א) יבמות ס''א., תניא וכן היה ר''ש בן יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא' (יחזקאל ל''ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם מיתיבי (במדבר ל''א) ונפש אדם ששה עשר אלף משום בהמה. ועי' תוס' ב''מ קי''ד: ד''ה (לעיל) מהו, שקייל''ן כרשב''ג באהלות פי''ח מ''ט שגויים מטמאים באהל.

אין צורך לומר שמה שכאן לא ממעט גוי הוא משום שסובר כרשב''ג, עיקר הנידון כאן הוא לעניין קרבן חובה וגויים אינם מביאים אלא נדבה (זבחים מ''ה. ברש''י).

 

ב) בבית האוצר לר''י ענגיל כלל ז' הביא את התוס' (מנחות צ''ה: ד''ה אין), שהקשו היכי ילפינן טמא מת (שמותר להכנס למחנה לויה) ממת (עצמות יוסף) שאני מת דאין לו טהרה במקוה וכו' וי''ל וכו' אי נמי חשיב במינו טהרה במקוה דיש לאדם חי טהרה (ולא דמי לשרץ דאין במינו טהרה במקוה) ע''כ. ומוכיח מזה דמת ג''כ קרוי אדם דאל''כ לא היה ראוי להקרא מינו. והקשה שבכריתות (ו':) איתא שהסך בשמן המשחה למתים פטור דכיון דמית לי' מת מיקרי אדם לא מיקרי וכתיב על בשר אדם לא יסך. ע''כ. ומבואר מזה דמת לא מיקרי אדם.

הנראה, מת אינו בכלל על בשר ''אדם'' לא יסך, כיון שמת הוא אדם בלתי חשוב, ו''אדם'' משמיע רק על אדם חשוב. כדלהלן אות ד' שהכלל הוא שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב. וזה יסוד החילוק שם, והכתיב (במדבר ל''א) ונפש אדם ששה עשר אלף א''ל ההוא לאפוקי בהמה. כלומר, כאשר גם בהמה בתחום הדיון לכל אדם, גם גוי, יש חשיבות מספיקה. אכן, מת אף שהוא אדם לא חשוב הוא מינו של ''אדם החשוב'', החי.

 

ג) דרשת ''אדם אתם'' למעט גוי מטומאת אהל היא מאותו עניין שבו ממעטים מת, עניין קבלת החלק החשוב בלבד. הלימוד מהנביא הוא שלישראל יש מעלה מגדר ''אדם'' שאינה בגויים, כלומר גוי הוא פחות חשוב בגדר ''אדם''.

וזה מ''ש בכריתות ו':, ובהמה וכלים לאו אדם הוא מתים נמי פטור דכיון דמית ליה מת ''מיקרי'' ולאו אדם. לא אמר מת לאו אדם הוא אלא ששם מת נותן לו חשיבות שונה מסתם ''אדם''. (ועדין הוא מין אדם). עוד שם בגמרא, אלא עובדי כוכבים אמאי פטור הא אדם נינהו לאיי דכתיב אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. אף שממעט גוי מ''אדם'' יכול למעט גם מת, שניהם אינם חשובים ואינם נכללים בפועל ב''אדם''.

בנידון דרשת ''האדם בשבועה'' שיהא ליבו עליו, אדם שאין ליבו עליו ברגע מסוים אינו פחות חשוב מאדם שליבו עליו באותו רגע, ולא מסתבר למעט אותו מ''אדם''. הדרשה כאן היא מ''ה''אדם, כדלהלן אות ה'.

 

ד) בעניין שמקבלים בביטוי רק את החלק החשוב שבו, עי' מ''ש קידושין ע''ב: ממזר ודאי, אות א', היסוד שאין לוקים אלא כדרך הנאתן אינו דין בהנאה אלא כלל שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב של מה שניתן להשתייך לאותו ביטוי. וראיה ליסוד זה ב''ק נ':, מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובה ברה''ר (ונפל ממנו שור לקרקע) לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב מ''ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע. (סברת רב שאין ''ונפל'' כולל אלא את החלק הרגיל, ולא שינוי. לשמואל, עצם הנפילה מגובה שוה לעצם הנפילה לבור.(

עוד ראיה לכלל, מתוס' שבת ד'. שאין עקירה ממקום פחות מד' טפחים מדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן יוציא, ואין מקום חשוב בפחות מד'. ובלשון תוס' הרא''ש, ובפחות מד' אין ראוי לקרות מקום. הרי ש''אין חשוב'' גורם ל''אין ראוי לקרות''. ואין נראה שיש מחלוקת ביניהם.

וע''ע מ''ש פסחים ל''ב כזית אות ז' וסנהדרין ע''ו: ברזל אות ה' ועוד מקומות.

 

ה) הריבוי מ''ה''אדם. הוא כמו חולין קכ''ב:, תנו רבנן (ויקרא י''א) הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן. ורש''י, ה''א יתירא קדריש.

הסבר אופן הריבוי, ה''א הידיעה המיותרת נדרשת כאילו המילה הצמודה לה נכתבת פעמים.

הוריות ה'., מ''ט דר' יהודה ד' קהלי כתיבי. וברש''י מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי. מפורש שהוספת ה''א נחשב כאילו כתוב פעם שניה. וכן בב''ב ק':, דרך ערי מקלט שלושים ושתים אמות א''ר הונא מאי קראה דכתיב תכין לך הדרך דרך הדרך. וברשב''ם דרך מצי למכתב וכתיב הדרך לאוסופי דרך אחרת וסתם דרך שבתורה ט''ז אמה כדילפינן מעגלות.

במקום שיש ריבוי ע''י כפילה של ביטוי אחד מרבים כמה דברים באותו הריבוי ולא אומרים תפסת מרובה. עי' בכורות י''ב., אי תפדה תפדה אפילו כל השמות האלו נמי. ועי' פסחים ל''ו:, אי מה מרור שאין במינו בכורים אף מצה שאין במינה בכורים מצות מצות ריבה אי מצות מצות ריבה אפילו ביכורים נמי. ושם, יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה. ולא פירש שדורש מ''מצות'' אחר. ולעיל שם ל''ו., לחם עני מה שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מצות מצות ריבה. וע''ע שבת כ''ח., אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו ''כל מילי'' נמי. וע''ע מ''ש שבועות ל''ב: לאחת אות ב'. (עי' עוד מש''כ בכורות י': תפדה כל שהוא אות ג', ועוד).

ובחולין קכ''ו:, ת''ר (ויקרא י''א) הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ. ורש''י, ה''א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן (חולין קי''ב) ולעורותיהן כבשרן (חולין קכ''ב:) ולביצת השרץ. מוכח שה''א יתירא כאילו כתוב טמאים פעמיים, ומתרבה הרבה כמו מצות מצות.

 

ו) בתוס' יבמות ס''א. ד''ה ואין, הקשו על מ''ד שאדם כי ימות באהל ממעט גוי מטומאת אהל ממ''ד בסנהדרין נ''ט. אפילו עובד כוכבים העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, ותרצו בשם ר''ת דיש חילוק בין אדם להאדם (וכן בתוס' סנהדרין נ''ט.) דעובדי כוכבים בכלל האדם נינהו והא דקאמר כהנים לוים וישראלים לא נאמר ה''ק אדם לא נאמר דהוי משמע כהנים לוים וישראלים אלא האדם עכ''ל.

לנ''ל נֹאמַר ששם מרבה גויים מ''ה''אדם. מילה מיותרת מקבלת משמעות אחרת כדי לא להיות מיותרת. משמעות זו יכולה להיות בין לריבוי ובין למיעוט. כן הוא למשל במנחות צ''ב., וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, שיתור ''הפר'' ממעט, פר טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי עבודת כוכבים טעון סמיכה בזקנים אלא באהרן. ושם, וסמך ידו על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. לכן כאן ''ה''אדם יכול למעט אנוס, ואילו שם יכול לרבות גוי.

 

ז) בתוס' הרא''ש יבמות ס''א., וב''ק ל''ח. וסנהדרין נ''ט. כ' בשם ר''ת שיש חילוק בין אדם להאדם דאדם משמע ישראל ולא גויים וכן ה''א דהאדם משמע המיומן החשוב שבאדם ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והתוס' לא הזכירו בשום מקום ש''אדם'' הוא מיעוט. וצ''ע מהכתוב בירמיה ל''ב כ', ובישראל ובאדם, א''כ קיים אדם שאינו כולל ישראל, ועי' רמב''ן יבמות ס''א. בכתובים לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם וכן ואתן אדם תחתיך ששם משמע גויים משום שמשמעות גוי מוכחת כמו בירמיהו הנ''ל. עכ''פ מצאנו ''אדם'' שמשמעו גויים בלבד, וזה מסתבר רק אם גוי הוא אדם אלא שבעלמא אינו כלול ב''אדם'' בגלל גריעות, אבל אם ''אדם'' הוא מיעוט לגוי לא מסתבר שיקבל משמעות הכוללת רק גוי.

 

סיכום: ''אדם'' ככל ביטוי הכתוב בתורה אינו כולל ''פרט גרוע'' לכן אינו כולל גוי ומת. ב''האדם'' הה''א מיותרת ונחשב כאילו כתוב פעמים ''אדם'' וה''אדם'' השני מקבל משמעות חדשה כדי לא להיות מיותר, לכן ממעט אנוס, או מרבה גוי העוסק בתורה.