א) דרשת רבה להצריך חתיכה משתי חתיכות מדקרינן מצוות ויש אם למקרא צריכה הסבר, שהרי שמונה עשרה פעמים נזכר בתורה מִצְוֹת ובאף אחת מהן לא כתוב מצוות (נמצא רק פעם אחת בתנ''ך, בנחמיה). אין כאן שינוי בכתוב היכול לגרום לדרשה. ופשט הכתוב הוא ועשתה אחת מכל המצוות שישנן, כמו הפשט בחטאות. (עי' תו''כ חובה פרש' א' ה''ה, מכל מצות ה' ולא כל מצות ה' פרט לשמיעת קול וכו') גם המשמעות הפשוטה  של ''מכל מצות'' אינה דנה בדברי היתר.

מעצם העובדה שכתוב בכל החטאות ''מִכֹּל מִצְוֹת'' ולא דרשינן אחת משתים, אין קושי, דרק בעניין ספק יש חשיבות לאחד משנים ורק כאן אפשר לדרוש, וכל היכא דאיכא למידרש דרשינן (בכורות ו':).

ועי' שטמ''ק אות ו' שרבה סמיך על טעם רבי זירא או רב נחמן דלהלן (רש''י כתב רק שזו הסברא שפשוט יותר לחייב בשתי חתיכות). אבל הגמרא אומרת להלן שרבה פוטר באכל גוי את השניה ורב נחמן מחייב, וע''כ הכוונה בשטמ''ק שאפשר לדרוש רק משום שיש טעם. ומה שפשוט לגמרא שרבה כר''ז ולא כרב נחמן משום שסַָתַם ''שישגוג בשתי מצוות'', ומשמע שהיו שתי מצוות בשעה ששגג ולא שנאכלה אחת קודם.

ועי' שיטה מקובצת החדשה כאן, ועוד בתוס' סנהדרין ד'. ד''ה כולהו שכאן הדורש אם למקרא יכול שלא לדרוש כן במקום אחר.

 

ב) הנראה בטעם שדורשים כאן מקרא.

על פי הרמב''ם שספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, ולמדים זאת מדהתירה התורה ספק ממזר. (עי' מ''ש קידושין ע''ב: ספיקא דאורייתא אותיות ח' עד י''ב). מחיוב אשם תלוי על כרחך מוכח שספק אסור, שאילו היה מותר לא היתה אכילת ספק מחייבת קרבן. שהרי בעינן שב מידיעתו ובנידון דידן היה אוכל גם אם ידע. עי' רמב''ם טומאת מת פ''ט הי''ב קטע הנמצא בקצת ספרים (וסותר את מ''ש לעיל באותה הלכה), ואע''פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי. וכס''מ שם כ' שזה מישב את הטענה של הר''ן ספ''ק דקידושין דספיקא (לחומרא) דאורייתא הוא דאל''כ אשם תלוי למה וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למאן דבעי חתיכה משתי חתיכות אלא למאן דלא בעי מאי איכא למימר. (עי' במקו''צ בהוצאת ר' שבתי פרנקל אם זה דברי הרמב''ם עצמו).

לפי זה יש שני מקורות לְלַמֵּד לעניין ספיקא דאורייתא אם לחומרא מדאורייתא. ממזר מלמד לקולא ואשם תלוי מלמד לחומרא. וזה כעין שני כתובים מכחישים ומכריעים שבכרת לחומרא ובלאו לקולא.

ועי' שו''ת מהרי''ט יו''ד ח''ב סי' א' שהקשה מיבמות קי''ט., אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. אכן כאן שיש כעין הכחשה בין הכתובים עושים חילוק בין כרת ללאו מה שלא היינו עושים ללא ההכחשה.

 

ג) טעם רבה שדורש כאן אֵם למקרא (וכן התנאים הדורשים מסורת במקום אחר וכאן דורשים מקרא, עי' שטמ''ק הנדפס מחדש כאן) נראה, שכיון שהנידון הוא בעניין משמעות לשון התורה, אם היא מכילה גם ספק, כמ''ש החוות דעת יו''ד הקדמה לסי' ק''י, כמו שהבאתי על קידושין ע''ב: ספיקא דאורייתא הנ''ל אות ב', דיון זה קודם לדיון על תוכן המצווה ואינו תלוי בתוכן, (כעין מ''ש בב''ק ריש מרובה) ולכן לא שייך לחלק בין כרת ללאו. ממילא נוצר צורך לדרוש איך לחלק בין ממזר לאשם תלוי, והדרך שמצא לדרוש אופן חלוקה הוא לדרוש מצווֹת לפי המקרא. לפי המסורת אין מה לדרוש לחלק ולהוסיף תנאי באשם תלוי.

לפי זה אין הכרח שרבה דורש בגלל האפשרות של טעמי ר' זירא ורב נחמן, כמ''ש אות א', אלא המצב המעורפל של המצוות ביחס לספק גורם לו לדרוש את החלוקה. ולכן פשוט לגמרא י''ח. שרבה כר' זירא שצריך ששתי החתיכות תהיינה בשעת האכילה, ולא כרב נחמן שדי אם היתה קודם האכילה חתיכה שניה. ''ועשתה אחת מכל מצוות ה''' משמע שבזמן עשיה היו ''מצווֹת''. (וא''צ למ''ש אות א' שזה דיוק מסתמות לשונו). גם אם צריך איזו סברא כדי שיהיה טעם לדרשת שתי חתיכות, הסברה צריכה להתיחס לשעת אכילה, כנ''ל. (לפי השטמ''ק הנ''ל הסברא קיימת כשלעצמה ורבה מוסיף לה דרשה, לחיזוק, והיא יכולה להתאים עצמה לסברת רב נחמן).

 

ד) ר' זירא ורב נחמן סוברים שהחלוקה של אפשר לברר איסורו או איקבע איסורא, מספיקות כדי לחלק בין סוגי הספיקות שלקולא ושלחומרא. אין להם צורך לדרוש את ''מצווֹת'', וממילא אינם יכולים לדרוש זאת.

המצב של כעין הכחשת הכתובים יוצר צורך לחלק בין הספיקות, ולהעמיד את אשם תלוי בספיקות הקרובים יותר לודאי. היינו ספק שהוא קרוב לודאי יש לו יותר חשיבות כדי להכלל במשמעות הביטוי. עי' מ''ש בקידושין ע''ב הנ''ל שהבעיה בספק האם היא בתוך משמעות ביטוי היא משום שביטוי אינו כולל במשמעותו דבר גרוע כגון שלא כדרך אכילה, וספק יכול להחשב למציאות גרועה.

בספק היכול להתברר ובאיקבע איסורא קשה יותר להתעלם מהאפשרות של איסור. יכול להתברר הוא מגדר ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו או כעין גדר בידו שנחשב קצת כאילו קיים, ואיקבע איסורא הוא כיון שיש ידיעה ברורה על קיום איסור אי אפשר להתעלם ממנו. וממילא הם קרובים יותר לודאי מסתם ספק, וראוי יותר לשייך אותם למשמעות ביטוי.

 

ה) רש''י פירש בטעם ר' זירא, דאשם תלוי אינו בא אלא להגין מן הייסורין עד שיודע לו ויביא חטאת וכו' שתי חתיכות ונשארה האחת אפשר שיבוא לאחר זמן בקי שיכיר אם זו הנותרת שומן ודאי חלב אכל ויביא חטאת. לרש''י קשה לכאורה דלהלן י''ח., מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר איסוריה איכא בינייהו כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא עובד כוכבים ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה לרבא ליכא מצוות בעידנא דאכל ישראל לר' זירא אי אפשר לברר איסוריה לרב נחמן איקבע איסורא. לכאורה לרש''י אליבא דר' זירא צריך להיות ראוי לחטאת בזמן שחל חיוב האשם התלוי, ובפשטות אינו חל עד שיתודע הספק, שהרי עד אז מצטרפים ספקות אחרים להפטר באותו קרבן. וא''כ היה ראוי לומר שלר' זירא אם נאכל לפני שנודע הספק פטור, ולא רק לפני שאכל הישראל.

אכן נאכלה החתיכה השניה על ידי גוי לפני שאכל הישראל פטור גם לר' זירא שלדעתו אפילו אם נאכל אח''כ עד שעה שנודע לו שיש ספק ג''כ פטור. ולא דייקה הגמרא להביא את החילוק בין רבה לר' זירא כיון שהטעם שכ' רש''י לא התפרש בגמרא.

ועי' ירושלמי יבמות פ''ד ה''ב, (התיקונים ע''פ הפני משה) רב אמר כל שאיפשר לו לעמוד על וודייו חייבין על ספיקו אשם תלוי היך עבידא היו לפניו שני זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל א' מהן ובא עורב ואכל את השני מאחר (שאינו) [שהוא] יכול לעמוד על וודייו (אין) חייבין על ספיקו אשם תלוי אבל אם אכל עורב תחילה ואחר כך אכל הוא מאחר [שאינו] (שהוא) יכול לעמוד על וודייו [אין] חייבין על ספיקו אשם תלוי. שם הכל אליבא דר''ז והיה לירושלמי לנקוט ונודע הספק.

אכן כל הנ''ל נאמר לפי הרמב''ם, שספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא. אבל עי' שב שמעתתא ש''א פ''ה שהפרי חדש והמהרי''ט כתבו שלרש''י ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא. ולפי זה אין לומר אליביה את כל מה שכתבנו בסימן זה. ולא מספיקה סברת ''אולי יהיה בידו לברר''. רק הכחשת כתובים נותנת לה כח הדומה ל''בידו''.

 

ו) בסימן על קידושין ע''ב: ספיקא דאורייתא כתבנו שדרשת ''קהל'' לספק קהל ולספק ממזר נובעת מאי בהירות אם ספק דבר נחשב דבר גרוע עד שלא יכלל במשמעות ביטוי.

לפי האמור כאן, כל זמן שלא נלמד מממזר וקהל ראוי ללמוד מאשם תלוי. א''כ אין מקום להסתפק אם לדרוש קהל ודאי וממזר ודאי. ואין לומר שרק כרת יכול ללמוד מאשם תלוי ושאר לאוין בספק. שא''כ לא היתה הכחשה בין אשם תלוי לממזר, ואילו רבה ר''ז ורב נחמן למדו את החילוקים שלהם רק מכח הכחשה, כנ''ל.

ואפשר שאף שמן הסתם למדים מאשם תלוי שהאוכל עבר עבירה, וזה מה שרבה ר' זירא ורב נחמן תופסים כאן, עדיין אפשר ש''ספק'' יהיה מותר בכל מקרה, גם כשמחייב אשם תלוי. עי' שו''ת חתם סופר חלק ה' (חו''מ) סימן כ''ט, דמי שאכל חתיכה שהי' ס' חלב וס' שומן אין חילוק בין ידע שהי' בו ספק ואכלו ובין טעה וסבר שהוא ודאי שומן לעולם מייתי אשם תלוי אעפ''י שהזיד לאכול ספיקא דאורי' ולכשנודע לו שהי' ודאי חלב מייתי חטאת דלעולם שוגג הי' שסמך עצמו על דעתו. כלומר, דין שב מידיעתו הוא כל שלא יעבור במזיד גמור.

ואולי היינו תופסים כחת''ס משום שמסברא חיצונה ספק הוא דבר גרוע ואינו כלול בביטוי ולא נאסר כלל, ולכן יש מקום לצד ספק שמא אין ללמוד מאשם תלוי שספק לחומרא.

אין זה ספק גמור, למעשה גם אחר שלמדנו קולא מממזר עדיף לחלק בין הספיקות ולומר שכל המחייב אשם תלוי אסור, כמו שחילקו רבה ר' זירא ורב נחמן, אלא כיון שיש מקום להסתפק עדיף לדרוש ''קהל'' לפשוט את זה מאשר לרבות קהל גרים שאין בו כל ספק.