א) כ' ערוך לנר, לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה שהב"ד בעצמן יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהב"ד קוראין לו ונותנין לו עצה, וביותר יש לתמוה על הש"ע (אהע"ז סי' קס"ו) שהשמיט דין זה לגמרי שהב"ד קוראין לו ולא הביא רק שב"ד נותנין לו עצה גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהב"ד בעצמם צריכין לילך אל היבם ולקרוא לו, וי"ל כיון דלקמן (ק"ו:) תנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ע"ש ומשמע מזה דהם באים בלא קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לב"ד קאמר אלא היינו הדבור של ודברו אליו דהיא העצה שנותנין לו ומה שכפל הפסוק לכתוב וקראו ודברו היינו לדרוש דעצה זו הם בעצמם יתנו ולא ע"י שלוחן וכיון שהפוסקים השיאו הך דב"ד נותנין לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחן ג"כ בכלל.

בישועות יעקב (יו"ד סי' קס"ו סק"א) כתב, הפוסקים השמיטו דבר זה (שזקני עירו קוראים ליבם בעצמם) ונ"ל משום דהדבר תמוה שב"ד יקראו אותו אלא דקאי אסיפא שמשיאין לו עצה הוגנת וזה לא היה ע"י שליח והטעם שיותר יכנסו באזניו דברי הב"ד. וכ' בשיעורי ר"ד פוברסקי, והיינו דבאמת לקרוא לו אפשר גם ע"י שליח ורק דהעצה טובה שאומרים לו צריכין הב"ד בעצמן לומר לו ולא ע"י שלוחן.

 

ב) הדרשה "וקראו לו" ולא שלוחן, עי' תוס' לקמן יבמות ק"א: ד"ה וקראו, בטעם שלא דרשו דין שליחות מדהוצרך למעט כאן שלוחן, וכתבו שאין בכוח זה להשמיע דין גדול של שליחות, והיה נדרש לדרשה אחרת. ונראה שכמו כן רחוק שדרשה כזו תידרש להוציא כאן מדין שליחות במקום שהיא מוציאה את המקרא מפשוטו.

וע"ע נדרים ע"ב:, אומר לאפוטרופוס כל נדרים שנודרת וכו' הפר והפר לה יכול יהו מופרין תלמוד לומר (במדבר ל' י"ד) אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי רבי יאשיה אמר לו רבי יונתן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. טענת ר' יונתן אינה שאין לימוד כזה נכון. אלא אומר שאין בכח המיעוט "אישה ואישה" להוציא הפרת נדרים מהלימוד הכללי שיש שליחות. כאן גם ר' יאשיה יודה, שהרי בנוסף לחידוש נגד דין שליחות הכללי הדרשה גורמת עוד להוציא מקרא מפשוטו.

 

ג) הנראה לומר. פשט "וקראו לו" הוא שב"ד מזמינים את היבם כדי להורות לו לחלוץ או ליבם.

השמעה זו מיותרת, שהרי בכל עניין בית דין מצווים לכפות את העם למצוות, כמ"ש בספר המצוות לרמב"ם עשה קע"ו, שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב. ועי' קצות החושן סי' ג' ס"ק א' שדין כפייה ע"י בי"ד נלמד ממ"ש סנהדרין ז':, אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא אלו כלי הדיינין וכו' מקל ורצועה וכו'. ועי' מש"כ בסנהדרין ב': נאמר אלקים לשון שררה. עכ"פ בית דין מצווים לגרום שמצוות יקוימו וזה כולל קריאה ליבם לדבר איתו.

כיון שהתוכן של פשט "וקראו לו זקני עירו" מיותר, זה גורם לדרוש אם אינו עניין לקריאה לו תנהו עניין לאמירה לו של החובה ליבם או לחלוץ.

 

ד) אחר ש"וקראו לו ודברו אליו" הוא כאילו כתוב "ואמרו לו ודברו אליו", יכול היה להכתב "ואמרו ודברו אליו" (לשון אמור אל מצויה בתורה), היתור של "לו" הוא כאילו כתוב עוד פעם "ואמרו לו".

יש יותר מזה בהוריות ה'., מ"ט דר' יהודה ד' קהלי כתיבי. וברש"י מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי. מפורש שהוספת אות נחשב כאילו כתוב פעם שניה. וכן זבחים ג':, ארבעה תוכו כתיבי תוך תוכו תוך תוכו. וברש"י, כיצד תוכו תרי זמני ודרוש תוך ודרוש תוכו דהוה מצי למכתב תוך וכתיב תוכו. הרי תוכו כאילו כתוב פעמים תוך תוך.

ב"מ ה'., בדרשת אשר יאמר כי הוא זה (שמות כ"ב) ואבוה דרבי אפטוריקי אמר לך כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור. לאבוה דר' אפטוריקי דורשים כאילו כתוב יאמר כי הוא יאמר כי זה. יאמר כי "הוא" פירושו שיאמר שלא יותר, ו"יאמר" הנחשב ככתוב פעם שניה, נדרש שרק הוא יאמר כי זה ולא עדים יאמרו כי זה. מפורש ש"זה" גורם שיקראו פעם נוספת את "יאמר" וממעט אמירה של אחרים. כעין זה כאן ואמרו "לו" גורם כאילו כתוב "ואמרו" פעם נוספת וזה ממעט אמירה של אחרים, של שליח.

(אכן שם יצירת הפעם הנוספת באופן אחר, עבודה זרה נ"א:, קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד, והאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו ותחשביה תרי לאוי. היינו ששתי מילים שלאחרי המילה נקראים בנפרד עם המילה, ויש שני משפטים)

זה כעין הדרשה בנדרים ע"ב:, הנ"ל אות ב', שממעט אפוטרופוס מהפרת נדר מדכתיב "ואישה" פעמים, וכמ"ש הר"ן שם, דכיון דכתב רחמנא אישה תרי זמני משמע דוקא אישה ולא השליח. (וכן חולין ל"ז: לימא חלב נבילה וטריפה וכו' זו היא שאין וכו', ועוד).

יסוד דרשה כזו, ש"זה" הופך להיות "רק זה" בגלל יתור עי' קידושין י"ד. ויבמה אות ב', ש"יבמה" הופך בגלל יתור להיות "רק יבמה" קידושין ט'. קרי ביה, אות ב' ולהלן. יבמות י': מי איכא מידי אות ז'. ועוד.

 

ה) (אולי בדרך אחרת. וקראו לו, הפשט שמזמינים אותו לבית דין. זה מיותר כיון שכבר למד מ"תשים לפניהם". לכן עובר להיות שהם עצמם קוראים לו ולא שליח. על דרך נדרים ע"ב: הנ"ל. זה בלתי אפשרי, כיון שאם הם הולכים לקרא לו יכולים לעשות את הדין במקום ואין כאן "קריאה" שמשמעותה כוללת הליכה למקום אחר. לכן מעבירים את משמעות קריאה אל אמירה. כיון שהתוכן לאמירה עבר קודם דרך משמעות "ולא שליח", זה נשאר לגבי האמירה העתידה.

אולי ממעט שליח על דרך יומא כ"ג:, שר"ל לומד מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וכו' והוציא, שהוצאת הדשן בשני בגדים, ואע"פ ש"מדו בד" נצרך לגופו לומד ר"ל שמדו כמדתו מדאפקיה רחמנא בלשון מדו. ורש"י מלשון המקרא ששינה בלשונו שלא כתיב כתונת. כמו כן כאן, "ואמרו" נחשב כאילו כתוב פעמיים מדאפקיה רחמנא בלשון "וקראו". אבל אם זה כך היו הרבה מקומות של אם אינו עניין צריכים להדרש באופן כזה ).

 

ו) אחר שכתוב אמירה ליבם ב"וקראו לו", הרי ודברו אליו הוא כפילת הלשון ומקבל משמעות שונה קצת ממשמעותו הפשוטה, שהיא ציווי גמור כמו דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ד). (לא מגדר אם אינו עניין, אלא מעבר ממשמעות ראשונית למשמעות שניה).

אופן קביעת המשמעות החדשה. ההבדל בין אמירה לדיבור הוא שאמירה עיקרה הבעה של תוכן, והיא נעשית על ידי הוצאת מילים. דיבור עיקרו הוצאת מילים והתוכן הוא תכונה משנית כדי להקרא דיבור. (אפשרי לשון "אני אומר לך ש..." ולא "אני מדבר אליך ש...").

כיון שב"דיבור" עניין התוכן אינו עיקר, לכן כשדורשים את השימוש ב"דיבור" דוקא, עוברים לאמירת תוכן לא מוגדר, עצה הניתנת לפי העניין.

 

ז) במדרש הגדול דברים כ"ה ח', ודברו אליו אבל לא שמענו מה היו מדברין אליו ת"ל ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה מגיד שהן פותחין לו ביבום. ומפרש רד"צ הופמן במדרש תנאים, שלומדים משם שמצות יבום קודמת. כלומר "לא חפצתי" הוא סירוב לדבריהם.

מדרש הגדול לא למד כגמרא. המדרש שמביא הוא בדרך ר' ישמעאל שמחשיב יותר אמירה ישירה של התוכן, (וזהו שנקטה הברייתא לשון "מגיד", ולא "מלמד") שכיון שלא שמענו, אומרים שהאמירה לא חפצתי היא מיאון במה שאמרו לו. היינו, אמרו לו יבמה וענה לא חפצתי ליבמה. ר' ישמעאל מתרחק יותר מלדרוש יתורים, שזו הדרשה שבאות ה'.

המשנה (לקמן יבמות ק"ו: וכן הספרי דברים ר"צ וכן קטעי המדרש המשוער לספרי זוטא דברים) שלמדים משיאין לו עצה ההוגנת לו לא דרשו במידת למד מעניינו, כמדרש הגדול. מידה זו אינה נוהגת אלא כדברי סנהדרין פ"ו .דבר הלמד מעניינו, אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. וכאן העניין התברר כבר על ידי דרש "ודברו".

אפשר שגם לשיטת המשנה יש כאן לימוד מעניינו, היינו שהאמירה שאינה מחייבת היא בעניין רצון לקחת יבמה. אין זה מובן מעצם אמירה בלתי מחייבת כיון שאפשר היה ללמוד למשל שתהיה כפיה ע"י שלא ירש את המת בין אחיו, שנלמד לאו מהן של "יקום על שם אחיו", ולא כפיה גמורה.

 

ח) אולי אפשר לומר בדרך אחרת מבאות ד'. ואין דורשים יתור "לו" למעט שליח.

מיעוט השליח הוא מכפילת "וקראו" שהוא "ואמרו" כנ"ל, ו"ודברו". ממש כמו נדרים ע"ב:, שממעט אפוטרופוס מהפרת נדר מדכתיב "ואישה" פעמים שהובא אות ד'. ומה שדורשים "עצה ההוגנת" הוא שכיון שלא ידוע מה מדברים, כמ"ש במדרש הגדול, לכן דורשים את "ודברו" פעם נוספת לדרשה שבאות ה', כמ"ש כמה פעמים במצב של אי ברירות.

אכן הלשון בגמ' שמיעוט שליח הוא מ"וקראו לו" אינה נוחה לפי"ז.