א) עי' פסחים ס"ו. דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו. ורש"י, אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני. וקשה כיון שכל גז"ש צריכה להתקבל מרבו הרי הגז"ש שני שני ידועה ולמה צריך את הלימוד של יתור "שני האנשים".

אפשר אולי לומר שהדרשה היא על דרך ב"מ ס"א., וכן סנהדרין מ"ג., אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה עכשיו שנאמר קרא גזירה שוה לא צריך.

ועי' תוס' ב"מ שם גזירה שוה לא צריך, וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה. וכאן "שני האנשים" מיותר. אכן רש"י שם כ' לא צריכא "להכי".

גם לבאר את הצדדים של לימוד מ"שני האנשים" כנגד הלימוד מ"ואם נפשך".

 

ב) הנראה בביאור הצדדים. הלימוד של "שני האנשים אשר להם הריב" הוא שדַּי היה לומר ועמדו אשר להם הריב. כמו ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם (שמות כ"ט), ובא אשר לו הבית והגיד לכהן (ויקרא י"ד). וכיון ש"שני האנשים" מיותר עובר להיות באם אינו עניין לשני העדים.

מ"ש בגמרא, מדלא כתב ואשר להם הריב כוליה קרא בבעלי דינין משתעי, הכוונה שלשון שני האנשים אשר להם הריב נמצא דוגמתו באופן שאין לדרוש בו יתור, ואפשר לומר בו כעניין דיברה תורה כלשון בני אדם. כמו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' וכו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל וכו'. (דברים ד'). ממילא אין "שני האנשים" יִתּוּר ברור. ורק אילו נכתב "ואשר" היה "שני האנשים" תוכן נפרד.

 

ב) בצורך של שני האנשים למרות הגז"ש.

נראה שרק ליצור דין ודאי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אבל ליצור ספק אפשר גם על ידי גז"ש שלא קיבלה מרבו. ויש בכח גזירה שוה שאדם דן מעצמו ליצור ספק הגורם שנדרוש דרשה הפותרת את הספק.

עי' ב"מ פ"ו: מה לקמה שכן חייבת בחלה וממאי דהאי קמה קמה דמתחייבת בחלה היא דלמא כל קמה קאמר רחמנא, אתיא קמה קמה וכו', ורש"י, והמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה. אלא אמר רבי יצחק אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה והא אמרת קמה קמה דמיחייבא בחלה הני מילי מקמי דניתי חרמש השתא דאתי חרמש איתרבי ליה כל דבר חרמש ואף על גב דלא מיחייב בחלה, ורש"י, השתא דדרשינן חרמש, ליתא לגזירה שוה ואיתרבי קמה לרבות כל בעלי קמה. גז"ש זו לא נמסרה מסיני שהרי בטלה ע"י דאתי חרמש. ובכל זאת נאמרה כדי להקשות. הרי שאדם דן גזירה שווה מעצמו עכ"פ כדי ליצור ספק. (אכן אפשר בדוחק שהגז"ש נדחתה כאן רק מהלימוד שצריך חייבת בחלה אבל נשארת ללימוד אחר, כעין רש"י אות א' "להכי". אף שהגמרה לא שואלת למאי אתי).

ועי' עוד ירושלמי פסחים פ"ו ה"א, אין אדם דן גזירה שוה מעצמו רבי יוסי בי ר' בון אמר בשם רבי אבא בר ממל אם בא אדם לדין אחר גזירה שוה מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה דו דרש בגד עור בגד עור לגזירה שוה כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפי' טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכו מידו מיד הוא טהור רבי יוסה בי ר' בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו משמע מהירושלמי שיש ספק אם הגז"ש נכונה כיון שא"א לחשב טוב. לכן לקיים את תלמודו, היינו לדעת את מקור הדין למדים בגז"ש. אין נזק אם טועים ואפשר שלכן למדים גם לאגדה.

ועי' רש"י סנהדרין ט"ז. ד"ה דבר דבר, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא. וכ"כ רש"י נידה י"ט: ד"ה אין.

 

ג) עי' ר"ח לפסחים צ"ז., (נדפס בסע"ב) ור"ע שאמר מקושש זה צלפחד נדחו דבריו ופירשו דלא גמר מפי רבו גז"ש זו אלא הוא דן לעצמו דין זה וקיל"ן אין אדם דן גז"ש מעצמו ומכאן אתה למד דכל גז"ש דלא גמרא היא ליכא למיסמך עלה ור"ע כיון דלא הות גמרא בידיה לפיכך נדחית ולא קבלה ממנו. נראה מהא דר"ע דרש מעצמו גז"ש, שמעיקר העניין אפשר ללמוד גז"ש בעצמו, אלא שיש סיכוי גדול לטעות, ו"ליכא למיסמך עלה". וזה שלמד ר"ע למקושש, וריב"ב אמר לו שאינו ראוי ללמוד כיון שהתורה הסתירה, ורק ראיה גמורה היא גלוי.

(אכן רש"י גיטין מ"א: כתב, דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא וכו' כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש. משמע שקבלה מסיני היא חלק יסודי בגז"ש).

ולעומת זה בנידה י"ט:, שבה כ' רש"י שצריך הלכה למשה מסיני, הגז"ש היא כתיב [שיר השירים ד'] שלחיך פרדס רמונים וכתיב [איוב ה'] ושולח מים על פני חוצות, ועכ"פ שיר השירים נכתב אחר משה, ומוכח ש"הלכה למשה מסיני" לאו דוקא. ועי' ר"ש ידים פ"ד משנה ג' ש"הלכה למשה מסיני" דהתם לאו דוקא).

 

ד) לנ"ל ריש אות ב' נֹאמַר, שמ"ש בגמרא, נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים, אין זה סוף הלימוד אלא העלאת האפשרות שמדבר בעדים והיא הגורמת שנלמד ש"שני האנשים" הם יתור, ועוברים למשמעות של עדים.

 

ד) עי' מש"כ ביבמות כ"ב., אחוה מבני יעקב ובפסחים ל"ז: לחמכם בתנור שאדם דן גז"ש מעצמו לפתור אי בהירות שבכתוב, ואפשר לפרש גם כאן שהספק האם "אנשים" הם בעלי דין או עדים גורם לדרוש את הגז"ש.