א) בגמרא ''לאחת לחייב על כל אחת ואחת'' מלמד שאפילו עשה אותו מעשה בדיוק, שבועה שיעיד על אותו מעשה, בכל זאת חייב על כל שבועה, ומכח לימוד זה דוחים את זה שהלימוד שצריך במקום שאילו מגיד מתחייב יהיה גם על השבועה.

ובתורת כהנים חובה פי''ד, מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת תלמוד לומר לאחת לחייב על כל אחת ואחת יכול טומאת מקדש וקדשיו שהן בהכרת חייב על כל אחת ואחת, שמיעת הקול וביטוי שפתים שאינן בהכרת לא יהא חייב אלא אחת תלמוד לומר לאחת לחייב על כל אחת ואחת יכול וכו' כיצד היו חמשה תובעין אותו ואומרים לו בוא והעידנו שיש לנו ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה וכו' חייב על כל אחת ואחת תלמוד לומר לאחת וכו' ומנין אפילו אמר לו אדם אחד בוא והעידני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד גזל ואבדה וכו' מנין אפילו אמר לו בא והעידני שיש לי ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין, וכו' בוא והעידני שיש לי ביד פלוני חטין שהפקדתי אצלו אמש שלפניו ושלפניו וכו' מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת ת''ל לאחת לחייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל פת חיטים פת שעורים וכו'.

הרי שכשהמקרים שווים גרוע יותר ללמוד שחייב על כל אחת ואחת. וודאי שיש מקום לחלק בין זה למקרים שונים ואילו כדי ללמוד שהלימוד שצריך מקום שהעדות מועילה אינו קיים צריך ראיה ברורה ש''לאחת'' חל גם על שבועות שוות.

ובעיקר לפירוש העזרת כהנים על התו''כ שמרבה מ''לאחת'' את כל הני כיון שלאחת נאמרה אצל שבועת ביטוי משמע שבשבויעת ביטוי יש לחייב על כל אחת ואחת, היינו פת חיטים ופת שעורים כל שכן כל הני. ובשבועת ביטוי אם נשבע שוב אותה שבועה אין השבועה השניה חלה.

ב) הנראה, אין הכלל שלתפסת מרובה לא תפסת חל על ביאור מילה. דיון מתקיים על כל שלב בהיסק בפני עצמו. הפירוש של ''לאחת'' נידון לפני הדיון על הדינים למעשה הנובעים מן הכתוב.

ראיה שבמשמעות ביטוי ל''א תפסת מרובה עי' פסחים ל''ו:, מצות מצות ריבה אי מצות מצות ריבה אפילו ביכורים נמי. ושם, יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה. ולא פירש שדורש מ''מצות'' אחר. ולעיל שם ל''ו., לחם עני מה שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מצות מצות ריבה. וכעניין זבחים פ''ב., אמר רב יהודה אמר שמואל משל דר''ע למה הדבר דומה לתלמיד שמזג לרבו בחמין ואמר לו מזוג לי אמר לו במה אמר לו לא בחמין אנו עסוקים עכשיו בין בחמין בין בצונן, הכא נמי מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל''ל לאו חטאת קאמינא לך אלא כל קדשים (עי' עוד מש''כ בכורות י': תפדה כל שהוא אות ג', בבא קמא קט''ז דינא דגרמי אותיות ב' ז', ב''ק ד'. גדר החיוב בישן חלק ב' אותיות ב' ד' ב''ק כ''ו פצע תחת פצע אות ה', ועוד.).

ג) ביאור המילה ''לאחת'' כאן הוא ע''פ הכלל לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. וכמ''ש רש''י (שבת י'^. ד''ה נפלגה בראשית י' כ''ה, מסדר עולם פ''א), ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו. וכן בירושלמי יומא פ''ב ה''ד ובתורת כהנים זבים פרש' ה' ה''ז, אמר ר' נחמיה וכי מה בא הכתו' לפתוח או לנעול אם אומר ימים עשרה אינן אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא ריבוא וכשאתה אומר ימים שנים פתחת.

הקצה של ''לאחת'' מצד אחד הוא חיוב אחד ורק כשעשה שלושת העבירות. זה נדחה כיון שכתוב ''או'' נפש ''או'' נפש. כלומר משמעות הביטוי נשארת לכלול גם חיוב רק כשעשה שלושתן אבל אין אפשרות זו יכולה להתקבל למעשה. ממילא עוברים לקצה השני שחייב על כל פרט. הפרט שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, לא יכול להכלל במשמעות של ''אחת'' כיון שזו מציאות שאינה קיימת, אין רווח לשבועה השניה לחול (לעיל שבועות כ''ז:), אין בהכ''ת זה שתי שבועות. לכן הגבול הוא שבועה שלא אוכל פת חיטים פת שעורים.

ד) הלימוד שבכאן ש''לאחת'' מלמד על מושבע חוץ לבית דין שבו שייך שבועה אחר שבועה, היא מ''לאחת'' השני מ''והוא ידע ואשם לאחת מאלה והיה כי יאשם לאחת מאלה''. ה''לאחת'' השניה מקבלת תוכן שונה בזה של ה''לאחת'' הראשונה, כדי שלא תהיה שרחב יותר מאשר ה''לאחת'' הראשון. בתוכן השני מתחדש היכי תימצי נוסף של שבועה שהשניה יכולה לחול על הראשונה, כששניהם בעלות תוכן שווה והשביעוהו בחוץ.

בסוף עניין עולה ויורד הזאת דורש התו''כ חובה פי''ט ה''י, וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה להשוות את הקלים לחמורים לכשבה ולשעירה ואת החמורים לקלים לעשירית האיפה. אין התו''כ דורש את ''לאחת'' השניה. היינו משום שנדרש כבגמרא, כנ"ל.