א) צ"ע שראוי יותר ללמוד "עדת" משמות י"ב, דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, ושם, כל עדת ישראל יעשו אתו, שקרוב יותר למה שכתוב כאן מאשר ושפטו העדה שממנו לומד. ועי' מ"ש בתורה תמימה ויקרא ד' י"ג הערה מ"ט.

ב) הנראה. לשון ונעלם "דבר" מעיני הקהל ועשו וכו' (ויקרא ד' י"ג) משמע שאותו דבר נעלם מעיני כל הקהל ועשו בו מעשה. אין זה יכול להיות לגבי העלם של חתיכת חלב מסוימת שחשבו שהיא שומן, וכדומה, שאי אפשר שכל הקהל יאכלו כל אחד כזית מתוך חתיכה אחת. וכן בשאר כריתויות.

לכן ראוי להעמיד שהטעות המשותפת היא בהוראה, למשל שחלב שעל היתר מותר. וזה אפשרי או באופן שכולם טעו כל אחד בנפרד באותו שיקול הדעת, ובמקרה שגו אותה שגיאה, וזה דבר אחד שנעלם אבל ההעלמות היא העלמויות רבות. ואינו נוח בלשון ונעלם דבר. או באופן ששמעו מאחד מגדולי הדור, על דרך באתריה דר"א היו מדליקים פחמים לעשות סכין מילה, ועדיין אין זו העלמות אחת לגמרי, שהרי כל אחד רשאי לברור לו את רבו (בתנאי שהוא בר הכי) כמו שבאתריה בררו את ר"א. או באופן שההעלמות היא של בי"ד המחייב את כל הקהל, והכל העלם אחד.

ג) האופן האחרון הוא המסתבר. לכן די שיהיה אפשר לפרש את "עדת" באופן זה כדי שנקבע כמותו. לשון "עדת" נדרשת לפתור את הבעיה הזו, בזה שבה אפשרי תוכן של בית דין.

ואף שמצד עצם דרשת "עדת" "העדה" עדיף לדרוש מ"כל עדת ישראל יעשו" שהלשון שוה לגמרי לדהכא, אין כאן דרשת גז"ש, אלא גילוי שקיימת אפשרות, ודי בזה להכריע כ"העדה".

סדר הדיון הוא שתחילה דנים מכח מה שכתוב בַּמָּקום. (עי' קצת ראיה שבועות ז':, ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע, ורש"י, אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר כי בו עצמו הכריע הכתוב). ואח"כ דנים מכח מקומות אחרים.

ד) זה שהדיון בשלבים ובכל שלב גומרים את הדיון על פי הידוע עד אז, ראיה פשוטה בע"ז ג': ושט בי"ח אלף עולמות שנ' רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן. דבר זה ש"אלפי" הוא רק שני אלפים הוא משום תפסת מרובה לא תפסת. אם הדיון כולו הוא על התוצאה הסופית היינו בכמה עולמות שט הקב"ה צ"ל "אלפי" המספר הגדול של אלפים האפשרי בדיון ארבעה או תשעה, כדי שיופחת מה שיותר מריבותים וישאר מה שפחות, מוכח שתחילה דנים על שיעור "אלפי" בלא להתחשב בתוצאה, ומשום תפסת מרובה זה שנים, ושוב מפחיתים מריבותים.

אין לומר שמיעוט רבים שנים באופן ודאי, ואין ראיה מ"אלפי". דעי' רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק ד, הובא בכס"ת שופר פ"ז ה"ז, ערבי נחל כתיב ואף על גב דמיעוט ערבי שנים ליכא למישמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגיא ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע שני' ואפילו ק' כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה תלמוד לומר עדים דאף על גב דמיעוט עדים שנים דרשינן מיניה ואפילו מאה. אכן עי' תוס' מנחות ל"ח^. ד"ה התכלת.

עניין זה הוזכר בחגיגה ז': אות ג' בברכות ב: אות ד', פסחים כ"ז: דן את הדין אותג', שבת ע"ד^. אות ד', ב"ק נ': ועוד.

ה) השואת הלשונות, איזו מהן עדיפה, היא שיקול הבא אחרי שמחליטים שישנן שתי אפשרויות שקולות וצריך להכריע ביניהן. ואילו כאן, כבר בשלב של הצגת האפשרויות, עצם הצגת האפשרות ש"עדת" היינו בית דין יש בה הכרעה.

(לא נוח לומר שבגז"ש עדיפות בסברא מכריעה עדיפות בדמיון המילים. כשם שבקל וחומר אומרים על סברא כל זה אכניס בקל וחומר.

אכן אולי אפשר שהסברא שמכריעה ש"נעלם מעיני" משמעו בבי"ד היא במשמעות המילים, ולכן מכריעה את העדיפות של שוויון גדול יותר בין המלמד ללמד).

ו) עיקר התוכן של הפסוק ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, עולה כולו על כל בני ישראל, ולא רק בית דין, אלא שהצורך לפתור את הבעיה שבאות ב' גורם ש"עדת" תידרש בנפרד בתוכן נוסף, בי"ד, כנ"ל.

ז) גם ב"ושפטו העדה" עיקר שם העדה עולה על כל בי"ד, אלא שלא ידוע גודל בי"ד לכן נדרש "עדה" על גודל של חלק מבי"ד והוא הגודל הקטן ביותר הנקרא עדה, כפי שנלמד מ"העדה הרעה".