א) לפי הפירוש הראשון בתוס' ''ועמדו'' קאי רק על ''שני האנשים'' העדים, ולא על בעלי דינים. המקור לזה שאילו היה ''ועמדו'' עולה גם על בעלי דין היה על הַכָּתוּב לְהִכָּתֵב באופן חד משמעי יותר, ''ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו''.

חיוב העמידה בגמר דין למד במה מצינו מעדים.

ההבדל בחד המשמעיות, את ''ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה''' ניתן לפרש ועמדו שני העדים ''ו''אשר להם הריב, בעלי דין, כולם יהיו לפני ה'. ואילו אם יכתב ''ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו לפני ה''' לא ניתן לפרש כן.

ב) לפי הפירוש השני בתוס' ''ועמדו'' עולה גם על ''אשר להם הריב'', היינו בעלי הדין. אלא שבבעלי דין מתקיים ''ועמדו'' רק בגמר הדין, וזה נלמד מעדים.

אפשר לפרש את עוד יש לומר שבתוס' בשני אופנים. אופן רֱאשון ללשון שניה, שלא מדייקים מדהול''ל ''ושני האנשים אשר להם הריב יעמדו'' אלא ''ועמדו'' עולה באופן מלא גם על ''אשר להם הריב'', בעלי דינים. אלא שלומד מה מצינו (או היקש) מעדים שאינם עומדים אלא בשעה שהיא כגמר דין, זמן ההעדה. לעדים אין זמן אחר שבו הם נקראים עדים. אף בעלי דין כן.

אופן שני ללשון שניה בתוס', מקיימים את הדיוק מדלא אמר ''ושני האנשים אשר להם הריב יעמדו'', אלא שאומרים שאילו אמר כן היה מתחייב ללמוד ש''אשר להם הריב'', בעלי הדין, יעמדו כל זמן ששם זה עליהם. לכן זה שלא נכתב כן מורה רק שאין עמידה מלאה אצל בעלי הדין. וכיון שפשט ''ועמדו'' עולה גם על בעלי דין, אומרים שהם עומדים אבל רק מקצת הזמן.

ביתר ביאור, הדיוק לא מכריח לא שאין שום עמידה בבעלי דין ולא שיש מצות עמידה. הספק בין שתי האפשרויות האלה מוכרע על ידי שלמדים מהפשט, שלפיו ועמדו עולה גם על בעלי דין. או יותר טוב, בדרך קצת אחרת, שכיון שאין ראיה להוציא מהפשט לגמרי, משאירים את הפשט לעניין שיש קצת עמידה.

ג) על האופן הראשון ב''ועי''ל'' הנ''ל שלומד בעלי דינים מעדים שאין בהם מצב אלא כעין גמר דין, יש להקשות ממנחות י''ט^., ק''ו ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעיא בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ''ש וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר גלי רחמנא וכו'. לכאורה משמע שבק''ו לכ''ע אין דנים אפשר משאי אפשר, וכ''ש מבמה מצינו. ועי' תוספות יבמות מ''ו: ד''ה (לעיל) אמר ליה ר''ע, ואין לומר דהתם דגזירה שוה היא מודה ר''ע דדנין משאי אפשר משום דאין ג''ש למחצה אבל הכא בנין אב הוא (ואין דנים) דהא הכא נמי היקישא הוא וכו' דאין היקש נמי למחצה. הרי שמחלקים בין מה מצינו להיקש לעניין דיון למחצה.

ואפשר היה לומר שלימוד בעלי דין מעדים הוא בהיקש וכאן הוא למ''ד דנים אפשר משאי אפשר. ובעלי דין למדים מעדים אף שגם בבעלי דין הכתוב סותם שעומדים ומשמע כל הזמן, ההשמעה בבעלי דין גרועה מההשמעה בעדים שבבעלי דין אפשר לפרש ''ועמדו'' שיקיימו בחלק מהזמן מצוות עמידה, ואילו בעדים אין הכ''ת שלא יעמדו, וזו השמעה חזקה יותר, לכן מקישים ולמדים.

אכן רחוק לומר שבע''ד הוקשו לעדים כאשר יש לימוד מיוחד, מדלא כתיב ''יעמדו'' בסוף, לחלק ביניהם.

ד) לאופן השני, גם בלא הלימוד מעדים ידוע לנו שצריך לחלק בין זמני הדין. בהכחשת שני כתובים יכולים לעשות את החלוקה אפילו על ידי סברא, וממילא בלימוד כעין זה יכולים ללמוד גילוי לאופן החלוקה מעדים למרות שבהם אי אפשר.

ה) לפנינו בגמרא יש לגבי גמר דין לימוד מוישב משה לשפוט ויעמוד העם וכו' ולישנא אחרינא בשעת גמר דין בע''ד בעמידה דהא עדים כגמר דין.

בכת''י פ' בדק''ס הגרסא, אמר רבא ובבעלי דינין לא אמרן אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיין בישיבה שנאמר וישב משה לישפוט והא עדים בשעת גמר דין דמו. בפשטות הכל לימוד אחד והלימוד וישב משה עיקרו לסוף הפסוק, ויעמוד העם. אין זה דין האמור בעניין בית דין אלא הזכרת מעשה שהיה, ודי בו כדי לגלות מה ראוי להעשות. כלומר, אין ''ועמדו'' עולה כלל על ''אשר להם הריב''. אבל למדים מ''ויעמוד העם'' שראוי לעם לעמוד. הפשט הוא שעמדו גם בהמתנה לדין, אבל אין סברא לחייב בכל זה, וכיון שהלימוד למעשה מ''ויעמוד העם'' אינו כמלא משמעות פשוטו, שוב יכולים ללמוד מעדים, אף שבהם הוא אי אפשר.

ו) בהלכות גדולות הל' דיינים סי' נ', מובא, אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב ועמדו. אפשר שגרסת הבה''ג וכן גרסת התוספות, היתה בהשמטת כל ''וישב משה'' וגרסו רק את הלישנא אחרינא. ולפי זה שתי הלישני חולקות זו על זו, והן שני נוסחים נפרדים בגמרא. ללישנא קמא אפשר שלא התחשבו כלל בדין העדים, אלא מסברא אמרו שכיון שהלימוד שראוי לעמוד אינו במשמעו המלא, גם כשממתינים בדין, מעמידים בזמן המסתבר, רק בגמר דין שהוא עיקר הדין. ללישנא אחרינא מתפרש כמ''ש בתוס' לעיל.

חיזוק לאפשרות זו, שאלו שני נוסחים נפרדים בגמרא, היא ממה שבכת''י ו', וכעי''ז בכ''י מ', הגרסא, אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים ד''ה בעמידה שנ' ועמדו אמר רבא ובעלי דינין נמי לא אמרן אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיינין בישיבה שנאמר וישב משה לשפוט את העם. ונראה שגם כאן עיקר הלימוד הוא מהמשך הפסוק, ''ויעמוד העם''. וע''ע שאילתות נ''א, אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין דמר סבר אכולהו כתיב ומר סבר לא אבל בעדי' דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו אמר רבא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיין בישיבה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה.

נוסחים אלה לא גורסים את הלישנא אחרינא.