א) הנראה שביאור "מצטער" כאן היינו שכשיש לו צער מתחדש בו שאינו עומד בניסיון. אין זה כתוס' שעיקר חסר מן הספר. ורק בשבועה יש לסתפק אם נחשב שב מידיעתו. וכדלהלן.

ב) עי' לעיל כ''ו^., ונעלם פרט למזיד ממנו שנתעלמה ממנו שבועה (כלומר רק שבועה בכלל העלמות שאינה כמזיד, ולא חפץ) יכול שנתעלמה ממנו חפץ (ולא שבועה) ת''ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ. ביאור הלימוד, ממנו ממעט העלמות מאיש אחר, היינו מקרה אחר, ובמסקנה מעמידים שהמקרה המשויר הוא העלמות שבועה.

המהלך, יש שתי אפשרויות למיעוט. אפשר לשייר העלמות חפץ, כמו שהוא ברוב השגגות שנעלם חפץ ולא דין. ואפשר שאיסור השבועה דומה לחפץ בעלמא, היא מקרה פרטי ולא כללי כמו שאר הדינים. ויש לה עדיפות על חפץ, שנזכר בתחילת העניין ''כי תישבע'', ממילא יש ספק מה למעט, וזה גורם לדרשה ''בשבועה ונעלם''.

ועי' לעיל בסמוך, איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא (כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג) א''ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו כמאן כמונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן דילפינן מע''ז והכא מייתי אפילו רבנן מודו (כלומר, אף שלמדו לעניין שבועה ששגגת קרבן הויא שגגה, לא למדו מזה לכל התורה, כיון ששבועה היא חידוש). ע''כ.

מכל הנ''ל נלמד שגם מקצת דין שבועה (כלומר חיוב קרבן בשבועה) נכלל ב''בשבועה ונעלם'' כלומר גם העלמת מקצת דין שבועה נחשבת כהעלמה.

ג) מכח הלימוד שמקצת דין שבועה בכלל ''שבועה'', הרי המשמעות של ''שבועה'' עוברת מ''שבועה גמורה'' שהיא המשמעות העיקרית של שבועה, אל ''מקצת שבועה''. שתיהן משמעויות אפשריות לשבועה. כעין בכורות ג'^., (קדש לי) כל בכור רבנן סברי בכור מקצת בכור (גם נותן לגוי בקבלה) משמע כתב רחמנא כל עד דאיכא כוליה ורבי יהודה סבר בכור כוליה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפילו כל דהוא. וכעין זה (סנהדרין ע''ח^.) ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש ורבי יהודה בן בתירא סבר כל נפש כל דהוא נפש. (וע''ע פסיקתא זוטרתי נשא ד''י וכי ימות, תנן התם [נזיר מ''ט:] על אלו הטמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת וכו' ועל עצם כשעורה על וכו' לכך נאמר כי ימות מת כל דהוא).

בשבועה מסתבר שלכ''ע ''שבועה'' סתם אינה כוללת את חיוב הקרבן לבדו כיון שהעיקר, האיסור, חסר. ורק מכח ההכרח הנ''ל אומרים שחיוב הקרבן בכלל ''שבועה''.

ד) הגמרא אומרת שאין כל התורה למדה משבועה ששגגת קרבן שמה שגיאה משום ששבועה חידוש. משמע שדין אחר בשבועה יכול ללמוד שמקצת ככל.

על פי זה נאמר ע''פ חולין ה':, מעם הארץ פרט למומר ר''ש בן יוסי אומר משום ר''ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו וכו' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו. יש מקום לומר שגם גדר שב מידיעתו הוא מעניין מומר, אלא שהמומרות תהיה לגבי תוכן העבירה, דם, ולא לגבי הציווי בפסוק, הכולל כאחד חלב ודם.

לפי אפשרות זו יש מקום לומר שאף אם בשאר מצוות אדם העובר רק משום צער חשיב מומר לתיאבון, (עי' הגהות רעק''א יו''ד סי' רס''ד סק''ב בנוסח אחר שבמהדורת פרידמן, ''במומר לתיאבון דאינו רוצה למול דחושש לצערו'', אבל אינו כנידון שבכאן כדלהלן) בשבועה אינו נחשב מומר. לגבי שבועה כיון שגם חלק ממנה נחשב ''שבועה'', שוב מי ששב מחלק משבועה, כשאינו מצטער, הוא ''אינו מומר'' לגבי שבועה.

ב''המצטער'' שבסוגיין אין הכוונה שתמיד חושב שמשום צער מותר לעבור. ההוא שווה למומר לתיאבון שעובר רק כשאין היתר לפניו. אלא ''המצטער'' הוא שכשיש צער אינו יכול לעמוד בניסיון. ואותו אדם פעמים שהוא שב מידיעתו ופעמים אינו שב. במומר לתיאבון, (ואף לא בהכ''ת של הרע''א הנ''ל, כמומר למילה משום צער), תמיד מחשבתו שאם יהיה איסור בלא היתר יאכל.

החיסרון של מומר הוא אי שייכות המצוה אליו. מי שמנותק רק בשעת צער, יש למצוה שייכות חלקית לאיש, ובשבועה יש הו''א לומר שחלק מספיק.

ה) בתשובת רבא. עי' רש''י חולין ה':, אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור. ע''כ. משמע שהלימוד הוא על המקרה המסוים שבו עבר על השבועה,שאינו מקריב רק אם היה נמנע באותו מקרה מעבירה אילו ידע.

(אמנם עיקר הוכחת פשט ''שב מידיעתו'' שהיא במקרה הפרטי, היא מהילפותא, אבל דרך הגמרא לקצר, ובעיקר עצם "שב מידיעתו" מפורסם בגמרא).

סיכום. מצטער שבבעיה היינו שכשיש לו צער מתחדש בו שאינו עומד בניסיון, ואינו כמומר לתיאבון. ממילא אינו מנותק לגמרי מהמצוה. ואם דין שב מידיעתו הוא מגדר מומר יש להסתפק שמא בשבועה הקשר החלקי שלו מספיק.