א) מרש"י משמע שטעם שבריה שווה לכזית בדין חיוב אכילה הוא שבריה הוא דבר חשוב. מוכח שדין הלכה למשה מסיני שהחיוב רק בכזית הוא שכזית הוא חשוב. וזה לפי הכלל שאין "אכילה" כוללת שלא כדרך אכילתו, (פסחים כ"ד.) שמביטוי הכתוב בתורה מקבלים רק את החלק החשוב. כמו שנתבאר במקומות רבים. כלל זה הוא חלק מהעניין של "לשון תורה" המובדלת מ"לשון בני אדם". אין זה רק הסגנון שהיה נהוג בזמן מתן תורה לעומת הסגנון המקובל מאוחר יותר.

כאן מפרש את "אוכל" לפי משמעו בלשון תורה, וכפי שכת' התוס', סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה. וצ"ע הרי הכלל שמקבלים מביטוי רק את החלק החשוב אינו שייך לכוונת האדם כשנשבע. ועי' מדרים מ"ט., לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה וכו' לא דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם.

וכל שכן שאין ללמוד מלשון תורה דבר שאינו לפי ביאורי המילים, שיעור כזית הוא הלכה למשה מסיני.

 

ב) אכן עי' נדרים נ"ה., תניא נמי הכי שוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מה' המינין פשיטא מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קמשמע לן דלא משמע כל מילי מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל (ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה) אמר רבא תבואה לחוד תבואת שדה לחוד. הרי שמביא ראיה מלשון תורה. ועי' שו"ת הריב"ש סי' ר"ז ד"ה אין צריך, אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא הולכין אחר לשון תורה כדאמרינן בפ' מי שמת (ב"ב קמ"ג) גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך אמר רב יוסף קנאי פלגא ואמר ר"י מנא אמינא לה דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכן נמי התם מיקרו אינשי לחד ברא בראי ת"ש ובני דן חושים. וכן בשו"ת הריב"ש סי' ש"ד, היינו משום דלא בריר לן היכי קרו אינשי, ומש"ה אזלינן בתר לשון תורה. אבל אי לישנא דאינשי בריר לן, הולכין אחר לשון בני אדם.

 

ג) לפי זה נאמר כאן, שבלשון בני אדם ל"אכילה" אין משמעות ברורה בלשון בני אדם, האם רק אכילה חשובה, ומהי מידת החשיבות. לכן למדים מלשון תורה שצריך חשיבות ושהחשיבות היא כזית.

מ"ש בגמ', מפרש נמי כבריה דמי, וכ' רש"י, מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה. היינו שצריך חשיבות כבלשון תורה, אלא שבריה מספיק חשובה להכנס ללשון, לפי הריב"ש אולי יכול היה לומר שכשפירש נעשתה לשון "אכילה" ברורה, אבל יותר נוח לומר שכיון שהמילה "אכילה" כשלעצמה אינה ברורה, (ואפשר לומר בה, למ"ד, תפוס לשון ראשון ובטל לשון "כל שהוא" שפירש)  עדין מתכוון האומרה ללשון תורה, לכן אמר שגם בלשון תורה כשפירש עשאה חשובה.

 

ד) ומבואר מ"ש שבועה שלא אוכל ואכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית כי קאמרינן במידי דבר אכילה קאמרינן. כיון שאכילת עפר אינה אכילה חשובה, שוב יש מקום לומר שאינה צריכה את החשיבות של כזית. אכן עדין יש להסתפק כיון שאמר לשון "אכילה" הוא  מצריך את שאר החשיבויות שלה.

 

ה) על פי האמור יש להסביר את טענת ר"ע, היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן. ונאמר שהיסוד לדברי הריב"ש הוא שכל שלא הוציא להדיא מכללי התורה הכל הולך אתר כלליה. ו"היכן מצינו" הוא שדין שבועה הוא בגדר "חידוש הוא" ואינו הולך לפי כללי התורה. ממילא גם אינו צריך כזית לאכילה.

ומבואר מ"ש, והרי הקדש אוסר לעצמו קאמרינן והאי אוסר על כל העולם כולו הוא. לביאור התוס' ש"היכן מצינו" הוא שיש חומרא בשבועה לכן נחמיר בכל שהוא. לכאורה אם בכח הלשון לאסור על כל העולם הרי כשאוסר על עצמו לבד הוא חומרא קטנה יותר, ומה פריך.

אכן אם נאמר שהשאלה מעניין חידוש הוא, הרי הדין בהקדש, עושה שקונם לא יהיה חידוש, וממילא יהיה לפי הכללים של התורה.

 

ו) בעניין מ"ש שאכילה לא חשובה, בעפר, גוררת אי חשיבות בכזית, ובכלאים בעינן כזית, כמ"ש הרמב"ם (מא"ס פ"י ה"ז), עי' אבני נזר אה"ע סי' קי"ט אות י', ואף דכלאי הכרם לא נכתב בו אכילה ושיעורו כזית, הוא משום דגמרינן מערלה בגז"ש, וזה שלא למדים לשלא כדרך אכילתו משום שאי כתיבת אכילה באה ללמד, לא רק שלא כתוב אכילה, לכן צריך לשייר משהו, ועדיף לשייר שלא כדרך שהוא שונה בכל פרט ולהשאיר כזית ששוה לגמרי בערלה ובכלאים.