וצריך לומר שאין זו קולא במיתה בידי שמים שיסורים מכפרים, שהרי
בקהלת רבה פרשה ז ד"ה ראה, נכשל באצבעו הקטנה ויצא ממנה טיפת דם, מקצת הנפש
ככל הנפש. הרי שצריך לתלות את הכפרה בזה שיש שֵׁם מיתה על נכשל באצבעו. וע"כ
הענין כמ"ש רבינו יונה. והיינו דין המיתה שעליו חל על ממונו, וכשהוא נעשה
בממונו, הרי זה עשיית הדין.
ד) היסוד של היטפלות. בדברי תורה ברכות ל"ו:
וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי. וכן חולין קי"ח., כל שהוא יד
ולא שומר טמא ומטמא ואינו מצטרף שומר ואע"פ שאינו יד טמא ומטמא ומצטרף לא יד
ולא שומר לא טמא ולא מטמא ידות היכא כתיבי דכתיב (ויקרא י"א)
וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות
וכתיב וכי ימות וכו' יד להכניס ולהוציא. ולעיל שם יליף שומרים לטמאה מ"על כל
זרע זרוע" כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה, בקליפה. הרי לימוד לשני שיעורים של
הטפלות. וכן עירובין ד':, ורחץ את כל בשרו, פסחים כ"ב: לא יאכל את בשרו. בדברי
קבלה, בבא קמא י"ב., נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר
ובחזקה מנהני מילי אמר חזקיה דאמר קרא (דברי הימים ב' כ"א)
ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף וכו' עם ערי מצורות אשר ביהודה. הרי המטלטלים
נטפלים למקרקעים.
ועי' פסחים פ"ח. שה לבית מכל מקום. ת"ר שה לבית מלמד שאדם
מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא
מדעתן. ועי' אבנ"ז יו"ד סי' תנ"ד אות י"ג שדין אכילת פסח של
עבד הוא מהטפלות לרבו. (וכן מזונותיו באים ממזל רבו).
וע"ע רמב"ן בראשית מ"ח ט"ו בברכת יוסף ומולדתך אשר הולדת
אחריהם על שם אחיהם יקראו. שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם. ואף
שלרש"י לא היו עוד בנים, מ"מ הפשט מלמד ענין של הטפלות. (ועי' שבת צ"ג:, המוציא אוכלין פחות מכשיעור
בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו. וע"ע מדר', ברכות מ"ד., מברך על
העיקר ופוטר את הטפלה).
אחר שיודעים שקיים מושג הִטָּפְלוּת שוב נוח להסביר בזה את
חיוב הבעלים ע"י ממונו שהזיק.
ואולי מקור כל היסוד שממון הוא דבר הנעשה חלק מן האישיות של
הבעלים, היא בשם משמואל הנ"ל, בטעם שרצו בעלות על קבורת משה.
ויותר מסתבר, שגדר ההטפלות בשליחות נוצר אחרי שנודע בפסח או
בטבילה וכו'. וכיון שצריך שייחשב מעשה השליח כאילו עשאן הבעל, נוח לתלות את זה
בהִטָּפְלוּת, ולא ליצור גדר חדש. ומזה למדו לממון לענין בהמתו שהזיקה. ומזה שוב
שליחות מקבלת את גדרי ממון, לקִנְיָנִים.
ה) הלימוד שענין הטפלות קיים בשליחות גט, וגם
ענין בעלות על העשיה.
בספר העיטור אות ש' שלישות גט (מ"ז
ע"א. הובא בטור א"ה סי' קמ"ב), כתב גאון שאלה אשה
שעשת' שליח וחלה אותו השליח עושה שליח אחר או דילמא עד דאמ' ליה בפי' שוי שליחא
בתר שליחא. והיכא דשויתיה שליח להולכה ולא פירשה לו אי מצי משוי לשוויי שליח או לא
וכו' והסכימו חכמי הדור עמו נהי שידו כידה לענין קבל' לענין לשויי שליח לא מצי
לשויי עד דאמ' ליה בפירו' ודוקא לקבלה אבל להולכה מצי משווי שליח דהולכ' מכח בעל
אתיא (כלומר אף
שהאישה עשתה אותו שליח הולכה) וכאילו בעל עצמו עשאו אלו דברי גאון.
לכאורה החילוק בין שליח לקבלה שאינו יכול לעשות שליח ובין שליח
להולכה, הוא ע"פ מ"ש לעיל סי' כ"ו אות ג' (מ"א. ושלח ושלחה) ששליח קבלה אינו
עושה פעולה והוא מועיל בזה שידו נחשבת כידה. לפי האבנ"ז הענין הוא שידו נעשית
טפילה לידה, וכאילו ידה קנתה אותה. ההיטפלות אינה נותנת לטפל את כל שיש בעיקר, ואינו
נחשב כעיקר אלא לחלק מהדברים. וכעין (חולין ע"ה.) רבא אמר וכו' (בשוחט בהמה ומצא בן ט' חי)
ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. שהסימנים של העובר גם אם שחיטתם קודם לידה היתה כשרה, לא
היו יכולים להתיר את הבהמה אילו שחט לפני הלידה. וכן כאן אין כל השליח (גם ראשון)
אלא כיד האשה, וממילא אין מחשבותיו כאילו חשבה האשה. לכן מה שהשליח ממנה שליח אינו
כלום. (אמנם אם
שלחה אותו לעשות שליח לקבלה הרי הוא יכול לעשות את הדבר שאליו נשלח).
בשליח הבעל התורה
חידשה שיכול לעשות שליח. וע"כ היסוד הוא שהשליחות היא כוח שניתן לשליח, ולגבי
מה שהוא כוחו השליח אדון למנות שליח שלו.
מכאן שיש לשליח הבעל שני כוחות. שהוא קונה יכולת שליחות, וזה
נלמד מזה שיכול לעשות שליח, ושהוא נטפל אל המשלח, וזה נלמד מזה שאשה עושה שליח.
ו) העיטור עצמו כ' על זה, מסתברא דבמקום
שהבעל עושה שליח ושליח עוש' שליח אף האשה עושה שליח ושליח עושה שליח וכו' דהא
שלוחה מושלח ושלחה איתרבי בין לאיש בין לאשה.
לפי הנ"ל מיושבת שיטת הגאון. כיון שיותר קשה לרבות שליחות
לשליח של אישה מאשר לשל איש, אין מרבים מ"ושלח ושילחה" את אשה. (בענין מילי לא ממסרן לשליח עי' שו"ע סעי' מ"ג ובגר"א).
ז) בלקח טוב לר"י ענגיל סי' א' אות א'
תלה את מחלוקת אם שליח נעשה עד בשאלה אם השליח נעשה כמשלח או רק מעשהו כאילו עשה
המשלח. לאבנ"ז הכל כאילו נטפל למשלח. וצריך לומר לרב, הסובר ששליח נעשה עד, שאף
ששליח נטפל למשלח הרי זה כמ"ש לעניין מינוי שליח אחר, הוא נעשה כאבר של המשלח
אבל האישיות שלו כאישיות נשארת נפרדת, כמו בעובר. (ראש השליח נחשב ראש לתפילין לגבי השליח ואינו ראש לגבי מצות תפילין של
המשלח). ורב סובר שלענין העדות הוא דבר נפרד
מן השליחות. לר' שילא הוא ענין אחד.
שם אות ב' מגיטין מ"ז: וב"ב פ"א: שע"י
שליח אינו לקיחה והבאה באחד. א"כ רק מעשה מועיל לגבי המשלח. בב"ב הגרסא
לקיחה והבאה "כ"אחד. (וכן בגיטין בכי"מ. ובב"ב
אין שינוי בדק"ס) וכן מסתבר. הדרשה ולקחת והבאת היא כמו וכתב וכו' ונתן שלא
יהיה דבר מפסיק וא"כ כאן שאין המשלח והשליח אחד ממש ויש שֵׁם העברה שעובר מיד
המשלח ליד השליח. וכן אות ג' וקינא והביא שממעט קינוי ע"י שליח והבאה ע"י
בעל.
שם אות ד' דפליגי אם שליח עשה שליח שני ומת שליח ראשון האם בטלה
שליחות. היינו אם שליחות השני מתיחסת לראשון או למשלח. אבל אפשר לומר שלכו"ע
השליחות היא כוח שמקבל השליח, והוא נותן את כוחו לשליח השני. וכפי שחייבים לומר, כנ"ל,
אלא שחולקים מהו הכח שקנה השליח הראשון. אם קנה את כל הכוח שיש למשלח, לגרש כל זמן
שהמשלח קיים, ומה שאינו יכול לגרש כשהוא עצמו מת אין זה דין ביכולת הגירושין שלו, וממילא
אין מותו של הראשון מגביל את מכירת הזכות משום מה מכר הראשון לשני כל זכות שתבא
לידו. או שמה שאין השליח יכול לגרש אלא כשהוא חי, אין זה חיסרון חיצוני, כמו אי
יכולת למכור חפץ, אלא התוכן של מה שקנוי לשליח כולל עשיה שלו, וכשמת אין שם עשיה
שלו, וממילא הזמן שאחר מותו אינו נמצא בכלל מה שהוקנה לשליח, לכן אינו גם בכלל מה
שהשליח מקנה לשליח השני.
(ועי' ארץ צבי (פרומר) סי' קי"זּ ד"ה
והנה יש. ועי' קונטרס השליחות לר"ש שקאפ סי' י'. וע"ע שערי יושר ש"ז
פ"ד, או"ש גירושין פ"ב הט"ו, חי' הגרנ"ט קידושין סי' ק"ו,
חלקת יואב חו"מ סי' ג'. הסבריהם חלוקים, וכולם שלא כאבנ"ז, אבל לפי האבנ"ז
המקומות שהביאו מיושבים היטב).
ח) לפי מה שהובא בתחילת הסימן, שליחות
לתרום היא נתינת כוח, כמו שדייק מהמשנה תרומות "הרשה לתרום", ואילו שחיטת
פסח היא מצוה וע"כ השליחות היא שֶׁנַּעֲשָׂה כאילו עשה המשלח.
וצריך לבאר מה מקשה הגמרא להלן, שנילף תרומה וגט מקדשים, הרי
ענין שליחות תרומה שונה מענין שליחות בקדשים. (ואפשר
שבאמת יכול היה לתרץ כן לענין תרומה אלא שהעדיף תירוץ שיועיל גם לשליחות קבלה של
גט. ובעיקר אילו דחה את הלימוד מכח ההבדל בענין השליחות היה הדיחוי מכח סברא, ותמיד
עדיף לדחות מכח דין).
ועדיין קשה שלמסקנה אין צריך לימוד לתרומה, שלומד מהצד השוה
מגט ופסח, והרי בתרומה השליחות היא נתינת כח לשליח, ואיך לומד מפסח כשבפסח אין אלא
היטפלות למשלח.
ואולי אחר שלמדים שיש בתרומה שליחות מכח היטפלות למשלח, שוב
למדים משליחות הולכה שיש בתרומה גם שליחות מכח הקנאת יכולת. זה שיכול לעשות מעשה
מטעם היטפלות גורם שאין חשיבות למה שתרומה אינה חול כגט.
וצריך לבאר זאת. הרי כשהשליח נטפל היכולת שלו אינה מכח עצמו, והרי
הוא כעין מ"ש חולין קכ"ט. שבשר הפורש
מאבר מן החי אינו נחשב שסופו לטמא טומאה חמורה, משום שכששימש מעשה עץ שימש. היינו
לא בתורת בשר אלא בתורת חלק מן האבר. וכן כאן כשהיה נטפל לא יכול היה לעשות מעשה
אלא בתור חלק מהמשלח.
אבל עי' תוס' חולין ע"ג: ד"ה סלקא, והא דאמר בפ"ק
דפסחים (דף יח.)
פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה ומפרש התם דבטלו מטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאים
לא חשיבי התם מעשה עץ לפי שמתחלתן צריכין שיהיו ראויין לשתיה ונמצא שטומאה חמורה
שלהם אינה אלא מטעם ראויות לשתיית אדם שהיה בהם כבר שאל"כ לא היו ראויין
להזאה ולהכי אין צריכין הכשר שרץ אפי' כשאין סופן עוד לטמא טומאה חמורה.
לפי זה בנידון דידן הרי אין נעשה שליח אלא מי שישנו בתורת הדין,
א"כ הרי הוא דומה למי חטאת שאינם מעשה עץ כיון שצריכים רְאוּיוּת לשתיה. גם כאן
הצורך ביכולת עשית הדין מלמדת שיש חשיבות לאישיות השליח גם מצד עצמה, ושוב אינה
מעשה עץ, אלא יש בשליח כשלעצמו מהיכולת של נתינת הגט. (אבל
עדיין אין האישיות הזו אלא אבר של המשלח כנ"ל אותיות ה' ז'. זו אישיות טפלה
ולא בשר טפל).
בענין מקור הדין שצריך שהשליח יהיה בתורת גיטין, אולי
המקור על פי רש"י גיטין ט':, לענין פסול ערכאות בעדות קידושין, לפי שאינן
בתורת גיטין וקידושין ורחמנא אמר וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה.
ט) הסבר לזה שהפירכא מה לגירושין שכן ישנן
חול אינה מועילה כשידוע שיש שליחות ע"י היטפלות.
הפירכא אינה מכילה סברא ברורה, ואינה אלא הטלת ספק. אם נאמר שאין
בתרומה שליחות של נתינת כח נצטרך לומר ש"ישנו בתורת" יש לו שני גדרים, אחד
המספיק לקבלת כח לעשות, בגירושין, ואחד שאינו מספיק אלא כדי היות נטפל, בתרומה. יצירת
גדר חדש יש בה קושי יותר מיצירת דין חדש, ולכן למדים דין קנית יכולת עשיה מגירושין
לתרומה.
אפשר גם שיש לימוד של בנין אב, מפני שהפירכא של ישנן חול שהיא
הטלת ספק, כנ"ל, אינה פועלת כיון שע"כ יש לימוד או של גדר חדש או של דין
חדש.
או גם, אין לימוד של תרומה מגירושין בבנין אב, אלא השיקול של
אי הוספת גדרים מחייב שתרומה תשוה לגירושין.
אפשר עוד. מקור לזה שהטפלות נוחה יותר כאשר הנטפל קרוב לזה
שאליו הוא נטפל. עי' הוריות ז'. הורה (כהן משיח) עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור שאין בית דין
חייבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכן המשיח וכו'. וברש"י, לפי שבדברים
הרבה שוה משיח לב"ד שאין ב"ד חייבין קרבן עד שיורו לבטל מקצת וכן המשיח
וכו' והואיל והושוה משיח לב"ד הלכך כי הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר עם
הצבור.
ואף שהמשנה אומרת
שההטפלות לציבור מסברא, בכ"ז אפשר שלמעשה הסברא הזו נלמדת מ"על חטאתו
אשר חטא" היינו חטאתו דוקא, עיי"ש.
וממילא נוח יותר לומר גם להיפך, שאם נטפל למעשה מסוים, יש מקום
גדול לומר שגם יש בכוחו מצד עצמו לעשות את אותו מעשה.
(עי' לקמן מ"ב. אמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו
שנאמר ונשיא אחד וכו', שנדחה שהרי שם גם לגבי קטנים ואין שליחות לקטן.
נראה ששם ניתן כח לנשיא לעשות במקום אחרים, והוא
ענין השליחות של תרומה וכו'. אכן עשיתו לשליח היא מגדר אחר משל שליח סתם. אחר
שחודש שם שיש מצב שלאדם אחד כוח של אדם אחר, קל יותר לחדש את הגדר של כוח בשליח
בשביל להקל על ההיטפלות, כנ"ל).
י) ע"פ
היסוד שקנין הוא היטפלות יש לומר שגם קנין אישה, הלמד מקנין שדה, אינו רק לימוד של
אופן חיצוני של יצירת מצב, אלא שמהות האישות היא כעין מהות הקנין. ואע"פ שאין
הקנין נותן זכות לבעל, ואין האשה קניינו. (נראה שמחידוש התורה רק הבעל חייב בשאר
כסות ועונה, ושיעבוד האשה לתשמיש הבעל הוא רק משום שמשעבדת עצמה מרצונה, שבלא זה
לא ישאנה, וכעין התוספות כתובות נ"ו: ד"ה הרי זו שכתבו בהא דמתנה שואל
להיות כשומר חנם ולא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה דטעם שומרים שמשעבדין עצמם לכל
הכתוב בפרשה. אבל אפשר שהחיוב הוא משום ששֵם נישואין הוא כשהיא משועבדת לו). אלא
האישות היא היטפלות האשה לבעל. עי' ברכות נ"א: אמר רבי יוחנן אין פרי בטנה של
אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי
בטנך. וכן ריש כתובות מזלך גרם. (לענין מיתה, יש קטלנית משום מזלא, ואין קטלן משום
מזלא, האיש תלוי באשה).
ע"פ זה יש להסביר את בבא מציעא י"ב. חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט
דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. שזה
רק באשה. באיש אין דין יד כלל. והוא משום שאשה טפלה לאיש. המקום הקבוע שלה הוא
המקום המשותף לה ולאיש. (לא משום ששם הם ביחד, אלא כיון שהאישיות שלה מורכבת משני
חלקים, מקומה הוא המקום ששני החלקים שייכים אליו).
לפי"ז אין יד לאשה אלא לנשואה או לקטנה. אבל
רק בהם יש נפ"מ בזה שיש יד.
(כעין זה ענין רודה דבש מכוורת בשבת, שלר"א הם
מחובר, אף שהדונג הוא דומם. אלא הם
יחידת חיים אחת. אין לפועלת חיים בלא כל הקן, היא צריכה את ההורמון של האם. לכן
מקום הפועלת ושל כל הקן הוא המקום שבו מחובר הקן).