א) עי' תוס' לעיל מ''ד: ד''ה עשאה, והא דמשמע בסמוך דממזרות תלוי בתפיסת קדושין וכן לקמן (דף מה:) דקאמר מה אשת [אב] דלא תפסי קדושין והולד ממזר משמע דכל היכא דלא תפסי קדושין הוי ולד ממזר היינו לשמעון התימני ולר''ע משום דגלי לן קרא שיש ממזר מחייבי כריתות כדילפינן בסוף פירקין (דף מט.) וגלי לן נמי דלא תפסי בהו קדושין כדאמרינן בס''פ האומר (קדושין סח. ושם) משום הכי אית לן למימר דהא בהא תליא אבל לר' יהושע אע''ג דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות לא הוי ממזר כדיליף ר' יהושע בסוף פירקין דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד.

וע''ע תוס' קידושין ס''ז: ד''ה מנא, אלא בעי מנא לן דאין קידושין תופסין (בחייבי כרת) וקשה דמאי בעי וכו' דהא בהא תליא דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות לא תפסי קידושין דהא ר''ע הוא דאמר (שם) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא ידעינן אלא משום דשמעינן ליה לר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכו'. וע''ע תוס' הרא''ש קידושין ס''ח^..

עדין צריך לבאר לר''ע שיש ממזר מחייבי לאוין ולא ידוע שאין קידושין אלא בחייבי כרת מנין דהא בהא תליא.

ב) הנראה. בקידושין ס''ז:, שלמד במי לא תופסים קידושין, אמר קרא (דברים כד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לאחרים ולא לקרובים וכו' אשכחן אחות אשה שאר עריות וכו' ילפינן מאחות אשה וכו' אשת איש ואשת אח איכא למיפרך וכו' שכן אין לה היתר וכו' רב אחא בר יעקב אמר אתיא בק''ו מיבמה ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין חייבי מיתות וחייבי כריתות לא כל שכן אי הכי שאר חייבי לאוין נמי אמר רב פפא חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו (דברים כא) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכו' אהובה אהובה בנישואיה שנואה שנוא' בנישואיה וקאמר רחמנא כי תהיין ולר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כי תהיין במאי מוקים באלמנה לכ''ג וכו' ורבי עקיבא בעל כורחיך שבקיה לקרא דהוי דחיק ומוקי אנפשיה

נראה שאין הלימוד מזקוקה ליבום בלבד, שהרי יש להקשות על הק''ו שהזקוקה עדיין זקוקה ליבם וחצייך מקודשת לי אינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה (קידושין ז'^.). ואף כשיש כמה יבמים עכ''פ זו פירכא. ועי' אתוון דאורייתא כלל ח' שמביא הרבה צדדים שיבמה יש בה עניין אישות קלושה. אלא עיקר הלימוד שיש כתוב אחד והיתה לאיש אחר ולא לכל מי שתרצה, שמגלה שיש כאלה שאין קידושין תופשים. מצד שני יש ''והאחת שנואה'' שיש שנואה שקידושין תופסים, והלימוד מזקוקה ליבום הוא איך מחלקים את כל השנואות.

וזה מ''ש בקידושין ס''ח:, ''אי הכי'', היינו שלמדין בק''ו, שאר חייבי לאוין נמי. כלומר לא פשוט שלמדים את הק''ו, יש בו בעיה.

ורב אחא בר יעקב לא מעמיד את הכתוב כלל באחות אשה, העמדה זו היא משום שמסתבר להעמיד אי תפיסת קידושין במקום שנאמר איסור, אבל כיון שיש הכחשה של ''השנואה'' בשני כתובים מכגחישים צריך ללכת אחר כתוב שלישי המכריע, יבמה לשוק, ולא אחר סברא.

או יותר טוב, ההליכה אחר באי תפיסת קידושין אחר מה שנאמר בו איסור לקדש הוא מגדר תפסת מרובה לא תפסת. יש חידוש קטן יותר בסברא לומר שהדין חל על מקום שכבר נאמר בו איסור (או שהדין מפרש אשה אל אחותה לא תיקח היינו שאינו יכול לקחת, וקל לפרש מאשר לחדש) ואחר שיש אי תפיסת קידושין באחות אשה הדין כשלעצמו ראוי להיות בשאר עריות כמו באחות אשה.

לימוד הנובע מתפסת מרובה בטלכשיש איזו ראיה ללמוד את המרובה.

ג) הטעם שמחלקים בין לימוד בק''ו ובין לימוד בבנין אב הוא משום שיש הכרח לחלק. לא נוח להעמיד את ''והאחת שנואה'' באלמנה לכהן גדול משום שעדיף לא לומר, על כרחך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה, כמ''ש בסוף הסוגיה.

ר' עקיבא, למד ביבמות שגם בחייבי לאוין הולד ממזר. ומסברא יש קשר בין אי תפיסת קידושין ובין ממזרות, כדלהלן. שוב לא נוח לו לחלק בין חייבי כרת וחייבי לאוין, שהוא חילוק חלש לפי עצמת הגילוי של יבמה לשוק. לכן מעדיף לומר על כרחך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה, ולהעמיד את ''האחת שנואה'' באלמנה לכהן גדול בלבד.

ד) הסברא לקשר שבין ממזרות לאי תפיסת קידושין.

עיקר שם ממזר הוא מעניין זרות. עי' ירושלמי קידושין פ''ג הי''ב, אמר רבי אבהו מהו ממזר מום זר. וכן להלן יבמות ע''ו:, אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר. וכן בספרי דברים רמ''ח לא יבא ממזר כל שהוא מומזר, מום זר. (בכתבי יד אלו שתי נוסחאות שונות). ועיין עוד תורת כהנים אמור פרק ד', זר אין לי אלא ממזר מנין אפילו לוי אפילו ישראל, תלמוד לומר וכל זר. (ועי' גם רד''ק זכריה פרק ט פסוק ו וממזר כמו זר וכן לא יבא ממזר ושני הממי''ן נוספות כמו שני הממי''ן אשר במלת נהרסו ממגורות).

גדר תפיסת קידושין. הוא שהאפשרות להיות קרוב ע''י קידושין מפקיעה שם זר. עי' תרומות פ''ז מ''ב, בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה וכו' ואינה משלמת את החומש. ורע''ב, דכוהנת היא וכתיב וכל זר לא יאכל קדש יצתה זאת שאינה זרה ואפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה. (אמנם שם מוכח רק שהאפשרות לשוב לבית אביה כוחה לשייר שֵׁם שכבר היה לה, ולא לחדש שֵׁם, כעין העניין בשינוי החוזר לברייתו, ב''ק צ''ד:). והוא מעניין זבחים כ''ה:, נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולין וכו' דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשירין מנא הני מילי (ויקרא י''א) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא. הרי שראוי לקבל טומאה אינו בכלל ''טהור''. וע''ע פסחים ל''ב^., ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. וזבחים צ''ב^., ברש''י דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר. זבחים צ''ט^., הכהן מחטא אותה יאכלנה כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל ראוי לחיטוי קאמרינן. וכהנה רבות.

ה) ובזה יש להסביר את דלעיל יבמות מ''ה^., דאע''ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין ה''מ מחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל הכא עובד כוכבים ועבד כיון דלא תפסי בהו קדושין כחייבי כריתות דמי. משמע שגם פנויה מנוכרי כחייבי כריתות אף שאין בה עבירה מדאורייתא שלא בדרך חתנות. (ובאשת איש אין אלא עשה של ודבק באשתו) הרי שלא התחשבו בזה שהתורה למדה ממזרות מביאת איסור, ולמדו לכל שאין בו קידושין.

(ונאמר, שמה שהתורה לימדה מאשת אחי אביו שיש בו כרת הוא לרבותא, שאף שאינו ריחוק גמור, שהרי במינו יש תפיסת קידושין, כעניין סוטה כ''ט^., איכא למיפרך מה לטבול יום שכן אב הטומאה תיתי מטבול יום דשרץ מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה, מ''מ גם הוא נחשב זר. וע''ע שבת פ''ד:, ואמאי הא לית ליה טהרה במקוה אמר ליה רבי חנינא שאני התם הואיל ואיכא במינו. וכן חולין ע''ב:, מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה בהמה טמאה אסורה באכילה כו' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה. (ועי' פמ''ג פתיחה לאו''ח ח''ב אות ז' לגבי שוטה).

לעיל מ''ה^. הנ''ל, ומאן דמכשר סבר מה אשת אב דלדידיה לא תפסי בה קדושין לאחריני תפסי בה קדושין לאפוקי עובד כוכבים ועבד דלא תפסי בהו קדושין כלל.

החיסרון של לא תפסי קידושין כלל. עי' תוס' בכורות נ''ו: ד''ה מה, לעניין ממזרות (בזונה כותית) אין לולד להיות ממזר כיון דאינה ראויה לאדם אחר יותר מזה. ובשטמ''ק הוסיף דהוה כבהמה.

ביאור העניין, עי' חגיגה כ''ו:, אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא כ''ד) על השלחן הטהר מכלל שהוא טמא (היינו שמקבל טומאה) וכו' מלמד שמגביהין אותו. הרי ששם ''טהור'' שייך רק לראוי לקבל טומאה. ועי' בפתיל תכלת לרג''ה מרדזין דף י''א שהסביר עפי''ז שמותר אינו נקרא ''מותר'' אלא בדבר שיש בו איסור, ולכן למדים (שבת ק''ח^.) מלמען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך שרק קלף כשר לתפילין ולא ניר. הרי שאין ראוי להקרא ''זר'' אלא מי שיש בו עניין קרבה.

אין הכרח שמאן דמכשר אינו מחשיב את עניין הנתעבות שלהלן, אלא שהמכשיר מכשיר גם באשת איש, ובה יש עבירה, וצריך לטעם הנ''ל. עי' תוספתא קידושין פ''ד, גוי ועבד הבאו על בת ישראל והולידה בן הולד ממזר ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון אין ממזר אלא מן האשה שאיסורה איסור ערוה וחייבין עליה כרת. משמע קצת שההיתר בגוי משום שאין בו כרת.

ו) שיטת ר' יהושע שלא כל שאין קידושין הולד ממזר אלא רק מי שיש בו עבירת מיתה.

הנראה שר' יהושע סובר ש''ממזר'' אין בו תוכן של זרות בלבד אלא גם תוכן של מיאוס ונִתְעָבוּת. לשיטתו עיקר שם ממזר הוא מעניין ביצה מוזרת. (וכ''כ בספר מדרש החפץ על דברים). ועי' ערוך ערך זמר, עד שהזמיר בשרו כביצה מוזרת פי' שנעשו מראיו משונים ורעים כביצה מוזרת. וכן מלשון והיה לכם לזרא (במדבר י''א כ'), ורמב''ן, שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל. ובזה מבואר תרגום (זכריה ט' ו'), וישב ממזר באשדוד, ויתובון בית ישראל באשדוד דהוו בה כנוכראין. (ועי' רש''י, וישב עם נכרי באשדוד הם ישראל שהיו בה נכרים). אין משמעות ''ממזר'' שוה לגמרי למשמעות ''נוכרי'', למה ישנה את הלשון, אלא המשמעות המדויקת נוכרי ונתעב, ו''כנוכראין'' היינו נתעבים כנוכראין. (ואין לפרש בזכריה ''משחת היחס'' כבמדרש החפץ על התורה הנ''ל, רחוק שיכנו את ישראל בדבר הפגום כשלעצמו, ולא רק פגום בעיני אחרים). אולי יש ליחס לזה את, (ישעיהו ל' כ''ב) תזרם כמו דוה, ותרגום תרחקינון כמה דמרחקין ית טומאתא. ורש''י, כמו דוה, יהיו ''מאוסים'' בעיניך כנדה.

לכן כיון שדין ממזר נלמד רק בחייבי מיתות, שהוא מיאוס גדול, אין אנו למדים לחייב כרת שהוא מיאוס קטן יותר. ואין העדר תפיסת קידושין בחייבי כרת מספיק כדי להקרא ''ממזר''.

(לפי זה ר' יהושע אינו יכול לפסול בפנויה המעוברת מנוכרי, אין עבירה).

ז) עי' הגהת סמ''ק הובא בב''ח וט''ז יו''ד סי' קצ''ה, נזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש״ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה. (ועי' תשב''ץ ח''ג סי' רס''ג שפקפק בספר בו סירא). ובחלקת יואב מהד''ק אה''ע סי' ג' ד''ה אבל לפענ''ד בהיא מיבמות ע''ח רע''א הרי ממזר דאי וכתביה קרא. ורש''י, דאיהו לא הוי ממזר אלא ע''י עבירה שבא אביו על חייבי כריתות וכתביה קרא ואע''ג דלא שכיח. ויש לדחות שעיברה באמבטי שאין איסור אף אם ממזר לא שכיח כלל.

הב''ח הובא באבני נזר אה''ע סי' כ''א אות ו', באשת איש שעוברה מאחר באמבטי כשר כיון דאינו מביאת איסור. וכתב האבנ''ז שבאשת איש שנתעברה מאחר שבא מאיש זר ושפיר מקרי ממזר כדאיתא בירושלמי מה ממזר מום זר, והיינו שנולד ממי שאין תופסין לו בה קידושין ומ''מ ילפינן מדסמיך ללא יגלה דהיינו דווקא שבא מביאת איסור ה''נ פצוע דכה בידי שמים כיון שאיננו ע''י איסור כשר.

כיון שהלכה כשמעון התמני, והדברים כאן הם אליביה, הרי שגם שמעון התמני סובר שאין כאן רק ענין זרות שבאה מעניין תפיסת קידושין בלבד אלא גם עניין עבירה. ורק לסוברים שגוי הבא על בת ישראל הולד נוכרי, הדבר הקובע הוא זרות מקידושין לבד. עי' סוף אות ה'.

מה שאמר שצריך מעשה עבירה בפועל, זה שלא כדברינו, שריחוק על ידי עבירה הוא מגדרי זרות של האדם. אבל עדייין יתכן שהוא עניין אחר של זרות הנובע משם ממזר. היינו שנוצר ממעשה זר, ולא שנולד מאדם זר. ויש סברא לומר כן שהמעשה שייך אליו יותר ורק בזרות של אי תפיסת קידושין הכרח להעמיד באדם זר. אולי הוא מלשון ''סרי'' שהוא תרגום ''הבאיש'', והוא מתרחק מעניין זר עד שאינו טפל אליו. אם הוא קרוב וטפל ללשון זרות הרגילה עדיף לא לחדש גדרים נוספים.

ומאן דמצריך רק זרות האב לעיל אות ה' זה משום שעיקר שם ''ממזר'' הוא מזרות האיש ולא מנתעבות המעשה.

ועי' ברכי יוסף אה''ע סי' א אות י''ד בשם פסקים למהר''ר שלמה מלונדון כתב וז''ל אין אשה יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחץ בו בעלה שמא תתעבד ויהיה הולד בן הנדה ועי' מנחת יצחק ח''ד סי' ה' אות ט' שמכל שכן יאמר לגבי ממזרות. ועי' חכם צבי סי' כ''א.

ח) אכן מ''ש האבנ''ז עצמו שֶׁמִּמַּמְזֵר יש ללמוד לפצוע דכה, שנפסל רק בנעשה בידי אדם שיש במעשה עבירה, שזאת ילפינן ממזר מכנף אביו, מוכח שסבר שאין העבירה מגדרי זרות אלא דין אחר שנלמד מאשת אביו.

להסבר שאיסור הכרת הוא גדר בזרות ובריחוק פשוט למה למדים אותו גם לשמעון התמני, ע''פ הגהת הסמ''ק, אבל לאבנ''ז למה נלמד ממנו דבר נוסף על הזרות שבאי תפיסת קידושין, שהיא קשורה לשם ממזר.

סיכום. ממזר לשון זרות. כשאין קידושין תופסים אין ראוי להיות קרוב וזה זרות. אפשר לומר שממזר גם לשון מיאוס. הסובר שבן נוכרי ממזר סובר שמתחשבים רק בזרות הראשונה. ר' יהושע שסובר שרק בחייבי מיתות ממזרים, מחשיב את עניין מיאוס. שמעון התמני יכול להחשיב את עניין מיאוס. בזה שתי אפשרויות. א' ענין המיאוס הוא חלק מעניין הזרות, ולפי זה הפריה מלאכותית ממי שבכרת הולד ממזר, בא מאיש זר. ב' עניין המיאוש עומד בפני עצמו, ולפי זה נוח יותר לומר בו שההריון בא מפעולה אסורה, ולפי זה הפריה ממי שבכרת אין הולד ממזר.

הקשר בין ממזרות לתפיסת קידושין הוא מגדר זרות כדרך בת כהן שנשאת לישראל שאינה זרה כיון שיכולה לחזור, ואינו הכרחי, כיון שאפשר לתלות ''ממזר'' במיאוס, אבל יש עדיפות גדולה לקשור אותו.

מידת שני כתובים המכחישים כוללת גם ''יש א''' ו''יש לא א'''. בשני כתובים מכחישים, ובעיקר כשיש כתוב שלישי להכריע, אין לומר תפסת מרובה.