א) הביאור בברייתא, "וכי נשים אין באות לדין" נובע מזה ש"אנשים" משמע לא נשים כמ"ש (דברים י"ג י"ד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו, ובסנהדרין (קי"ג:), אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים. ועיקרו במ"ש רש"י (דברים י"ג ג'), כלם אנשים, כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות. (אולי מגדר הכלל שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב שבו). מ"ש "אשה לאו אורחה" הכוונה שנקטה התורה לשון אנשים משום דיבור בהוה.

א"כ יש כאן ספק האם ועמדו שני "האנשים" בדוקא, וממילא לא בבעלי דין אלא בעדים, או שיש כאן דיבור בהוה, ומדבר בבעלי דין.

ואומר שלזה באה הגז"ש על פי שנים עדים, ללמד שמדבר בעדים, וממילא נפל הצורך לומר שדיבר הכתוב בהוה, אין מה שיכריח לומר שמדבר גם בנשים, ומעמידים על עיקר לשון אנשים וממעט נשים מעדות.

כלומר לשון "אנשים" ממעטת נשים כל שאין ראיה להעמיד גם בנשים.

ב) בספרי דברים פיס' ק"צ, ועמדו, מצוה בעדים (יש גורסים, בנדונים) שיעמדו. שני האנשים אין לי אלא בזמן שהם שני אנשים איש עם אשה ואשה עם איש שתי נשים זו עם זו מנין תלמוד לומר אשר להם הריב מכל מקום יכול אף אשה תהא כשירה לעדות נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה שני האמור כאן אנשים ולא נשים אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים.

מ"ש בספרי "יכול אף אשה תהא כשירה לעדות" אין זו הו"א הנובעת מהכתוב, אלא זו כשרות מן הַסְּתמוּת. והלימוד מ"שני" הוא שהם היו אנשים ולמד מאלדד ומידד. כן פי' הנצי"ב. (בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט ושבועות פ"ד ה"א, ויומא פ"ו ה"א בדברי ר' יוסה ברבי בון, למד מוישארו שני אנשים במחנה, במדבר י"א כ"ו). ולא כבגמרא שהלימוד משנים עדים. משום שב"על פי שנים עדים" אין לימוד ישיר שלא נשים.

ג) נראה שגם לספרי הצורך בגז"ש הוא שהיינו מעמידים הכל בנידונים ולא דורשים את "אנשים" למעט נשים. והגז"ש מלמדת ש"אנשים" דוקא וממילא מדבר בעדים, כבגמרא. וכל ההבדל הוא שלגמרא הלימוד "שני האנשים" הם עדים, וממילא "אנשים" יכולים להיות דוקא ולמעט נשים, ולספרי הלימוד הוא ששני האנשים מדבר בזכרים, וממילא מעמידים בעדים.

בעלמא יש עדיפות ללמוד דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות, מ"על פי שנים עדים", ולא מאלדד ומידד. כמ"ש מנחות ל"ד^., דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות.

אבל כאן תחילת הבעיה בין לגמרא ובין לסיפרי היא האם "אנשים" האמור כאן הוא בדווקא או דיבור בהוה. ודעת הספרי נראה שעדיף ללמוד על תחילת הספק.

לא קיים כאן לימוד ישיר לדין האם "עדים דווקא גברים", לשתי האפשרויות צריך שיקול נוסף כדי להגיע לדין.

הוספה מאוחרת

כ' הריטב"א, מנא הני מילי פי' דאשה פסולה לעדות דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר פירש רש"י ז"ל ולהכי כתב אנשים ללמדך שאין עדות נוהגת בנשים וא"ת והכתיב וכי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים (שמות כ"א) ונשים בכלל וי"ל דשאני התם שכבר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה (ב"ק ט"ו א') ועוד דשאני הכא דשני קרא בלישניה דהוה ליה למיכתב העדים ואמאי נקט אנשים דאי למעוטי קטנים פשיטא דלאו בני דעה נינהו וכשוטים הם אלא ודאי למעוטי נשים גדולות. וכי תימא אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו לדינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו שלוחי בית דין ודביתהו דרב הונא דאתאי לבי דינא לא רצתה שימנו לה שליח וכתב שכן היה דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל ואין להם ראיה מכאן דתלמודא אשה לאו אורחא קאמר שהעולם נוהגים בהם כבוד בכך אבל מי יימר שאם לא רצה התובע לא נכוף אותה לבא.

ללשון א' בריטב"א "אנשים" כשלעצמם ממעט נשים ללשון ב' דורשים שינוי לשון ל"אנשים". "אשה לאו אורחה" ללשון ראשון אפשר שזה טעם לדיבור בהוה, אבל אין ראיה שאין ראוי לאשה ללכת לבי"ד. ללשון שני אפשר שבא לדרוש מיעוט לאשה שאין זה נגד הסברא כיון שאשה לאו אורחה.

הרי מיגאש חייב להיות כלשון שניה. ודחית הריטב"א "שהעולם נוהגים בהם כבוד בכך" היינו כלשון ראשון. וללשון שני אפשר לדחות את דברי הר"י מיגאש, ש"אשה לאו אורחה" אינה עומדת כשלעצמה, והיינו אומרים אותה רק כדי להעמיד את "ועמדו האנשים" לפי פשוטו שהיינו בעלי דין. ללא שיקול זה אים בכח סברת "אשה לאו אורחה" לחייב מסירת דבריה לאנטלר.

הגז"ש "נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים" לפי הרי מיגאש שיש סברא חיצונית המחייבת שאשה לא תבא בעצמה לבי"ד, אין הבדל בין בעלת דין לבין עדה. והגז"ש נלמדת ללא מה שמכריח לדרוש אותה. לדברי הריטב"א הפשט נותן עדיפות לבעלת דין אשה והסברא לא נוח להעמיד בבעלת דין, והספק יוצר גז"ש. לצד השני בריטב"א עדין מסברא נוח יותר להעמיד בעדה מאשר בבעלת דין, וזה גורם לדרישת הגז"ש.

הוספה: בדרשת הספרי והירושלמי נראה לפרש

בתחילה למדים ש"ועמדו שני האנשים" היינו בעלי דין כפשוטו. אבל כיון ש"שני" מיותר מפני שמיעוט רבים שנים מעבירים את "שני" לדרשה. זה אפשר או לשיהיו שניהם שוים או לגז"ש מאלדד ומידד שהיו גברים גדולים.

שתי הדרשות אינן אפשריות בגלל והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר יתום דן עם מי שאינו יתום (אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה אינה בסנהדרין, ונלמד מארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. לכאורה לסנהדרין יתום היינו קטן וקטן בא לבי"ד) ממילא בהכרח אומרים אם אינו עניין ו"ועמדו שני האנשים" היינו עדים, והם יכולים ללמוד בין את שצריך שיהיו שוים ובין את גז"ש לגבר גדול.

שוים השני שעירים היינו שוים ממש ואילו בבעלי דין הצורך ביתום עם שאינו יתום מלמד מכ"ש משוים דבר שיש לו חשיבות דינית לשוים בדבר שאין לו משמעות דינית.

בנידון של עדים מה שדרשו מאלדד ומידד ולא שיהיו שוים ביניהם, נראה שבשוים ביניהם שתי נשים כשרות ולא מתקיים אלדד ומידד ואילו באלדד ומידד מתקיים שוים ביניהם בדברים החשובים לדין. אפשר שכשיש מקום להתחשב בתכונות החשובות לדין שוב אין להתחשה בתכונות של שוים בקומה. ואפשר שכיון שמתקיים שוויון לגבי דברים החשובים לדין שוב נחשב הגז"ש מקיים דברי שניהם.

והרי זה כעין (סוטה י"ד: וש"נ) יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו.