א) כ' הרמב''ן (שבועות מ'^. ד''ה אלמא) שמלשון ''שעל ידי טענה וכפירה הן באין'' למד רבינו אפרים תלמידו של הרי''ף שדוקא כשטען בריא נשבעים בעד אחד אבל בשמא, כגון שאמר אמר לי עד אחד שנטלת משלי מנה והלה כופר והביא את העד פטור משבועה. וכ' שכן דעת הר''י מיגאש. ע''כ. וכן דעת רש''י, ב''מ כ''ו: ד''ה אי נקיטנא, שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה (שבועות מ''ה^.) ואלו נשבעים שלא בטענה כו'.

והרמב''ן בדעת הרי''ף כ' שע''א מחייב שבועה בטענת שמא. וכ' שקרא ומתניתא דייקי הכי, קרא דכתיב לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת לא יקום אבל קם הוא לשבועה משמע דומיא דשנים בממון, ומתניתא דתניא בהדיא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והרי שנים מחייבין אותו ממון אפילו בטוען טענת שמא כגון שאומר גזלתני שלא בפני א''נ בטוענו קטן מנה לאבי בידך בשמא וכיוצא בו. והביא ירושלמי (שבועות פ''ו ה''א), כל ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד זוקקו לשבועה והרי שנים מחייבין אותו קרקע שנייא היא שאין נשבעין בקרקעות (כלו' זה דין כללי בשבועה ובזה לא דיברו) והרי שנים מחייבין אותו קנס שנייא היא שאין נשבעין בקנס והרי וכו'. וכ' שאם כדברי תלמידי הרי''ף היה לו להקשות והרי שנים מחייבין אותו בשמא ועד אחד אינו מחייבו בשמא, אלא שמעינן מינה שאפילו בשמא נשבעין בהעדת עד אחד.

ב) הנראה בשיטת תלמידי הרי''ף.

עי' תוספתא שבועות פ''ה ה''ג (דפוס, וכן יש להגיה בכת''י וינה וכן להגיה בסיפרי דברים פיס' קפ''ח) אמר רבי יוסי קל וחומר ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי אחד למיתה הרי הוא נשבע על פי עצמו מקום שפיו מצטרף עם פי אחד למיתה אינו דין (שישלם) [שישבע] (וכן בכת''י ארפורט) על פי עצמו מה לנשבע על פי עצמו שכן משלם על פי עצמו ישבע על פי אחר שכן אינו משלם על פי עד אחד תלמוד לומר לעון אין קם אבל קם לשבועתו:

הק''ו הוא, עד אחד עדיף מפיו בהצטרפות לעדות מיתה, ע''א לא יגרע מפיו בחיוב שבועה. (מה שלומד מפיו גורם שבועה על מה שלא העיד לע''א שיגרום למה שהעיד, הוא שקל יותר ללמוד לחיוב מה שהעיד). הק''ו נדחה שפיו עדיף מעד אחד בחיוב ממון. וצריך לבאר לשם מה הביא את הק''ו, הרי הקושיה עליו פשוטה וברורה. (אכן אפשר שההו''א היא שחיוב פיו מגדר נדר ולא מגדר נאמנות. ועדיין למה להביא ק''ו שנדחה).

ג) הנראה, שבאמת אין הו''א לר''י ללמוד מהק''ו לבדו, כנ''ל, אלא ק''ו עם פירכא הוא יצירת ספק האם עד אחד מחייב שבועה כפי שמראה העדיפות שלו על מודה בחיוב מיתה בהצטרפות לאחר, או לא, בגלל הגריעות שלו בחיוב ממון. עי' לשון ספר כריתות בתי מידות בית א' אות ב', וכן (אי איכא פירכא) מחומרא אחת אפילו יש בה מאה קולות טפי מחבריה לא ילפינן וכו' דאימא אותה חומרא עדיפא מכל שכנגדה לגרום אותו דבר. (אכן זאת כ' בשם שמעתי טעם אחר, וטעמו העיקרי ''דאימא דכי היכא דאותה חומרא יש בה באחת שאין באחרת, כמו כן זאת שאתה רוצה ללמוד בו''. וזה יכול להיות שיקול ודאי, שמוכח שאין לחומרות יכולת ללמד. אמנם לשון ''דאימא'' שפתח בה, מרוצתה שיש ספק).

(בעניין שפירכת ק''ו אינה עוקרת אותו אלא רק יוצרת ספק, עי' מ''ש קידושין ה'^. מה לכסף אות ו', שדחית הק''ו ע''י מה למלמד שכן וכו', אינה אלא יצירת ספק שמא התכונה הנוספת של המלמד גורמת את הדין, או שמא התכונה השלילית שבלמד, שאינה במלמד, מעכבת את הדין הנלמד. וכן קידושין י''ד^. יוצאה בחליצה אות א').

כשנוצר ספק מכח האמור בתורה יש עדיפות לדרוש דרשה הפותרת את הספק, ודורשים את הפתרון ולא דרשות אחרות. עי' רש''י סנהדרין פ''ו^., דבר הלמד מעניינו, ''אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר'' צא ולמד מפרשה שכתוב בה, ולפי הפרשה הוא נכתב אצלה. ע''כ. וכאן נוצרת עדיפות ללמוד את המיעוט לא יקום עד לכל עון וחטאת רק לעון וחטאת אינו קם אבל קם לשבועה.

(בעניין שיצירת ספק גורמת לדרוש דרשות גרועות שלא היו נדרשות בלי הספק, עי' מ''ש בפסחים ה'^. בעניין דרשת גימטריה ובר''ה כ''ה^. אתם אפילו שוגגין, ומ''ש בסנהדרין ג': אשר ירשיען אות ה'. ומ''א ^. אות ד', ונ''ו: אות ב'. ויבמות ג': אות ג', וב''ק ב': אופן לימוד התולדות אות ה', ואהלות פ''ג אות ה'. ועוד).

וכיון ששבועת מודה במקצת אינה אלא בטענת ברי, שוב עד אחד הלמד ממנו לא יהיה אלא בטענת ברי. כדלהלן.

בלשון אחרת, ''לא יקום'' בא לפשוט את הספק האם למדים בק''ו, והספק כולל רק שבועה בטענת ברי. ואין צורך ליצור דין אחר.

ד) זה ששבועת מודה במקצת אינה אלא בטענת ברי, טעמו כמ''ש במשנה שבועות ל''ח:, מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה.

ועי' ב''ק ק''ז^., עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב (שמות כ''ב) כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו וכו' הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז. ופירש רש''י, עירוב פרשיות, פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה הוה ליה למכתביה. אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה. אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז. ע''כ.

והתוס' שם הקשו מכמה משניות שגם בפיקדון יש דין מודה במקצת. וע''ע שם. ופי' הרשב''א שמ''ש כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, היינו שאינו מדבר כשטען נאנסו אלא כשטען לא הפקדתו בידי א''נ החזרתיו לך דהני שייכי בהלואה. דשתי גווני טענות אלו (גוונא דנאנסו וגוונא דלא הפקדתו או החזרתיו) נתערבו בפרשה זו והיינו ערוב פרשיות שאמר ובהא הוא דלא מחייב אלא בשמודה מקצת וכופר מקצת. דאטענות של מלוה הוא דכתב רחמנא בפרשה זו כי הוא זה וטעמא דמלתא כדרבה דאמר אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר ''שיודע האמת כמוהו'' אבל בטוען טענות דשייכי בפקדון דהיינו אבד או נגנב או נאנס מעיז ומעיז לפי שבוטח בלבו לומר כן לפי שאין בעל הבית יודע אם אמת אם לאו ואין טוענו אלא מן הספק.

לרשב''א הכל מדבר בפרשת פיקדון. ורהיטות לשון עירוב פרשיות כרש''י. אבל עי' תשובת הגאונים באוצר הגאונים, ויש פעמים שהן ב' פרשיות כתובות ובזמן שלמדו מזו לזו נקרא עירוב פרשיות ויש שפרשה אחת היא ולמדין ממנה לב' עניינים ונקרא עירוב פרשיות כי עיקר מדרש זה נקרא עירוב פרשיות ובאותו הדבר עירוב פרשה אחת. וזה כדברי הרשב''א.

ועי' מכילתא דרשב''י כ''ב ח', טענו שור וחמור ושה והודה באחד מהן הרי זה חייב שנא' על שור ועל כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה. משמע שההודאה היא בשור. אכן אפשר שלשיטת מכילתא זו אין כאן עירוב פרשיות.

ה) לשון אשר יאמר כי ''הוא'' ''זה'', עי' מכילתא משפטים פט''ו, אשר יאמר כי הוא זה שזה אומר זה הוא וזה אומר אינו הוא מכאן אמרו עד שתהא הודאה ממין (כן גרסת הילקוט וכתה''י. בדפוס, במקצת) הטענה. נראה ש''הוא'' זו טענת התובע ו''זה'' זו טענת הנתבע שלא כל ה''הוא'' אלא רק ''זה''. (''כי הוא'' פירושו ''שהוא'', עי' רש''י בראשית מ''ג ז', כי משמש בלשון אם ואם משמש בלשון אשר. ''הוא'' זו הטענה הרחוקה ו''זה'' העכשיוית).

כשאומר ש''הוא'' הינו ''זה'' לא אמר שאין קיים ה''הוא'' אלא ה''זה''. שאם כך היה כלול בזה הודאה שלא ממין הטענה. אלא אומר שאותו הוא קיים בחלקו. וכאילו כתוב ''הוא'' הוא ''זה''. (אולי לפי הכלל שיש שמילה נקראת פעמים כמו תתננה ואכלה או מכור. פסחים כ''א:).

מ''ש בגמרא, ה'^., כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור ואידך חד למודה מקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. הרי ש''הוא'' זו טענת הנתבע, ולא כמ''ש. אכן נראה שאילו לא נכתב אלא ''הוא'' היינו אומרים שזו טענת הנתבע, ו''הוא'' מקבל משמעות של ''רק הוא'' אחרת אי אפשר לפרש בזה טענה לנתבע. אבל אחר שנכתב ''זה'' מפרשים את ''הוא'' כטענת התובע ואת זה כטענת הנתבע לחלק מדברי התובע.

לכן במכילתא לא מזכיר שתי השמעות, למקצת הטענה ולמין הטענה. ההשמעה היא ישירות למין הטענה.

(ומי שלומד להעדאת עדים ואינו מצריך מין הטענה, אין הלכה כמותו).

אפשר גם לפי המכילתא דרשב''י שבאות ד'. ש''הוא'' היא טענת הנתבע, וגם למסקנה ''הוא'' היינו הוא ולא שור. וטענת התובע היא ''שור'' או ''חמור'', כלומר מ''ש ''על שור'' היינו על טענת ''שור'', וטענה זו היא טענת ודאי כנ''ל.

אכן המשך המכליתא דרשב''י, טענו בשור והודה בשה בשה והודה בשור פטור מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה מביא אני את זה שהודה במקצת טענה ומוציא אני את זה שלא הודה במקצת טענה. אין שם מיעוט נפרד להודאה ממין הטענה, ואינה כגמרא.

ו) אחר שנלמד שטענת התובע היא טענת ודאי, מפרשים שאמירת ''הוא'' של התובע היא אמירת ''הוא בודאי'' (או אימרת ''שור'' של התובע היא אמירת ודאי). ראוי לפרש כך, כיון שבלשון תורה אין משמעות ביטוי כוללת אלא ודאי. וכמו שכתב החוות דעת על יו''ד אחר סי' ק''י, שמשמעות לשון הכתובה בתורה אינה כוללת אלא ודאי. ואף שכלל זה בפשטות אינו על לשון בני אדם הנזכרים בתורה, מ''מ זו משמעות אפשרית, ואחר שבפועל רק התוכן שלה כלול במילה, המילה מקבלת את המשמעות.

עניין זה הוא כעין רש''י חולין פ''ח: ד''ה כלל, דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא. ע''כ. ואחר שיש שתי משמעויות נפרדות בוחרים את המשמעות המתאימה להלכה.

(החולקים על הכלל של החוו''ד יודו שתוכן ודאי הוא אפשרות נפרדת מתוכן הכולל ספק למילה. ואם הכלל של החוו''ד כולל כל לשון, נאמר שרק אחר שנקבע שהתובע טוען ודאי מפרשים ש''הוא'' זו טענת התובע).

ז) אחר שכשהתורה אומרת את הגורם לשבועה במודה במקצת היא כוללת טענת ודאי, שוב שבועת עד אחד הלמדה ממודה במקצת גם היא אינה אלא בטענת ודאי. וכנ''ל ש''לא יקום לכל עוון'' מכריע מה ללמוד ממודה במקצת).

החשיבות של טענת ודאי אינה רק לעניין מעיז פניו, אלא הוא כעין דררא דממונא לשיטת התוס' ריש ב''ק, דבר שמעורר התחשבות יותר באפשרות שהנתבע חייב לתובע. כלומר, ''הוא'' נעשה תביעה בוראי מכח השיקול של משיב אבידה. אבל אחר שקיבל את משמעות הזו הרי זה כאילו נאמר בפירוש תובע ודאי, וצריכים את כל החשיבויות שיש בטענת ודאי, גם דררא דממונא.

(אילו נשאר שהצורך בטענת ודאי במודה במקצת נובע רק מהטעם של משיב אבידה, ולא מאמירה בתורה, הרי לגבי עד אחד, שאינו משיב אבידה גם כשהתובע טוען ספק, היה חיוב השבועה גם בטענת ספק).

ומיושבת קושית הרמב''ן סוף אות א', שלא הקשה בירושלמי על שמואל, שאמר כל ששנים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה, מזה ששנים מחייבין אותו בשמא ועד אחד אינו מחייבו בשמא. הצורך בטענת ודאי אינו דין צדדי בשבועה, כמו קרקע, אלא עצם הגדר של השבועה שנוצרת בצירוף טענת ודאי עם העד האחד.

וכאילו אמר שמואל כל מקום ששנים וכו' עד אחד בטענת ודאי מחייב שבועה.

(אמירת שמואל בגלל הדיוק מהכתוב כדדייק הרמב''ן, וקרא בברי).

סיכום מהלך הלימוד. יש ק''ו עם פירכא שעד אחד מחייב שבועה בק''ו ממודה במקצת. זה גורם שהלימוד ''לא יקום עד אחד לכל עוון'', ממעט שקם לשבועה ולא ממעט דבר אחר.

דין מודה במקצת הוא רק בטענת ודאי שאל''כ היה משיב אבידה. זה גורם שמשמעות המילים שבתורה בטענת התובע במודה במקצת היא טענת ודאי.

ממילא גם הבעיה בעד אחד שנוצרה ע''י הק''ו הנפרך היא בטענת ודאי. וממילא הדיוק של ''לא יקום עד אחד'' גם הוא בטענת ודאי.

(דין עד אחד נאמר בפועל על ידי הדיוק, ולכן יכולים לעשות הצד השוה לע''א ולמודה במקצת, מה שלא שייך אילו עד אחד היה למד רק בק''ו).

(מכאן מקור לדין הכללי שלטענת ברי יש חשיבות).

הוספה לסוף אות ג'. עי' מ''ש סנהדרין נ''ו: ויצו אות ו', שלרש''י אף ש''ויצו'' נדרש לפשוט בעיה גורם שידרש לגמרי. ונראה שאילו היה הלימוד לא יקום ע''א לכל עון אבל קם לשבועה כולל בהכרח גם שבועה בטענת ספק, הרי אף שהבעיה רק בטענת ודאי בכל זאת כיון שנוצר הלימוד היה מלמד גם לטענת ספק. אכן ''לא יקום לכל עון'' הדיוק ממנו הוא "יש מקרים שקם לשבועה". שוב אין ראיה לדרוש מעבר לבעיה האם יש ק"ו, בעיה שהיא רק בטענת ודאי.