א) ספרא אמור פ''א ה''ט, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ודין הוא ומה אם גרושה שהיא מותרת למגרש פסולה מן הכהונה חלוצה שהיא אסורה לחזור לחולץ אינו דין שתהא פסולה מן הכהונה צרה תוכיח שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשירה לכהונה. הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה ואם נפשך לומר ואשה לרבות את החלוצה.

ועי' תוס' ישנים יבמות מ''ד^. ד''ה הכתוב קראו ביתו, וא''כ לר''ע אם בא עליה כהן חייב מן התורה ''וגם נפקא לן מואשה לרבות חלוצה'' ובמכות (י''ג^.) שחשיב חלוצה היינו כר''ע. ונראה שהתו''כ ס''ל כר''ע שחלוצה לכהן מדאורייתא.

בביאור החזרת ה''יוכיח'' במ''ש ''ואם נפשך לומר''. פירש רבינו הלל שגם בחלוצה אינו עושה מעשה אלא היא עשתה מעשה דחלצה נעלו. (שההפטר ממנו הוא על ידה דחלצה את נעלו, קרבן אהרן).

לפי זה כשאמר ''הפרש'' שצרה אינה יכולה להוכיח כיון שהיא גרועה מחלוצה ומגרושה בזה שלא נעשה בה מעשה (ולכן מותרת לכהונה והק''ו הוא בתחום של נעשה מעשה) החשיב את המעשה שהיא עושה בו כמעשה חשוב, וכשאמר ואם נפשך לומר סובר שאין זה מעשה חשוב.

והראב''ד (בכת''י) והמיוחס לר''ש פירשו ואם נפשך לומר ואשה לרבות חלוצה, פי' א''ת הלא צרה נמי נעשה בה מעשה שהרי החולצת שליחותא דידה קא עבדה דאי לא תימא הכי צרה אמאי מיתסרה על החולץ והא לא עבד בה מידי אלא ש''מ הך חולצת שליחותא דצרה קא עבדה וכיון שלא בנה שוב לא יבנה אשתכח השתא דצרה נמי הרי נעשה בה מעשה. ע''כ.

ב) במ''ש הראב''ד, החולצת שליחותא דידה קא עבדה דאי לא תימא הכי צרה אמאי מיתסרה על החולץ. עי' יבמות י':, איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר''ל הוא אין חייב על החלוצה כרת וכו' על הצרה בין הוא ובין האחים חייבין על הצרה כרת ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת וכו' אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכו' ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימי קיימי ורבי יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה. א''כ הרי שלר''ל הסברא החיצונה היא שבלא מעשה חייבים כרת ואיך סתם הראב''ד שבלא מעשה אין הצרה נאסרת.

ונראה ע''פ מה שכתב באמרי משה סי' ה' אות ז' שמהירושלמי פ''א ה''א שקידש אחד מהשוק אחת מהן ובא היבם וחלץ לה וכו' פקעה קידושין מינה חלץ לחבירתה וכו' חלו עליה קידושין. וביארו אחרונים דטעמא דר''ל דכשחולץ לאחת נתברר דרק היא היתה זקוקה והצרות לא היו זקוקות כלל. ולפי זה טעם ר''ל שהצרות בכרת הוא משום שנתברר שלא היו זקוקות כלל. ונראה שטעם ר''י, שס''ל שגם בזה קייל''ן שמדאורייתא אין ברירה וכשהותרו נשי המת הותרו כולן לכל האחים. וזו טענתו מי איכא מידי.

ועי' גיטין מ''ח^., וש''נ, המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ר''ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' א''ר יוסף אי לאו דא''ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דא''ר אסי א''ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל (ורש''י, דאין ברירה והוי כמו שהחליפו חלקיהן) ואי ס''ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. ועי' מעייני החכמה ב''מ מ''ח^. סד''ה בתוס' ד''ה בלן שלמד מכאן שר''ל סובר שיש ביורשים ברירה. (ועי' תוס' ורמב''ן שם). וכן בספר חוט המשולש לר''י סלנטר סוף סי' ל', וכן בחי' האדר''ת תשובה מאהבה ססי' רי''ב.

עכ''פ הראב''ד כאן סתם ''אמאי מיתסרה על החולץ והא לא עבד בה מידי'' לפי מאי דקיילן שאין ברירה.

ג) אכן יש לעיין, שבספר הזכות לדף מ': הביא שפסק הראב''ד כר''ל משום ששמואל כוותיה. ושמא חזר בו כמו שלא השיג בהל' יבום פ''א הי''ב, או שבדעת שמואל מסביר אחרת ופסק כשנים אף שטעמיהם חלוקים.

הוא כתב זאת להוציא מדברי רבינו הלל הסובר, כנראה, של''הפרש'' שצרה גרועה, אין מעשה החליצה פועל על הצרה, אלא אלא עד החליצה כולן משועבדות לקיום המצוה, ובקיום המצוה ממילא נשתחררו הצרות.

ד) ל''הפרש'' יש חשיבות לזה שהאשה עליה חל הדין עושה מעשה, חשיבות שאינה בצרה.

עי' כתובות ע''ד^. שאין תנאי בחליצה משום שאין החולץ עושה שליח. ועי' רא''ש יבמות פי''ב סי' ט''ו שזה משום דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו. (ורגל שליח אינו נעשה רגלו של יבם, אבנ''ז). ועי' אבני נזר אה''ע סי' רכ''ג אות כ''ה ולהלן, שהוכיח שגם חולצת אינה יכולה לעשות שליח, וכ' שהוא משום דבעינן רקיקה וזה בגופה. עיי''ש עוד שני טעמים). עכ''פ יש חשיבות לזה שהמעשה נעשה בגופה של החלוצה עצמה. ל''הפרש'' בצרה אין חשיבות זאת, ואפילו אם חלוצה שליחותא דצרות עבדה, אין זו שליחות ממש, שאין זה ע''י מינוי של הצרה, כמש האבנ''ז שם מיבמות ל''ט^. שחליצת גדול מועילה לאחיו הקטן, אף שאילו עשה הקטן לא הועיל. א''כ יש לומר שאין זה כאילו עשו הצרות מעשה ויש בדבר התחסות לגופן, אלא עיקר המעשה שייך לחולצת ומקופיא מגיע לצרות, (עי' זבחים ו'^., ז': מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא) ואין בהן אותה חשיבות של מעשה.

וב''ואם נפשך'' טוען שאף שאין זה מינוי של הצרות הרי זו שליחות רגילה ונחשב כאילו עשו הצרות את המעשה. (ובקטן שיש לו חיסרון בחשיבה מועיל מעשה השליח, כעניין מחשבת קטן בעשית כלי שמצטרפת מחשבתו למעשה, יש לו דיו מחשבה, רק מחשבתו אינה חשובה).

ה) כשאמר ''ואם נפשך לומר'', וזו שליחות גמורה, לא החליט שמעשה שמתיחס למשלח מגדר שלוחו של אדם כמותו יש לו בודאי חשיבות כמו למעשה שעשה בעצמו, כמו בצרה עצמה.

לצד בספק שאין במעשה של בשלוחו כמותו חשיבות כמעשה שעשה בעצמו, אין פירכא מצרה שלא למדה בק''ו, לצד הספק שהמעשה בחלוצה ובצרה שוה מוכח שאין לעשות ק''ו מגרושה לחלוצה. ולמעשה יש ספק אם עושים ק''ו. כיון שיש ספק אם לעשות ק''ו, אין עושים אותו, אבל זה גורם לדרוש דרשה שלא היתה נדרשת בלי הספק.

(בעלמא, בפירכא אתחילת דינא, עדיפות המלמד על הלמד, אין ספק פירכא נחשבת להוציא מידי ודאי, שהרי אף בפירכא מסברא אומרים כל זה אכניס בק''ו, קידושין ד': תוד''ה ומה. ועי' מש''כ קידושין ה'. מה לכסף אות ו'. בפירכא על עיקרא דדינא, שבמלמד יש עדיפות על הלמד יש הכחשה בין שתי העדיפויות מי מכריע, ואיתו הפירכא דסוף דינא, המגלה שהעדיפות של הלמד על המלמד אינה גורמת את לימוד הדין המבוקש, העדיפות הראשונה אינה מכחישה את הפירכא. כעין ההבדל בין הכחשה והזמה. לכן אם הפירכא טובה אין הפניה ללמוד לימוד גרוע.

(למ''ש שואשה נדרש רק בגלל הספק שיצר הק''ו, א''כ ביתו שהובא באות א' שלר''ע אוסר קרובת חלוצת, לא יוצר ספק בחלוצה לכהן, אלא להיפך אחר שלמד מואשה שחלוצה אסורה לכהן למדים שהיא נקראת ביתו).

לכן דורשים את ''ו''אשה גרושה מאשה, (או מדכתב ו''אשה'' גרושה מאישה, ולא ''וגרושה'' מאשה) אף שזו דרשה גרועה.

עי' קרבן אהרון דטעמא משום דהוא''ו אצטריך לגופה שהיא וא''ו התוספת שכמו שאמר וחללה אמר ואשה. ולפירוש דמהתיבה כלה דריש דלא היל''ל אלא וגרושה מאשה דהדר אואשה דאמר ברישא דקרא, כתב הקרבן אהרן דאסור זונה וחללה מטעם פסול שבה וגרושה אינו מטעם פסול ולא יוכל לחבר את שניהם במילת ואשה.

בעניין כלל של לימוד הנובע מספק, עי' רש''י סנהדרין פ''ו:, דבר הלמד מעניינו, ''אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר'' צא ולמד מפרשה שכתוב בה. ועי' מש''כ ב''ק ל''ג^. בדברי ר''ח, פסחים ה'^., ר''ה כ''ה^. אות ב', פסחים כ''ו^. בסופו, סוכה מ'^. אות ג', סנהדרין ב'^. אות ד', סנהדרין ע''ו^. אות ג', סנהדרין מ''א^. אות ג', סנהדרין ד'^. אות ה' ועוד.

ו) לגמ', אפשר שברור שמעשה החולצת נחשב מעשה לגבי הצרה שהחולצת שלוחה שלה כמו לגבי עצמה, ממילא ודאי אין ק''ו. או שתסבור כרבינו הלל שלגבי שניהם אינו מעשה.

הגמרא יכולה לסבור שהק''ו דחוי לגמרי מכח הקושיה שכתב זית רענן (למגן אברהם) דאיכא למפרך מה לגרושה שקודם שגירשה היתה אסורה במיתה משא''כ בחלוצה שהיתה רק בלאו קודם חליצתה. וכיון שהק''ו נדחה לגמרי אין ספק המכריח לדרוש את הדרשה הגרועה של ''ואשה'', כנ''ל.

לתו''כ אין להקשות כן כיון שגם חלוצה היתה לפני שנפלה לפניו בכרת של אשת אח. ועי' אתוון דאורייתא כלל ח' אם איסור יבמה לשוק הוא מחמת האישות לבעל שניתק ממיתה ללאו או שזה איסור חדש.

סיכום. בק''ו כשחלוצה עדיפה מגרושה בחזרה לבעל נוצר שיקול ודאי שלא תיגרע מגרושה באיסור לכהונה. צרה יכולה להוכיח שעדיפות בחזרה לבעל אינה גוררת איסור לכהונה רק אם אין לצרה גריעות ודאית מגרושה (ומחלוצה) שנוכל לתלות שהיא גורמת את היתר לכהונה. (רק גריעות ודאית יכולה להוציא מודאי וליצור ספק). בדחית היוכיח אומרים שצרת חלוצה גרועה שאין בה מעשה. באם נפשך מודים בעובדה שצרה שונה במעשה מחלוצה, אלא שספק שאין לפשוט אותו אם יש איזו חשיבות להבדל זה כיון שהחולצת עושה שליחות הצרה.(ספק בהבדל חשיבות ולא ספק אם גורם את הדין).

כיון שנוצר ע''י ספק ק''ו זה גורם לדרוש את הדרשה הגרועה ''ואשה''. לגמ' יש דחיה אחרת לק''ו.