א) ולהלן מ''ז^., מביא את (דברים א' ט''ז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, ואומר מכאן א''ר יהודה גר שנתגייר בב''ד הרי זה גר בינו לבין עצמו אינו גר. ובתוס' הביאו את שני הפסוקים. אכן עי' אור זרוע ח''א שו''ת סימן תשמ''ה ד''ה ואעידה לי, בטבילת גר לא אשכחן דכתיב משפט דלא כתיב טבילת גר בתורה אלא דילפינן לה מאבות דהא כתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו אפ''ה לא אמרינן דמשפט דכתיב בגר היינו דוקא לענין מברך ומכה וקרבנות ודיני ממונות ולא לענין טבילה דלא כתיבא באורייתא אלא מוקמינן ליה אכל עניני גר. (ועיי''ש). הרי שלומד מכל ''משפט'' הכתוב בגר.

ונראה שרש''י הביא את ''משפט אחד'' וכו' כיון שמעניינו נדרשין דיני גירות, כדלהלן.

ב) תוספות לעיל יבמות מ''ה:, מי לא טבלה לנדותה, תימה דאמר לקמן דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה וכו' וי''ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה. וכ''כ התוספות והרשב''א קידושין ס''ב:, ורא''ש כאן סי' ל''א. ותוס' ישנים לעיל הוסיפו דהכא מיירי כשקבלה כבר המצוות והודיעוה מצות קלות וחמורות.

ועי' כריתות ט'^., רבי אומר ככם (כגר יהיה, במדבר ט''ו ט''ו) כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. ועי' במדבר שם, ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר. וצ''ע למה דרשת ''משפט אחד'' לא יעלה על הנדרש מככם כגר הסמוך לו, ויעלה רק על קבלת מצוות.

ג) עי' ים של שלמה יבמות פ''ד סי' מ''ו, ואפשר דסמך הרי''ף (דבדיעבד לא פסלינן ליה לבריה, אם לא טבל בפני שלשה) אהאי סברא דעיקר קרא דכתיב משפט בגר להצריך שלשה היינו בקבלת מצות ומשפטים ולא אטבילה. מלשון ''בקבלת מצות ומשפטים'' ולא ''בקבלת מצות'' בלבד כלשון השגור משמע שעיקר כוונתו ללשון התורה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם.

נראה שדבריו על דרך היראים סי' תכ''א, כל הדברים כשרים לדפנות ולא מפסלי בהו תעשה ולא מן העשוי דתעשה לא כתיב אלא בסכך ואע''ג דמיתורא דבסוכות דרשינן נמי דפנות תעשה ולא מן העשוי לא מוקמינן אלא אפשטיה דקרא דסכך משמע.

כאן יש לומר כעין זה, שהדרשה ''משפט שצריך בי''ד'' עולה על התוכן הנוסף שנדרש מ''משפט'' עצמו שהוא קבלת מצוות, כנ''ל, ולא נדרש על הדברים האחרים היוצאים מדרשה.

עי' כעין זה בזבחים צ''ט^., על הכהן המחטא אותה יאכלנה, קטן דאינו ראוי לחיטוי ואוכל אלא מאי יאכלנה יחלקנה וכו' מכדי מאי יאכלנה יחלקנה לכתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה ש''מ ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק. עיקר יאכלנה הוא יקבל חלק לאכילה, וזה שנקט לשון אכילה לתוכן זה נדרש ''להיות ראוי לאכילה'' ושוב נדרש שרק הראוי לאכילה חולק, ולא לומד שהראוי לחיטוי לערב יחלוק, אף שזה קרוב יותר לפשט, וזאת משום שעדיף לדרוש על אותה מילה ולא על מלה אחרת אף ששהיא קרובה יותר לפשט.

(מוכחת רק עדיפות של דרישת הלמד מאותה מילה על דרישה לקרוב יותר לפשט, עיי''ש שאין לדרוש שניהם. זו ראיה שראוי לומר שעדיף לדרוש את הלמד מאותה מלה מאשר לדרוש תוכן קרוב לפשט. ומכאן לומר שמעלים דרשה רק על הלמד מאותה מילה ולא על הנדרש ממילים אחרות. אמנם בסוכה מדובר בפשט ולא בקרוב לפשט, אבל כיון שדרשת אותה מילה עדיפה על קרוב לפשט יש לומר שנוהג בה מה ששנוהג בפשט גמור).

ד) הסבר איך דורשים מ''משפט'' גם בית דין וגם קבלת מצוות.

עי' להלן יבמות מ''ז: כשלומד דיני גירות ממגילת רות אמרה לה (נעמי לרות) וכו' מפקדינן שש מאות וי''ג מצות (רות א' ט''ז) עמך עמי. הרי שהגדרת עם ישראל היא מי שמצווה על תרי''ג מצוות. ממילא תוכן הצטרפות לעם ישראל הוא התחייבות בתרי''ג מצוות. אמנם בלשון רש''י ברות שם, עמנו מובדלים משאר עמים בשש מאות ושלש עשרה מצות עמך עמי, אפשר לפרש גם שאין תרי''ג מצוות הגדרה של העם אלא מאפיין של העם שהזכרת העם נחשבת כהזכרת המאפיין שלו. עכ''פ כיון שחיוב במצוות הוא המאפיין החשוב של עם ישראל מסתבר שזה המאפיין המגדיר אותו. (עי' מש''כ בנידון דידן, ביבמות כ''ב: אות ו' כי אם לשארו, שחלוקה לעמים אינה נקבעת על ידי התיחסות לתכונה קבועה כשם שחלוקה למינים לגבי חלה על פי תכונה השונה מהתכונה לחלוקה לגבי כלאים, שממנו למדה החלה. חיטה וכוסמת כלאים ובכ''ז מפרישים חלה מזה על זה).

(עי' רות רבה פרש' ב ד''ה ותאמר, עמך עמי אלו עונשין ואזהרות ואלהיך אלהי שאר מצות. וכ' יפה ענף, אלו ענשים ואזהרות מפני שעם ישראל נבדלים משאר אומות בפרישותם מהדברים האסורים אע''פ שרבים בהמון העם לא יזהרו בכל המצוות המעשיות כולן נזהרים באיסורי. ואינו כגמרא שאמרה ''מיפקדינן''(.

אף שקביעת חיוב במצוות כמגדיר את עם ישראל הוא רק סברא קרובה ולא הכרח, כנ''ל, בכל זאת הוא נקבע כהגדרת העם. כל שאין סברא ברורה תוכן הביטוי ''גר'' מעורפל, וזה גורם לדרוש דרשה המבררת את התוכן, ודי בצורך הזה כדי לדרוש דרשה גרועה.

כיון שהתוכן של חיוב במצוות מסתבר לקבוע בו את הגדרת עם ישראל, וסברא כעין דידן היא הקובעת מין בכלאים וכו', לכן יש עדיפות לדרוש דרשה הנותנת את ההגדרה הזו.

ואף אם סברא זו אינה מספיקה לעצמה, זה שהיא סברא חזקה לעדיף אותה להדרש.

ה) דרשה אפשרית לתוכן הזה יש בקרא דידן, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר. היינו שמושג גר נקבע ע''י תורה ומשפט, תרי''ג מצוות, חיוב בתרי''ג. (אין לומר קיום תרי''ג שהרי כתוב חטא ישראל, [יהושע ז' י''ע] אע''פ שחטא ישראל הוא [סנהדרין מ''ד^.). הצורך בביאור ''גר'' הכתוב בעניין גורם שנדרוש את ''תורה אחת ומשפט אחד'' לפתור את הבעיה.

וכמו שנכתב כבר הרבה פעמים שלפתור בעיה שנוצרת ע''י הכתוב היא סיבה לדרשות רחוקות, דוגמת גימטריה ולימוד מעניינו.

פשט תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר, הוא כמ''ש רמב''ן שמות כ' ט', והגר, הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו, שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות.

יש גם דרשה קרובה לפשט שנדרשת לפתרון מהו גר, והיא הדרשה על אופן לעשיית הגירות, שצריך להיות בפני בי''ד. ''משפט'' מקבל משמעות קרובה לעשיית משפט שעושה בית דין, והוא עשיית מעשה בפני ביית דין. כלומר התוכן הנדרש הוא משפט, מעשה בפני בי''ד, יהיה לגר, זה דבר הנצרך לגירות.

הדרשה ש''תורה ומשפט'' הם התוכן של הגירות, כלומר קבלתם היא גוף הגירות, רחוקה יותר. ''יהיה לגר'' משמע שזה דבר חיצוני למעשה הגר, לא שהגר יעשה אותם. היא נדרשת כדי לפתור את העירפול מהו תוכן מעשה הגירות.

ההכרח לדרוש את הדרשה הרחוקה אינו מבטל את דרישת הדרשות הקרובות יותר. הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וגם הפשט נלמד בנוסף על הדרש, כלל זה קיים גם בין דרשה טובה לדרשה גרועה.

ו) אם הסברא שחיוב במצוות הוא הקובע מה נחשב עם ישראל היא סברא פשוטה המייתרת את הכתוב, צריך לומר שדרשת ''משפט'' עולה רק על תוכן זה שהוא פשט ''גר''.