א)
נראה שרנב"י סובר שהמחלוקת היא מדאורייתא. כדמוכח ממ"ש רבינא, מדאורייתא
מיפשט פשיטא ליה דאכלה.
נראה שמחלוקת רב נחמן
בר יצחק עם סתמא דגמרא שמוכיחה מכאן שביאה לבד עושה
נישואין, היא שלסתמא דגמ' אין עושים ק"ו ממילתא דלא שייך, ולרנב"י
עושים ק"ו כזה.
תחילת הדין של הק"ו
אליבא דרנב"י הוא שארוסה עדיפה על שפחה במקום של ביאה עם חופה, לכן לא תיגרע
במקום של כסף לבד. סתמא דגמ' סובר שכיון שחופה אינה שייכת לשפחה, שאין בה הכנסה
לבית, ממילא אין חיסרון בשפחה, בעובדה שאין צירוף חופה לביאה מאכיל בתרומה.
לכן אם יש ק"ו
הרי הוא מעדיפות של ביאה לבדה של ארוסה על זו של שפחה. (עי' קידושין
כ"ב:, השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו שפחה כנענית תקנה בביאה כי קאמרינן זה
נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר וכו' משכבי אשה
כתיב הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה. לסתמא דגמ' אפשר שהק"ו משלא כדרכה).
ב)
בציונים לתורה לר' יוסף ענגיל כלל ל"ג הביא מתוס' יבמות נ"ז: שעושים
פירכא ממילתא דלא שייך. שכ', אין לומר דלא חשיבא (מה להצד
השוה דכסף ושטר וביאה שכן קונין בפסולות) פירכא משום דחופה דפסולות אינה קרויה
חופה דמכל מקום פירכא היא כדפריך התם (לעיל ה':)
מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בביאה כו'. ועיי"ש שמביא הרבה
קלין וחמורים שפורכים אותם ממילתא דלא שייך. וכן בזבחים ח': כתבו תוס' ד"ה
הנך שפורכים ממילתא דלא שייך והוכיחו גם מב"ק פ"ח., מה אשה
שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות מה
לאשה שכן אינה ראויה למילה.
אבל בציונים לתורה
הביא רמב"ן אדלעיל ד': מה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף אשה
שנקנית בביאה אינו דין שתקנה בכסף. דפריך הרמב"ן והא לאו משום קולא דביאה היא.
וכ' ר"י ענגיל שמבואר דמילתא דלא שייך אינו קולא וגירעון ואין לעשות ממנו ק"ו.
והוסיף דה"נ אין ראוי לעשות פירכא ממילתא דלא שייך שהרי אינו גירעון.
הנראה לישב. מילתא
דלא שייך אינה הוכחה גמורה לגריעות, אלא הרי היא כעין דררא דממונא לפירוש תוס' ב"מ
ב': ד"ה לימא, שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד דיש לאחד תביעה על חבירו בלא
טענותם. היינו שיש ידיעה היוצרת ספק. כאשר יש חיסרון של מילה באישה דרך משל אפשר
שבאמת יש לה את המעלה המחייבת מילה, אלא שאין דרך לקיימה, אבל אפשר גם שהפטור
ממילה נובע מחסרון מעלה באשה. כאשר דנים בק"ו מכח שאישה עדיפה על עבד מצד ראוּיוּת
לבא בקהל, אנו מחפשים ראיה שיש עדיפות לאישה, וכל שיש ספק אם יש לאשה חסרון מצד
מילה אין אנו יכולים לקבוע שאישה עדיפה מעבד. לפירכא מספיק גם יצירת ספק.
(בענין
שכל שאין הכרעה שאפשר ללמוד אין למדים עי' זבחים טז:, אלא איכא למיפרך הכי ואיכא
למיפרך הכי כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה).
לעומת זה לעיל ד': רוצים
ליצור עדיפות מכח זה שאמה אינה נקנית בביאה. שם יש ספק אם מה שאין קנין ביאה באמה
הוא משום שאין ביאה שייכת באמה או משום שיש לה חיסרון במעלתה. כיון שיש ספק אי
אפשר לעשות קל וחומר.
ג)
ובזה מיושב גם מה שהביא ר' יוסף ענגיל מב"ב ק"י:, רבינא אמר מהכא (ילפינן
שבן קודם לבת) הקרוב אליו הקרוב קרוב קודם ומאי קורבה דבן מבת שבן קם תחת אביו
ליעדה ולשדה אחוזה יעדה בת לאו בת יעדה היא. וכ' שמשמע מזה לכאורה דאין לעשות
פירכא ממילתא דלא שייך.
אבל שם הרי בא ליצור
עדיפות של בן על פני בת, כדי שהוא יקרא הקרוב יותר, ובזה די בהטלת ספק אם חוסר
יעוד הוא גירעון באשה, וממילא ספק אם בן קרוב יותר ואין ללמוד שיקדם לבת.
עוד הביא ר"י
ענגיל מתוספות מסכת שבת כה., ומיהו קדש אתי שפיר בק"ו ממעשר (לאסור
קדש טמא בהנאה. מה מעשר הקל וכו' קדש חמור לא כל שכן) וכו' וליכא למיפרך שכן הד"ס
ט"ב דכולהו איתנהו בקדש בר מוידוי (שהוא אות ד' של הד"ס) ואר"ת
דמוידוי לא שייך למיפרך דלא שייך וידוי גבי קדש.
אבל שם העדיפות אינה
מפרטי דין היוצרים עדיפות כל שאין דין האומר להיפך, ולנ"ל די גם בספק דין
האומר להיפך. שם העדיפות היא כמ"ש במוסגר שהמעשר קל מצד מעלתו כשלעצמה ולא
מצד פרטי דינים.
ועי' לעיל ד':, יבמה
שאין נקנית בכסף נקנית בביאה אשה שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה, אמה העבריה
תוכיח שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה, מה לאמה העבריה שאין קנינה לשום אישות. ועי' מ"ש
סי' ח' לקידושין ד':, ענין היוכיח הוא שגילוי במקום אחד שלא עושים ק"ו מלמד
על שאר מקומות. והדחיה אין קניינה לשום אישות היא פירכה על עיקר הק"ו של היוכיח, שממילא אין ללמוד ממנו שאין
עושים ק"ו. וכבר אמרנו שפירכא אפשר לעשות ממילתא דלא שייך.
ד)
לנידון דידן נראה.
לכו"ע אין עושים
ק"ו ממילתא דלא שייך. והמחלוקת בין רנב"י וסתמא דגמרא היא האם חופה
שייכת בסתם אישה גם לא לענין תרומה. אם לא שייכת הרי היא שוה לאמה.
למעשה אין חשיבות
לחופה מדאורייתא אלא בנערה שנתארסה שעד שלא נכנסה לחופה צריך גם את אביה להפרת נדריה
(נדרים פ"ט:), או לענין זנות בנערה המאורסה שאם נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק (כתובות
מ"ה:). אבל מה שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה אינו אלא מדרבנן (רש"י כתובות
ז':). עכ"פ בבוגרת אין חילוק בין ארוסה ונשואה, ואין חשיבות לחופה.
טעם סתמא דגמרא הוא
שבאשה יש במינה חופה. ואפשר שבזה מניחים שגם באשה שייך אלא שאין נפ"מ למעשה. וממילא
אם מצאנו באשה שאוכלת בביאה ע"י חופה, שוב תולים שהחופה יש לה חשיבות כמו
בנערה, וממילא אין ללמוד מהעדיפות שיש לאשה בקידושי ביאה בחופה על אמה בקידושי
ביאה בחופה. אין חופה שייכת באמה כלל.
רנב"י יסבור
שכיון שכל מה שמצאנו באשה בחופה אינו אלא בנערה, אין זה נחשב נמצא בבוגרת, גוף אחר.
(עי' יבמות נ"ט. כנס אלמנה ונתמנה
כה"ג יכנוס, כנס נערה ובגרה לא יכנוס הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה).
ואם מצאנו ענין חופה בבוגרת הוא ענין מחודש בה, וכיון שלא חֻדַּשׁ ענין זה באמה
מוכח שיש עדיפות לאשה על אמה.
ה)
ועי' זבחים י'., ומה במקום שאם אמר
הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר שחטו על מנת לזרוק דמו חוץ זמנו פסול מקום שאם אמר
הריני שוחט שלא לשמו שהוא פסול וכו'. לגרסת השטמ"ק ברש"י על השחיטה חישב
סתם חוץ לזמנה כשר דלאו מחשבה היא משום דלא עשה כלום דהא בזמנה שחיט, קשה הרי עיקר
גריעות של חוץ לזמנו היא משום שהמחשבה היא חסרת משמעות. א"כ אין ראיה לעדיפות
שלא לשמו, היא משום שאין הכ"ת בחוץ לזמנו.
ובאמת
הצאן קדשים ושאר אחרונים כותבים שיש לימוד שאין מחשבת חוץ לזמן אלא באכילת אדם או
מזבח. מוכח שעדיפות הנוצרת מכח גילוי יש לה חשיבות אף שאין הכ"ת למצב הגריעות.
כלומר למפרשים אלה אף שמחשבת חוץ לזמנו בשחיטה אינה אפשרית במציאות בכל זאת כיון
שאי חשיבותה נוצרה גם ע"י לימוד הרי היא נחשבת גריעות כדי לעשות ק"ו. והיינו כנ"ל, הלימוד מודיע שהגריעות בשוחט
חוץ לזמנו אינה רק משום שאין הכ"ת.