א

א) עי' להלן ט':, לשמיטין מנלן וכו' וגמר שנה שנה מתשרי וכו' ולגמור שנה שנה מניסן דכתיב (שמות י''ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים.

לכאורה הדרשה ''משפט לאלקי יעקב'' שהיא שראשית השנה שבו העולם נידון היא בא' תשרי, נדרשת בגלל אי חד הבהירות של ''ראשית השנה''. בגלל הספק מוצא ''משפט לאלהי יעקב'' מפשוטו, שכ' תוס' רי''ד על תהילים, ומשפט לאלקי יעקב שנעשה לפניו דבר זה. וכעי''ז ראב''ע ורד''ק, וכן תרגום רס''ג )וסירה [ותורה] לאלאה יעקוב עליהם). ולכאורה היה ראוי ללמוד את ביאור ''מראשית השנה'' מניסן ולא להוציא מפשוטו את ''משפט לאלקי יעקב''.

 

ב) יש להסביר ע''פ דברי הספורנו בתהילים שם, כי חק לישראל הוא, לקיים מצות התורה מצות אנשים מלומדה. משפט לאלקי יעקב, לזכור בזה שהוא יום דין וכו'. ע''כ. כלומר ב''משפט לאלקי יעקב'' יש משמעות מה שעם ישראל חייב, וגם שהיום יום דין.

המשמעות הכפולה נובעת מההבדל בין ''חק'' שהוא כלשון הספורנו ''מצות אנשים מלומדה'', וזאת בדרך רש''י ויקרא י''ט י''ט, חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ורמב''ן, שכוונתו, הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם. ומשפט אינו כ''חק''. ועי' רמב''ן עה''ת שמות ט''ו כ''ה, המנהג יקרא ''חק'', כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא (המנהג) ''משפט'' בהיותו ''משוער כהוגן''. וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש''א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. ממילא לשון ''משפט'' כאן מחייבת לגלות את הטעם למעשה. והטעם נדרש מעצם מילת משפט, בכמו בהרבה מקרים כעין זה. עי' נזיר ה'., מתני' סתם נזירות ל' יום מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא (במדבר ו') קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו, שנדרש משום ש''יהיה'' הוא ריבוי, לזמן, ולא ברור כמה מרבה לכן דורשים את אותה מילה. וכן שבת צ''ז:, רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני, שדורש את גימטרית ''אלה הדברים'' כיון ש''אלה'' משמע לא יותר ולא פחות והיא היוצרת את הבעיה איך לקבוע מי נחשב, היא הנדרשת.

 וממילא נדרש ''משפט שהקב''ה דן את ישראל''.

 

ג) עי' סנהדרין כ''ב:, עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. וכן כאן גמירי שיום הדין הוא א' תשרי, (והוא הטעם לתקיעת שופר), ומזה נודע ש''מראשית השנה'' היינו א' תשרי.

לפי זה מ''ש אחד בתשרי ראש השנה לשנים למאי הלכתא וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לדין, אין התוכן כפום ריהטא, שידוע שיש ראש שנה לדין ואומרים שהוא א' תשרי, אלא התוכן הוא שיום הדין שידוע שהוא א' תשרי הוא ראש השנה. וחשיבות דבר זה היא שמזה למדים ש''שנה'' סתם מתחילה בא' תשרי, ולמדים לשמיטין וליובלות ולנטיעה.

אין כאן הכחשה של דברי קבלה לדברי תורה. עצם זה שנידונים בא' תשרי אינו מכחיש שום כתוב, ואין סיבה לא לקבל אותו. ובעיקר, ראשון לחדשי השנה אינו אמירה שזו תחילת השנה לכל דבר, ורק אפשר ללמוד במה מצינו בחדשים לדברים אחרים.

עצם הדרשה שמראשית השנה נידון מה יהא בסופה כ' רא''ם על פירש''י (דברים י''א י''ב), ומה שהכרית' לומר זה ולא אמרו שמראשית השנה עד אחרית השנה הוא משגיח בה לראות מה היא צריכה הוא מפני שהיה די לומר [בנחלת יעקב מוסיף, תמיד] עיני ה' אלקיך בה בלבד מאי מראשית השנה עד אחרית השנה.

 

ב

ר''ה י''ד.  באחד בשבט ראש השנה לאילן (כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו) (רש''י, לעיל, לאילן לענין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט) מאי טעמא אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר הכי קאמר אף על פי שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה .

 

א) כ' תוס', באחד בשבט מ''ט, מפרש נמי לב''ה כמו לב''ש אלא קמא נקט דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו באחד בשבט ולמר בט''ו בשבט וכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי, והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בשליש בתבואה משום דדרשינן לעיל (י'.) פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה.

מהתוס' משמע שלא' בתשרי יש שם ראש השנה לגבי דין ט''ו בשבט. ועי' טורי אבן, "ולפ''ז ר''ה לאילן נמי תשרי הוא כמו בתבואה וזיתים ושבט גילוי מילתא בעלמא הוא דהחנוטין קודם לו הוא על גשמי שנה שלפני תשרי. ולישנא דגמ' לא משמע הכי".

 

ב) הנראה שתאריך זה, א' או ט''ו שבט, יש לו חשיבות עצמית, ולא רק גילוי מילתא, אבל מ''ש ארבעה ראשי שנים אין הכוונה שכל ראש השנה מהם קובע מנין מיוחד של שנה, אלא הכוונה שכל תאריך מייחד תקופה ששוה בתוך עצמה ושונה מאחרים, ואין לה בהכרח שם שנה לעצמה.

 

ג) מקור הקביעה של ט''ו בשבט, עי' לעיל (ר''ה י'.), ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי ינאי אמר קרא (ויקרא י''ט) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ע"כ. כלומר שנת רבעי נגמרת בתוך שנה שראש השנה שלה א' תשרי.

 

ד) בזה שאין ט''ו בשבט ראש שנה דוגמת א' תשרי, מובן למה לא אמרנו שכיון שיצא תחילת ערלה ונט''ר מא' תשרי, ראוי להעמידו על ניסן. עי' לעיל ח'., "ולגמור שנה שנה מניסן". ומיושב,  שניסן הוא תחילה של שנה כדוגמת א' תשרי, ואילו לגבי ערלה תאריך ההתחלה והסוף הוא בתוך השנה.

ועי' פני יהושע, עוד נראה דלכו''ע זמן החנטה בט''ו בשבט אלא דאפ''ה סברי ב''ש בא' בשבט והיינו משום דבירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב) מייתי דרשא דלחדשי השנה דאין חדש אחד מתחלק לשני (חדשים) [שנים] וב''ה סברי דדרשא דקרא היינו דוקא במילי דאורייתא משא''כ האי ראש השנה דהכא באילנות היינו למעשר אילנות דמעשר שלהם מדרבנן. ע:כ.

אבל הרמב''ם תרומות רפ''ב ועוד ראשונים שהובאו בדרך אמונה שם סוברים שבכל אילנות יש חיוב מעשר איזשהו מדאורייתא. לפי שיטתם דין ט''ו בשבט במעשרות הוא מדאורייתא.

לנ''ל, ב''ה יסברו שאין הדרשה עולה על ר''ה למעשרות משום שאין זה דין שנה ממש, כנ''ל.

 

ה) מ''ש התוס' דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו באחד בשבט ולמר בט''ו בשבט, הוא מחלוקת במציאות (אלא אם נסביר שמעט חונטים בין א' שבט לט''ו בשבט, והמחלוקת היא אם להתחשב במעט זה), ואולי לכן הפנ''י מחפש הסברים אחרים. ובהסבר ראשון כ' הפנ''י, דתליא בפלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה בב''מ פרק המקבל (ב''מ ק''ו:) דפליגי בזרע וקציר וקיץ וחורף וקור וחום דלרבי מאיר בט''ו בשבט כלו ימות החורף ולרבי יהודה בא' בשבט. והוא תלה בזה את זמן החנטה. ולכאורה עדין יש כאן מחלוקת במציאות.

ונראה שהיום המדויק ט''ו או א' שבט אינו נקבע על פי חנטה, אלא נובע מזה שעדיף להעמיד את גדרי התורה כגדרים הידועים ממקום אחר. עי' תוספות בבא קמא י''א:, גזירת הכתוב היא מופדיו מבן חדש תפדה דאפי' קים לן שכלו חדשיו צריך ל' יום ואע''ג דמהאי קרא נפקא לן (שבת קל''ה:) כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ומסתבר שקובעים שבן ח' הוא בן קיימא משום שזמן בירור בן קיימא קרוב לבן שלושים ובו היתה התורה תולה את גיל הפדיון גם אילו היה שונה משלושים. (וע''ע מ''ש פסחים ל''א: חמץ שנפלה אות ד').

יש לתלות עניין זה ביסוד של עדיפות לא ליצור גדרים חדשים. עי' תוספות חגיגה י': ד''ה לעבור, הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה. והובא בהרבה מקומות.

כיון שאין לחנטה תאריך מדויק, שהוא תלוי במזג האויר, קובעים את התאריך בסוף תקופת חורף ותחילת תקופת קור. וזה לפי קידוש החודש. שזה הדבר הקובע לנטע רבעי.

 

הוספה מאוחרת. א) ואולי לב"ש "ובשנה הרביעית" משמעה ובחלק מן השנה הרביעית, ולוקחים חלק שהשנה מתחלקת בו, חודש. לב"ה לוקחים מן הלשון משמעות של, "יש זמן בשנה הרביעית" שבו ערלה. ואין התיחסות להיותו חלק מהשנה.

נראה שלב"ש קוראים שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית, ושוב קוראים כתוב מכחיש ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש, ומחלקים את השנה הרביעית לשני חלקי שנה. ולב"ה מעבירים את משמעות  ובשנה הרביעית מ"כל השנה הרביעית" שיוצרת הכחשה בין שתי הקריאות אל "זמן מתוך השנה הרביעית", שיש בשנה הרביעית זמן ערלה וזמן נט"ר, ואין יחוס של החלק אל השנה הרביעית. וממילא עדיף לקחת את סוף זמן "חורף", היינו תחילת "קור", שהוא זמן קבוע שיש לו קשר לרוב גשמי שנה.

כעין דרשת ב"ה, איתא בר"ה (ט'.), ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנא ליה נפקא ליה מדתניא (ויקרא כ"ג) ועניתם את נפשתיכם בתשעה יכול בתשעה תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על קדש. ע"כ. עקר משמעות תשעה שהיא כל תשעה כדדריש כל האוכל בתשיעי, עובר להיות משהו בתשעה. הנספח לעשירי.

 

ב) עי' מש"כ שבת ע'. ועשה אחת אותיות ג' עד ה' שהוא כעין ההסבר כאן. אלא ששם ר' אליעזר שהוא שמותי מישב את הלשון ולא עושה שני כתובים מכחישים ולא כשיטת בית שמאי כאן.

אכן אפשר שגם ב"ש  מיישבים כאן "ב"שנה הרביעית שלא כל השנה, והולכים אחר הסברא גשמים לחנטה. אלא שבזה יש שיקול שראוי לֹאמר שהתוספת היא המעט האפשרי, מעניין תפסת מרובה. לפי זה יש העדפה לתחילת זמן הגשמים, שגם הם מצטרפים ליצירת החנטה, ויש מקום לומר שרק כשכל המים משנה שעברה גורר את הזמן אל לשעבר. והעדיפות של רוב גשמי שנה אינה ברורה. או שמא יש סברא אחרת לתלות בה זמן מוקדם יותר. ספק זה מביא אותם לדרוש שני כתובים שיש שתי אמירות נוגדות, ואין שיקול של תפסת מרובה, ושוב עדיף לתפוס רוב גשמי שנה.