א) דרשת אין לו עיין עליו מוסברת בקידושין ד'., ותנא גופיה מנליה דדריש הכי אמרי כתיב (במדבר כ"ב) מאן בלעם (דברים כ"ה) ומאן יבמי דלא כתיב בהו יו"ד והכא כתיב ביה יו"ד ש"מ לדרשא הוא דאתא. וכבר תמה המלבי"ם (ויקרא כ"ב י"ג אות צ"ו) הלא תמיד כתיב אין ביוד והאיך דריש כזאת.

הנראה. כתבו תוס' קידושין ס"ו: ד"ה ולזרעו אחריו, שממ"ש וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וכו' משמע דלשון זרע לא משתמע אלא כשר. ע"כ. זרע פסול אינו מופקע לגמרי מ"זרע" אלא שהוא זרע גרוע. בעלמא גרוע אינו כלול.

כשכתוב בפרשת יבום ומת ובן אין לו יש מקום לחשוב שהכל ביטוי אחד של מצב. "אין" אינו מצב כשלעצמו. ממילא יורדת החשיבות של התכונות של מה שצריך שלא יהיה. ויש מקום לספק אם דבר גרוע נכלל בו וגם זרע פסול מפקיע מה"אין לו" או שרק זרע כשר. זה יכול להפתר על ידי דרשת אל תיקרי של אין לו היינו עיין לו. כשאין אפשרות לכתוב אלא את המילה הנידונית א"א לדרוש אל תיקרי. כלומר אין בכח יצירת ספק לגרום לדרשה שאין לה סמך נוסף כל שהוא. אולי רק בדרשה רחוקה של אל תקרי.

(בעניין שכאן הדרשה היא אל תקרי, כן נראה מיד רמ"ה סנהדרין ס"ח:, על הגמ' ואם אין לאיש גואל שכ', אי נמי אם אין לאיש קא דריש עיין לאיש שכן אלף ועין מתחלפות זו בזו כדדרשינן ובן אין לו עיין עליו. וכ"כ רבינו ברוך בב"ב קט"ו., דקרינן ביה עיין עליו וקורין אלפין עייניו).

אילו רק בן חשוב היה נכלל ב"בן אין לו", ולא פסול, היה לתורה לכתוב "אן לו" כדי שלא נדרוש. לשון רש"י לעיל כ"ב:, ובן אין לו, "מצי למכתב" ובן אן לו כדאמרינן בקדושין (ד'.) אן כסף וכמו מאן יבמי (דברים כה) מאן בלעם (במדבר כב) ולהכי כתב אין למידרש עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר. לנ"ל אין כתיבת "אין" ולא "אן" גורמת לבדה לדרוש אל תיקרי, אלא האפשרות של כתיבת "אן" מאפשרת לדרוש "אין" באל תיקרי.

 

ב) בעניין שפסול אינו מופקע לגמרי משם החפץ, עי' קידושין ס"ו: תוד"ה ולזרעו אחריו, לשון זרע לא משתמע אלא כשר ושאני הכא דזרעו מיותר דהוה מצי למיכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול. וע"ע ירושלמי סוטה פ"ד ה"א, תמן תנינן ונזרעה זרע הראויה להזריע זרע יצאת זו שאינה ראויה להזריע זרע התיבון הרי אלמנה לכהן גדול הרי היא ראויה להזריע אמר רבי יוסי בי רבי בון כלום המים באין אלא להתירה לביתה וזו כיון שנסתרה אומר לו הוצא. לכאורה ר"י ברבי בון דורש טעמא דקרא. קצת נראה מזה שדבר גרוע אינו מופקע לגמרי משם הביטוי, ולכן טעמא דקרא אינו נוגד לכתוב אלא משלים אותו.

 

ג) תוס' ד"ה וריש לקיש סבר בן אין לו עיין עליו, הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים וא"ת א"כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסול דנפקא לן (לעיל כ"ב:) נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ויש לומר דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא (בתוס' הרא"ש תתיבם, נראה כט"ס) כל זמן שעומדת בספק.

בפסוק, ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה יבמה יבא עליה יש שתי אמירות "בן אין לא לא תהיה אשת המת החוצה", "בן אין לו יבמה יבא עליה". התוכן של הלימוד אל תקרי אין לו אלא עיין לו הוא לחשוש לאפשרויות לא חשובות. לגבי שני הדינים, תהיה החוצה כשיש בן יבמה יבא כשאין בן, ספק הוא אפשרות.

ההבדל בין ממזר לעובר שהוא ספק, הוא שממזר, כיון שנעשה חשוב כבן כשר לגבי לא תהיה החוצה שגם ממזר נחשב "בן", ממילא נעשה דומה לבן כשר גם לעניין יבמה יבא עליה. ההבדל ביניהם היה דיני, והם קרובים יותר בדין. ואילו עֻבָּר שהוא ספק קיים, ההבדל הוא במציאות, והבדל זה אינו משתנה על ידי השוויון בדין "יבמה יבא".

 

ד) או כעין זה ואחרת קצת. הספק הוא האם ב"בן אין לו" דנין על "בן אין" כביטוי אחד, או דנים על משמעות "בן" בפני עצמה ועליו אומרים ש"אין". לצד השני בן גרוע אינו בכלל "בן". לצד הראשון, ב"אין בן" יש חשיבות יותר למצב שאין לגמרי בן, אפילו בן גרוע. וגם העדר בן גרוע בכלל ההעדר. הדרשה אל תקרי אין לו אלא עיין לו אומרת לעיין אם יש מציאות גרועה, היינו לחשוש למציאות גרועה. אין הדרשה קובעת כצד אחד של הספק, אם בן גרוע בכלל או אינו בכלל, אלא מחייבת לחשוש. וזהו "עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא" שכתבו התוס'. לגבי ממזר נאמר כדלעיל, שלגבי לא תהיה החוצה, האמור בתחילה, ממזר כבן רגיל וזה עושה אותו לשוה לגמרי לבן, כנ"ל. לגבי ספק קיים מצב שמתחשבים בו ולא קובעים מה העובדה, כמו לגבי אשם תלוי, לכן לגביו, לעיין, היינו להחמיר, ולא נותנים לו חשיבות של ודאי.

ההבדל בין הלשונות, לפי אות ג' ספק עובר הוא מצב ודאי של לא תהיה, אלא שהדין הנובע ממצב זה אינו משפיע על חשיבות המצב, ואילו לאות ד' המצב הוא ספק והדין הודאי הוא לחוש לספק, מצב הספק נשאר גם לדין יבמה יבא והדין שאסור הוא דין ודאי. בקצרה, לאות ג' הדין הוא בחפצא ולאות ד' בגברא.

 

ה) בביאור עניין תגלי למפרע דהכא עי' תוד"ה תגלי, אע"ג דלקמן (מ"א:) גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה. וביתר ביאור בתירוץ ראשון בתוס' הרא"ש, דהתם אין אנו צריכין לידע אלא מה שהוא באותה שעה אבל הכא אנו צריכין לידע מה יהיה לאחר זמן וכה"ג לא סמכינן אביאת אליהו. (בתירוץ שני כ' שם שהתם אפשר להתברר ע"י עדים שאינם כאן). כלומר, החשיבות של עובר תלויה במה שעתיד להיות ממנו. לר"י מה שיעשה בעתיד ישפיע למפרע, ולר"ל אינו משפיע.

 

ו) במחלוקת אם אומרים תיגלי מילתא למפרע. עי' חולין כ"ט:, אמר ר"ש בן לקיש משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכו' לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לא מיחייב. ועיי"ש להלן, אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל.

לכאורה המחלוקת שם היא כמחלוקת כאן, אי אומרים תגלי מילתא למפרע. לר"י שֵׁם "בן" על הולד מותנה בהיולדו, ואם הפילה אגלאי מילתא שאינו "בן", ולר"ל אי אפשר לתלות את שֵׁם "בן" למפרע בלידה. והמחלוקת ב"ואיבעית אימא קרא" שלר"ל "עיין עליו" מלמד שאין אומרים כאן תיגלי למפרע, ובחולין למד מכאן.

 

ז) אבל עי' לקמן ל"ו., אמר רבא הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת חדא הא דאמרן וכו'. וברמב"ם יבום פ"א ה"כ, החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' ואם הפילה וכו' שחליצת המעוברת אינה חליצה. ואילו בפסוה"מ פ"א הי"ח כ', שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין, שישנה לשחיטה מתחילתה ועד סוף. שלא כר"ל. וכן בטומאת אוכלין פ"י ה"ג כ', השוחט ונתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן הרי זה ספק, לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין. ובגמ' חולין ל"ו , ונתקנח לר' חייא ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא בסוף. הרי יש מקום לומר שבמעוברת אין אומרים אגלאי מילתא למפרע ובשחיטה אומרים.

ועי' תוספות להלן ל"ו., שרבא לא אמר הלכה כר"ל בהני תלת ולא הביא את ישנה לשחיטה מתחילה, משום דר"ל משמיה דלוי סבא אמרה. ולא תירצו שדברי ר"ל דהתם מוכרחים מדבריו כאן. משמע שיש מקום לומר שכאן ל"א איגלאי מילתא ושם אמרינן.

וע"ע ספר הישר לר"ת (חידושים) סימן קנ"ג, היכא דגמר כל העראה דהכניס עטרה מי אמרינן (מי) [מ]שהתחיל להערות (ו)התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר העראה. או דילמא אינו אלא לבסוף בגמר העראה תלו [חלו] קדושין וקודם לכן לא ודמיא לישנה לשכירות מתחלה ועד סוף (שתחילת החיוב בעשית הכלי ואין השוכר מתחייב אלא כשיביא הכלי אליו. עי' קצוה"ח קכ"ו ס"ק י"ג, ופנ"י קידושין מ"ח. ד"ה מכלל) או אינו אלא לבסוף ודמיא לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש משום לוי סבא בשחיטת חולין ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה. ולא הזכיר את נידון דהכא.

הרי שקל יותר לומר בשחיטה ושכירות וביאה שהן מתחילה ועד סוף מאשר לומר כן בעובר.

הנראה ששלוש אלה הם פעולות היוצרות דין. ופעולה היא דבר הנמשך זמן ואינה קיימת כולה באותה נקודת זמן, לכן נחשבת יחידה אחת אף שהיא נמשכת זמן. עובר אינו פעולה אלא חפץ קיים, (ובעיקר עובר מעל ארבעים יום שהוא חשוב), וחפץ כולו קיים בשעה אחת ולא מחשיבים את הנמשך בזמן כיחידה אחת, ואף אם עיקר החשיבות שלו היא במה שהוא עתיד להיות מ"מ הקיום נידון כל רגע לעצמו.