א) בהסבר שיטת רב שלשעבר אמר איתיה בלאו והן, שלומד לחיוב קרבן מלהבא שצריך שיהיה בלאו והן ואינו למד מלהבא שצריך שיוכל להיות להבא, מטעם שלשעבר אינו מפורש בקרא.

נראה, שהלשעבר למד מהלהבא שצריך בו כל התכונות שנצרכות בלהבא, אבל התכונה ''אפשרית בלהבא'' אינה נחשבת נמצאת בלהבא. היא אינה נפרדת מהתכונה ''אפשרי'' כשלעצמה. לגבי להבא, שתי התכונות הן בעלות אותו תוכן, כמובן. אין ''אפשרי להבא'' נעשה בעל תוכן שונה מ''אפשרי'' אלא כאשר דנים על לשעבר. ותכונה אינה נחשבת אלא לפי הנידון. (עי' מ''ש יבמות מ''ו. גר צריך אות ד' ושם כ''ב: כי אם לשארו אות ו' שהגדרת מין נעשית לפי תכונות נפרדות לכל פרט הנידון, וראיה מחלה שלמדה מכלאים שצריך מינה, ובה חיטה וכוסמת מין אחד).

ה''להבא'' מקבל את כל התכונות בהן הוא מוגדר לפני שבא ללמד על לשעבר, לכן אינו רוכש את התכונה שמוגדרת רק לגבי לשעבר.

אותו דבר היה ראוי לומר לגבי ישנו בלאו והן. אלא כיון שהם כתובים בהדיא, הם נחשבים כאמירה אחת, והתוכן של האמירה של ''הן'' הוא ללמד על הלאו. ממילא התכונה של ''אפשרי בְּהֵן'' קיימת ב''הֵן'' בנפרד מ''אפשרי''.

לעומת זה מה דאתי מריבוי נלמד בשלב מחשבתי מאוחר לכתוב בהדיא, והכתוב בהדיא מקבל את כל התוכן שלו לפני הלימוד הזה.

זה שהדיון בשלבים ובכל שלב גומרים את הדיון על פי הידוע עד אז, עי' במ''ש הוריות ב'. אות ד'.  ראיה פשוטה ע''ז ג': ושט בי''ח אלף עולמות שנ' רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן, שממעטים מ''אלפי'' רק אַלְפַּיִם מכח תפסת מרובה. רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק ד, דערבי נחל משמע שנים ואפילו מאה. ובהוריות שם צוינו עוד מקומות שבהן כתבתי כלל זה.

 

ב) בדעת שמואל אין צורך לומר שחולק על מ''ש לעיל.

אפשר ששמואל סובר כר' עקיבא רק במסקנת הדין, ולא בדרך ההיסק שלו. (עי' בתי כהונה בית אבות שבועות כ''ה. בסוף העמוד, שמ''ש פליגי אליבא דר''ע ורב כר''י ב''ב, ר''ע עצמו לא סובר כריב''ב. אכן תוס' כ"ו. ד"ה ומיעט שלשמואל שקולים, וכן ריטב"א כ"ז: ד"ה אלא סוברים ששמואל אליבא דר"ע) והוא למד את הדין בכלל ופרט וכלל כשיטת ר' ישמעאל, להלן כ''ו.. אלא שר' ישמעאל סובר כללא קמא דווקא (עי' אות ד') ושמואל דורש כאן שכללא בתרא דוקא, שמרבה יותר (עי' עירובין כ''ח., ורש''י חולין ס''ה: ד''ה וכ''ת ושם ס''ז. ד''ה במים, ותוס' נזיר ל''ה: ד''ה מכדי) ומרבה גם לשעבר.

כלל ופרט הוא לימוד של משמעות המילים, שהכלל בא לפרש את הפרט שהוא מכיל יותר. ממילא התכונה ''הלהבא אפשרי'' מצויה בַּכְּלָל. ושוב יכול ללמד את הפרט.

עניין ההבדל בין כללי ופרטי ובין ריבויי ומיעוטי שכלל ופרט הוא ביאור משמעות המילים עי' רש''י זבחים ח':, אלא לזבח רבויא הוא, אינו לשון כלל ולא דרשי' ליה בכלל ופרט שאין כללות ופרטות באין מרבוי לשון אלא ממשמעות המקראות. ומבואר בב''ק ס''ב על כל דבר פשע אות ד', סנהדרין ב'. לא כהטייתך אות ג', ועוד.

 

ג) לשיטת רב (ור''ע), ש''לכל אשר יבטא'' הוא ריבוי, פשוט שאפשר לרבות על איסור לא תשבעו לשקר, דלהבא, שחייב בקרבן, את איסור לא תשא, שלשעבר, לחייב גם בו קרבן. אף ששבועה דלהבא באה לאסור או לחייב מעשה, ואילו שבועה לשעבר עניינה לא לומר דבר שקר, אפשר לרבות גם איסורים אחרים. אבל לשיטת שמואל שהכלל מגלה שהתוכן של הפרט רחב יותר, בפשטות צריך ה''להבא'' להיות מאותו עניין כמו הלשעבר.

ונראה שלשמואל שבועה להבא אינה מחייבת או אוסרת מעשה מצד עצמו, אלא תוכן השבועה הוא שמתחייב ליצור מצב שיאמת את מה שאמר. ועי' ארץ צבי (לר' צבי אריה פרומר) סי' ק''ח שהסביר את האופן הזה, שההתחייבות היא לעשות מעשה שמקיים את דבריו. אין ההתחייבות לגרום שיתאמתו דבריו. לכן אין חלה שבועה שאחר יזרק לים, אין פעולת הזריקה יכולה להעשות על ידו. עיי''ש.

כלומר שבועה דלהבא גם לשמואל היא התחייבות לעשות מעשה. אלא שתוכן המעשה הוא לאמת את שנשבע.

 

ד) עי' תוס' חולין ס''ו., שלמ''ד כללא קמא דוקא מרבים רק את הדומה לפרט בתכונות מדרגת הדמיון הראשונה וגם בתכונות מדרגת הדמיון השניה, ולמ''ד כללא בתרא דוקא די שידמה בתכונות החשובות מדרגה הראשונה.

ועי' רש''י חולין ס''ז., שסובר תנא דבי ר' ישמעאל כללא קמא דוקא דלא מרבי כללא בתרא אלא מידי דדמי לפרט בכל צד דהיינו נובעין וה''נ אמרן לעיל גבי כלל ופרט דחגבים לתנא דבי ר' ישמעאל דלא מתרבי ראשו ארוך מכלל ופרט משום דלא דמי בכל צד ואיצטריך סלעם יתירא לרבויי.

ונראה שעיקר עניין שבועה הוא שדבריו יהיו אמת. לשמואל כללא בתרא דוקא ודי בדמיון בתכונה זו כדי לרבות שבועה לשעבר על שבועה דלהבא.

לר' ישמעאל שכללא קמא דוקא אין מרבים על ''להרע'' אלא את שדומה לו גם בתכונה של התחייבות לעשית מעשה. ואינו יכול לרבות את שבועה לשעבר.