א) בתוס' ד''ה פשט. תימה לר''י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה''ב וכן בריש שבועות (ג^.) דמפרש בגמרא שתים דעני ודבעל הבית מה שייך לקרותו שתים מה לי עני מה לי עשיר. ונראה לר''י דאיצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה''י לרה''ר מה לי מוציא מרה''י לרה''י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה''ב ולא בעה''ב מעני. ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה וכו' והיינו משום דמלאכה גרועה היא.

(מסתמא הפשט בתוס' דמה לי מוציא מרה''י לרה''ר וכו' אינו כפי הרהיטות, שפשוט שמרה''י לרה''י אחר אינו בעל חשיבות ומרה''י לרה''ר דומה לו מכאן שגם מרה''י לרה''ר אינו בעל חשיבות, שאין זו טענה, שעדין יתכן שתוספת החשיבות של מרה''י לרה''ר על מרה''י לרה''י אחר גורמת שבסך הכל החשיבות של מרה''י לרה''ר מספיקה. אלא הכוונה כמ''ש באו''ז ח''ב סי' פ''ב דמלאכה שאינה חשובה היא דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ.

וכן היא הדרך שכ' בשטמ''ק ב''ק ב'^. ד''ה אית בשם תוס' שאנץ ואית ספרים דגרסי הך דכתיבא קרי ליה אב וכו' ומשום הוצאה נקיט להאי דלא חשיבא למהוי אב מלאכה כלל אע''ג דהואי במשכן אי לאו דכתיבא כדאיתא בפ' הזורק וטעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כדמפרש בריש שבת. וכ''כ בתוס' הר''פ שם. וכן לשון התוס' כאן משוה הוצאה מרה''י לרה''ר להעברה מרה''י לרה''י, שהוא מעשה חסר כל חשיבות.

(וע''ע תוס' הרא''ש כאן ואינו כרמב''ן שלהלן אף שסיגנונו דומה.)

ב) הרמב''ן בשם התוס' כתב לכך מנו אותם חכמים בשתים משום דפלגינהו רחמנא בשתים דמתרי קראי נפקא לן וכו'. וא''ת תרי קראי ל''ל צריכי סד''א הוצאה חידוש הוא שברה''י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה''ר כגרוגרת חייב מה שאין כן בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא איסורן מחמת עצמן והואיל וחידוש הוא אין לך בה אלא חידושה בלבד והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו.

מחלוקת התוס' והרמב''ן בטעם שאין למדות זו מזו, שלתוס' הוא משום שהוצאה מלאכה גרועה היא ולרמב''ן הוא משום שהוצאה חידוש הוא (חוץ ממחלוקתם בטעם שנמנו בתרי, שלתוס' הוא משום שאין למדות זו מזו ולרמב''ן משום שלמדות מפסוקים נפרדים.)

ג) טעם התוס' שלא אמרו כרמב''ן. נראה להסביר, ששיטת התוס' כאן היא על פי הסבר השיטה שהובאה בתוס' ב''ק ב'^. ד''ה ולר''א, שצריך להתרות אתולדה משום אב. עי''ש בתירוץ השני ועי''ל שזהו שמתרץ האי דהוה במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה. וכן ס''ל בתירוצם השלישי שם. וע''ע תוס' שבת צ''ו: ד''ה ולר' אליעזר.

הסברא בזה נראה על פי הגמ' שבת ע': שדורש מאחת מהנה אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות. נראה שהתוס' מפרשים שגם דרשת ''מהנה'' היינו מקצת, והתורה מחדשת שלא רק על עשית אב חייב אלא גם על עשית מקצת האב, כלומר עשית דבר שיש בו מקצת תכונות האב, וזהו תולדה. מכאן, החיוב על תולדה אינו משום שתולדה אסורה מצד עצמה אלא משום שבעשית תולדה עושה מקצת האב, והדבר האסור הוא האב.

לפי זה אין האב מלמד שהתולדה אסורה, ולא שיך לומר כאן חידוש הוא, היינו שאינו יכול ללמד.

(הסברם שהוצאה מלאכה גרועה ואינה מלמדת יכולה להיות גם לפי השיטה שאין צריך להתרות על תולדה משום אב, כלומר שתולדה אסורה מצד עצמה. לכן לא היו צריכים התוס' להאריך ולומר עוד תירוץ, שאין מלמד משום חידוש, כדי להיות גם אליבא דהשיטה שאין צריך להתרות משום אב).

]עי' אבנ''ז או''ח סי' ס''ח אות ג' שדחה דעת השואל דאב הוא המניח והמכסה יחד והמכסה לבד תולדה, ואמר דתולדה הוא שבמקום אב עשה מעשה אחרת אבל זה במקום חצי ראשון ממלאכה אינו עושה כלום. וזה שלא כדברי. ואולי יש ישב שבמקום שהאב מלאכה שלימה אין לחצי המלאכה חשיבות כדי להאסר, ותולדה היא דבר חשוב שמכיל חצי אב[.

ד) הרמב''ן סובר שאין צריך להתרות בתולדה משום אב, אלא רק שאם התרה כן הוה התראה, עי' רמב''ן שבת צ''ו^. ''דאי מתרי ביה משום אב דידיה מיחייב''. ונראה שמסביר הא דשבת ע': כרש''י שם מהנה לרבות תולדות כלומר היוצאות מהן מן האבות. היינו שהן מלמדות לאבות, וכשיטתו כאן.

לרמב''ן אף שיש גילוי מיוחד בתורה ללמוד תולדות ממלאכות שבת אין כוללים בגילוי ההוא לימוד מהוצאה מפני שחידוש היא. היה מקום לומר שכיון שיש גילוי ''מהנה'' ללימוד תולדות הלימוד ממלאכות הוא כמפורש בהדיא, ובמפורש הרי אומרים גם חידוש. אלא שיש לומר שאומרים פה אהדריה לכלליה. כלומר עדיף לא לִיצוֹר שם חדש של לימוד, אלא לומר ש''מהנה'' אומר שחל פה כלל ידוע, היינו בנין אב, שהיתה סיבה לא להחיל אותו.

ה) עי' כוס הישועות ב''ק ב'^. ד''ה ע''ש שפשוט לו שאין תולדה לתולדה. ולמ''ש בשיטת התוס' זה מוכרח. שהרי אין דבר צריך ללמוד מתולדה אלא כשאין לו מספיק תכונות משותפות עם האב ויש לו מספיק משותפות עם התולדה. ולנ''ל התכונות שישנן בתולדה ולא באב אינן גורמות את הדין. ועי' תוצאות חיים סוף סי' ו' שהביא מר''ח שבת ע''ג: הזומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע שמעינן מינה מדמוקים מבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע שיש תולדה לתולדה. (וכן כ' בספר העיתים סי' ר''כ שהמשכו מובא בשם רב האי גאון). אבל אין לומר בכאן שחולק על התוס'. שאפשר שנוטע אף אם אינו אב (שלא כשיטת רש''י והרמב''ם), בכ''ז יכול ללמוד מזורע בבנין אב גם ללא הלימוד של ''מהנה'' ואיסורו הוא מחמת עצמו וממילא חלק ממנו אסור משום תולדה. ואין ר''ח אומר אלא ששם תולדה אינו מחייב שלא יהיה לו תולדה, אלא יש תרי גווני של תולדות.

בזה מיושב למה לא תירץ בריש ב''ק שנפ''מ בין אב לתולדה לענין ללמד אחרים. ועי' מהר''ם על תוס' ב''ק ב'^. ד''ה לא זה. ועי' לקמן בענין זה.

עי' בפירוש קדמון ממצרים מר' יעקב משאטי תלמיד הרמב''ם שכתב שנוטע תולדה. והרי הרמב''ם קורהו אב. וצ''ל שלענין שחשיבותו משום עצמו קורהו אב, חשיבות תולדה היא שהיא חלק של האב.

ו) ובזה נבא להסבר דברי התוס' כאן שהוצאה מלאכה גרועה ואין ללמוד הוצאה דעני מהוצאה דעשיר ובכל זאת למדים הכנסה מהוצאה משום מה לי עיולי מה לי אפוקי. וכן בהוצאה מרה''י לרה''ר לא בעינן גילוי לזורק וגילוי למושיט וילפינן זה מזה ואילו בשתי גזוזטראות לא ילפינן זורק ממושיט. ובמיוחד לכאורא זורק דומה יותר למושיט מאשר הכנסה להוצאה.

עי' תוס' בכורות כ''ה^. ד''ה ואמר דאין חיוב בתולדות רק בשבת ולא בשאר איסורים כגון בעומר דאיסור קצירה קודם לעומר וקיטוף שרי אף דבשבת הוה תולדה דקוצר. ועי' אגלי טל זורע סעי' י''ב שאף שאין תולדות בשאר מלאכות מ''מ מנכש אסור בכלאים משום זורע, לרב יוסף מו''ק ב':, משום שהוא בכלל זורע, דדומה לו ממש, עי''ש. הרי שמה שדומה ממש למדים גם בשאר איסורים, ואין צריך לחדש תולדות בשבת אלא במה שאינו דומה כל כך.

ז) ונראה שלפי התוס' יש שני סוגים של מלאכות שלא היו במקדש ובכ''ז אסורים בשבת. יש שנלמדו מהמלאכות בבנין אב, והם הנקראים אבות לשיטת רש''י והרמב''ם שהובאו באג''ט זורע ס''ק ב', ועי''ש ס''ק ג' שתוס' מודים להם, וכל שאינו יכול ללמוד בבנין אב נקרא תולדה. הראשונים אסורים מצד עצמם, שאינם שונים מכל הלמד בבנין אב, והאחרונים מצד היותם חצי מאב.

ונראה שהוצאה אף שנכתבה בקרא אינה נעשית אב, וזה בכלל מ''ש בריש ב''ק דהוה במשכן וחשיבא קרי אב. ואין עליה הלימוד של ''מהנה'' שהעושה חלק ממנה יהיה חייב. ומה שנמנית בל''ט אבות, ונקראת אב, משום שדינו כאב לחילוק מלאכות.

ח) ונאמר שההבדל בין הוצאה דעני להוצאה דבעל הבית גדול מכדי שאפשר יהיה ללמוד אחד מהשני בבנין אב וגם בשאר איסורים לא היינו למדים זמ''ז בהבדל כזה. (כדלהלן). לכן אין הוצאה דעני יכולה לאסור הוצאה דבעה''ב. אבל הכנסה והוצאה קרובים זל''ז עד שגם בשאר מצוות היינו למדים זה מזה, לכן למדים הכנסה מהצאה. ואף שהוצאה אינה חשובה, ואין חל עליה הכלל של ''מהנה'' בכל זאת כיון שהיא כתובה במפורש ואיסורה הוא מצד עצמה שוב יכולה ללמד בבנין אב. (ולפי''ז הכנסה נקראת תולדה (ב':) רק ביחס להוצאה, משום שלמדה ממנה, אבל באמת יחסה להוצאה הוא כשל נטיעה לזריעה.)

ט) טעם דהוצאה דעני ודבעה''ב נחשבים רחוקים זמ''ז יותר מאשר הוצאה מכנסה, אולי משום שאחר שהתורה גילתה שיש חשיבות למקום המצאו של החפץ שוב נותנים חשיבות למקום המצאו של הגברא, שבשבת הוא חלק משם המלאכה. ולגבי אדם יש הבדל גדול בין נמצא במקום קביעותו ובין נמצא ברה''ר. נמ''פ לכל דפריש, וכן לענין חצר משום יד וזה חשוב בהתיחסות החפץ לאדם. ולפי''ז יצא שאילו לא למדנו שגם עני שהוציא חייב לא היה חייב בבעה''ב שהוציא אלא כשהוציא מרה''י שלו. ואחר שיש הוצאה בעני ובעשיר למדים מעני לעשיר כמ''ש להלן אות ה'. ולשון המשנה ''בעה''ב'' היא דוקא. וכן להיפך היות העני במצב של חסר קביעות עושה אותו לפחות ''נמצא במקום'' ומצבו דומה יותר למצב ההעברה של החפץ והיה מקום לומר שרק באופן זה יש דין הוצאה.

]לכאורא היה די שצד אחד יהיה עדיף על השני כדי שיהיו מושגים שונים ולא יוכלו להצטרף למושג אחד, אבל בכ''ז צריך עדיפות של כל צד על השני כדי שלא נלמד אחד מהשני שהרי אם בעה''ב למשל רק עדיף מעני יוכל להיות בכלל מושג ההוצאה של העני ע''י שנתעלם מהתכונה שבה הוא עדיף[.

לפי''ז כשהאדם יוצא מביתו עם החפץ ובשעת העקירה יש לו חשיבות של נמצא במקומו ובשעת ההוצאה יש לו חשיבות של מהלך כעני ודאי שיהיה חייב ויכול להלמד מבעה''ב או מעני, ולהכלל בהם, ע''י בנין אב, ואין זה במשמע מתוס' הרא''ש מיהו לא צריך קרא אם אדם מוציא חפץ מרה''י לרה''ר משום דהונ בכלל אל יצא ודרשינן אל יוציא משמע שיוצא עם החפץ ממקומו. ולנ''ל צ''ל להיפך שיוצא עם החפץ יכול להלמד מהוצאת בעה''ב אלא שקרא משמע גם הוצאת בעה''ב החוצה. ואולי יש עדיפות להיות המוציא נח השעת הוצאה. וגם אפשר שתוס' הרא''ש יכול היה לומר כמ''ש אלא שלא רצה להאריך.

י) עי' עוד תוס' שבת קנ''ד^. סד''ה בלאו והוצאה נמי אע''ג דנפקא מאל יצא (עי''ש שלאו זה אינו בכלל ניתן לאזהרת מיתה) סתם הוצאה איכא בקרא דויכלא. והרי כאן אמרו שחד לעני וחד לבעה''ב. ולנ''ל ניחא, שאחר שיש איסור הוצאה דבעה''ב שוב למד מעני שהוא בכלל מלאכה, ובמיתה.

מה שאין למדים שתי גזוזטראות זו כנגד זו וכן זורק בהיו שתיהן בדיוטא אחת, נראה שכל שהיתה במקדש ולא היתה חשובה, שנאסרת, אין מחדשים בה שתאסר מחמת עצמה כאילו היתה חשובה אלא אוסרים מכח התכונות של איסור שלם, אחר, שיש בה. לכן מושיט אינו חייב אלא משום תולדה של הוצאה, ואין בו אלא חצי חשיבות, ואיסור כזה אין בו לימוד של בנין אב.

יא) בהסבר מ''ש שאין ללמוד בבנין אב אלא למה שקרוב ביותר למלמד, נראה שהיסוד הוא שאין בכח בנין אב ליצור גדר חדש, (כבר הארכתי במקום אחר על העדיפות לא ליצור גדר חדש) אבל בכחו לדון על דברים גם כשעדיין אינם בכלל גדר קיים. לכן אם למדים ממלאכה על מלאכה שלא הוגדרה, אבל תוצאת הדיון היא שהמלאכה השניה תהיה בכלל הראשונה, היינו שההיקף שמכיל שם הראשונה יורחב, אפשר ללמוד בבנין אב. לכן הוצאה והכנסה שהן דומות אפשר ללמוד אחת מהשניה בבנין אב, ולכלול אותם בשם אחד. וזה מ''ש כל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי ליה.

ולפי''ז מוסבר מ''ש באות ג' שאחר שלמדנו הוצאות בעני ובבהע''ב למדים זה מזה. שהרי עכשיו כשעני מלמד לבעה''ב אינן יצר גדר חדש, אלא מגלה אל הוצאת בעה''ב שכוללת יותר. הלימוד הוא כמו שבעני אין לחלק בענין רה''י בין רה''י שלו ובין של אחר, שהרי עיקר מה שרה''י שלו חשובה היא משום שהאדם במקום קביעותו, ולגבי עני אין כאן מקום קביעותו, ואין מקום קביעות חשוב בשבילו, שוב למדים לבעה''ב שגם כשאין מקום קביעות חייב.

מה שדן באג''ט זורע ס''ק ב' שמלאכה תחשב כאב בשבת משום ששוה לאב בתכלית וכתולדה באיסור אחר שהתכלית אינה חשובה צריך לומר שבשבת התכלית, הלמדה מ''מלאכת מחשבת'' היא חלק משם המלאכה ולא פרט הנוסף כדי ליצור את הדין.

כל מה שהארכתי בלשון בסוף הוא לפי הכלל שבכל שלב דיון דנים רק על מה שעומד לפנינו. לא נח לומר שהגילוי מזריעה לניכוש הוא שניכוש בהכרח כלול בזריעה[

כל האמור לעיל הוא אליבא דחכמים. לר''א דמחייב אתולדה במקום אב פשוט מהנ''ל שהאב רק מלמד על איסור התולדות והתולדות אסורות מחמת עצמן, ולא כחצי אב. לשיטתו יש גם מקום לומר שתולדה מלמדת לתולדה. אבל צ''ע בזה שהרי גם תולדה שניה תלמד לשאחריה וכן עוד, ויהיה הכל בכלל.