א) בתורת כהנים אמור פרש' א', (לגרסת שלושת כתבי היד הילקוט ומדרש הגדול), כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. ולהלן. לא יטמא בעל מה ת''ל לפי שנאמר לאמו ולאביו וכו' מטמא להם בין פסולים בין כשירים יכול אף לאשתו יטמא בין כשירה בין פסולה תלמוד לומר לא יטמא בעל יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. (וכן הגרסא בתורת האדם לרמב''ן שער הסוף עניין הכהנים).

בגמ' נוסח הדפוסים וכת''י א' הגרסא בסוף, ת''ל לא יטמא בעל ''בעמיו להחלו'', משמע שמה שמחלקים בין אשתו כשירה לאשתו פסולה נובע מהמילים ''בעמיו להחלו'' או מ''להחלו'' בלבד. (וגם לגרסת רוב כתבי היד בגמרא כאן ולהלן צ': של''ג להחלו אפשר שסומך על להחלו, והוספת ''בעמיו'' באה להוציא מזה שלמדים מ''בעל'' בלבד, כדלהלן).

לגרסת התו''כ הביאור שיש שני כתובים המכחישים, הראשון שמיטמא לאשתו והשני שאינו מיטמא. אין כתוב שלישי להכריע ביניהם והולכים אחר הסברא. מהמיטמא מקבלים את אשתו הכשירה ומשאינו מיטמא את אשתו הפסולה. אילו לא היה די ב''בעל'' לבדו לא היה התו''כ משאיר זאת ל''וכו''', כיון שהיה מקום לטעות ולפרש דדי בבעל כנ''ל.

עי' דרך הקדש על התו''כ שפירש כן בפירוש ראשון.

ב) הטעם לחלוקה זו נראה ע''פ הגמרא שאשתו פסולה ''לאפוקי קיימא'', וכמ''ש רש''י ''הלכך לאו אשתו היא''. כלומר היותה עומדת להתגרש הוא חיסרון בשם אשתו.

אם מחלקים בסברא באשה מתי מיטמא לה עדיף לחלק לפי המידה שהקירבה אל הכהן קיימת, ואישות העומדת לפקוע יש לה עצמת קיום חלשה, מאשר לחלק בין כשירה לפסולה. אמנם חילוק בין כשר לפסול שלא מצד עומד להתבטל קיים בסברא, שהרי אילו נאמר רק אביו ולא נאמרה אמו היינו תולים זאת באיסור באמו פסולה כמ''ש בתו''כ אילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל וכו'. באמו אין אפשרות של פקיעה והחיסרון היחיד הוא פְּסוּל.

בהו''א בגמרא שלמדים מאשה לאח פסול, אפשר שסברו שהחלוקה בהכחשת הכתובים בין שמיטמא ובין שאין מיטמא נלמדת מדרישת להחלו, בזמן שמחללת אותו. כלומר עצם הפסול הוא המפקיע מדין הטמאות, וזה קיים גם באח. (ההו''א שילמד אחיו מאשתו ולא מאמו, נראה שבאמו הוא משום כיבוד אם).

ג) כ' הגר''א על התו''כ, ודאי לשון שארו היינו שאר בשרו ולא אשתו והא דמרבינן הכא אשתו היינו משום דלשאר קרובים א''צ דהרי כולן מפורשים ולכך דרשינן מיניה אשתו. משמעות לשון הגר''א ש''שארו'' אינו כולל אשתו אלא שאר בשר ממש ורק מיתור מעבירים אל אשתו שהיא קרבה אחרת. ורבינו הלל פירש את מ''ש בתו''כ, שנ' שאר אביך היא, דאחות אביו קרי ליה שאר אביו משום דבשר חד נינהו (''שאר'' עיקר משמעו ''בשר'') דנפקו להו מרחם אחד וה''נ קרי לאשתו שארו דכתיב בהו והיו לבשר אחד. ע''כ. נראה שאין הכוונה ש''שאר'' כולל את הקרובים ואת האשה באותה מידה. (עי' אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אכן יש לדחות שזה רק בכפילות ''שאר בשר''). אלא סובר כגר''א שעיקר שם ''שאר'' אינו כולל אשתו. אלא שסובר שבמשמעות רחוקה יותר ''שאר'' היינו אשתו. שכמו שאחות אביו שארו כיון שיצאו מבשר אחד כן אשתו כיון שיהיו לבשר אחד.

(אפשר שגם הגר''א יסבור כרבינו הלל, אבל פשטות לשונו שאין אשתו שייכת כלל לשם שאר מאותו עניין שאחותו שייכת לזה.

ועי' רש''י בבא מציעא י''ח^., (אשתו ארוסה) ולא מטמא לה, דכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו והיינו אשתו, והאי לאו שארו הוא, דלא באו עדיין לידי קירוב בשר. וכן רמב''ן שמות כ''א ט'. ואפשר שזו שיטת הגר''א. ועי' שאילתות שאיל' ק''ג ופתרון תורה אמור, שארו זו אשתו כדכתי' שארה כסותה ועונת', גם זה אפשר לפי הגר''א, ואולי זה כרש''י, ושארה זה קירוב בשר כבכתובות מ''ח^.).

ד) הראב''ד על התו''כ (בכת''י) כ', יכול אף לאשתו מטמא לה בין כשרה בין פסולה ת''ל [לא] יטמא בעל להחלו (בגרסת הדפוס בראב''ד: בעמיו, הדפוס הוא מכת''י משובש מאד). כלו' לאשתו מחוללת. וזה כגרסת הגמרא בדפוסים ובכת''י א'. (וגם בשאר כתה''י שגורס לא יטמא בעל בעמיו, יש לומר אולי שסומך על ה''וכו''', כיון ש''עמיו'' מיותר) וצריך לפרש איך דורש בתו''כ שוב, בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו לא בזמן שפרשו מדרכי ציבור. ופי' הראב''ד, והאי בעמיו לאתויי שאר קרובים בזמן שפירשו מדרכי ציבור, בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין וכו' לאו ממשמעות בעמיו קא' אלא בעמיו להחלו כלומר קרוביו שהם מחללים אותו לא יטמא להם ואימתי הוא נפגם בהם בזמן שפירשו מדרכי ציבור אבל אם חזרו בהם אין פוגמין אותו ומיטמא להם. ע''כ. הרי שדורש את ''להחלו'' גם למעט קרובים שפרשו מדרכי ציבור וגם למעט אשתו הפסולה לכהונה, אף אם נאנסה. היה ראוי למעט גם אשתו רק כשפרשה מדרכי ציבור ולא לחדש בה משמעות אחרת.

ונראה שכיון ש''בעמיו'' נדרש לכל קרובים, בזמן שעושים מעשה עמיו, שוב עדיף לדרוש את ''להחלו'' לעניין זה שההגבלה ''בעמיו'' הוא רק בזמן שמחללים אותו ולא כששבו. אכן כיון שיש בעיה איך לפשוט את ההכחשה בין ''לשארו יטמא'' ובין ''לא יטמא בעל'', אילוץ זה גורם לדרוש את להחלו בדרשה הגרועה יותר, שעולה על אשתו. ומתפרש לאשתו המחוללת, כיון שלעושה מעשה עמך אשתו בגכלל כל הקרובים ולא היה צריך ליצור הכחשה ע''י לא יטמא בעל. ואף שדרשנו לעניין אשתו גם הדרשה העדיפה, לכל הקרובים, קיימת. לפי הכלל שנתבאר בר''ה כ''ה^. אתם אפילו שוגגין אות ז' (וב''ק נ''א^. טעם ר' אות ג', קידושין ד'^. ויצאה חינם אות ה', קידושין מ''א^. ושלח ושלחה אות ג', ועוד מקומות) ש''אין מקרא יוצא מפשוטו'' כולל גם דרשה טובה לעומת דרשה גרועה.

עי' מהר''ל מפראג בגור אריה ריש אמור דמכח קושית המקראות דייקו שלא נטמא לאשתו פסולה ושוב בגלל זה אנו מפרשים כך את להחלו. ובלשון הראב''ד אין לפרש כך, וגם לא מיושבת דרשת התו''כ מלהחלו.

ה) דרשת התו''כ, בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפרשו מדרכי ציבור, להחלו, נהג מנהג כזה הרי הוא חולים יכול יהיו חולים לעולם תלמוד לומר בעמיו בזמן שהוא עמו הרי הוא חולים, פירש הרי הוא בקדושתו.

פי' הראב''ד (נוסח כתב היד), והאי בעמיו לאתויי שאר קרובים בזמן שפירשו מדרכי ציבור בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין לאו ממשמעות בעמיו קא' אלא ''בעמיו להחלו כלומר קרוביו שהם מחללים אותו לא יטמא להם'' ואימתי הוא נפגם בהם בזמן שפורשי' מדרכי צבור אבל אם חזרו בהם אין פוגמין אותו ומיטמא להם.

כלומר משמעות ראשונית של ''בעמיו'' היא ''בקרוביו'' שאינו מיטמא לקרוביו. היינו, ''לא יטמא'' נחשב ככתוב פעמים, א' לא יטמא בעל, שנדרש כדלעיל, ב' לא יטמא בעמיו בקרוביו להחלו המחללים אותו. ושוב נדרש זה שנכתבו קרוביו בלשון עמיו, למשמעות בזמן שהמשומדות עמו.

בעניין שמילה אחת עולה בנפרד על שני חלקים שאחריה עי' קדמת העמק בהעמק דבר לנצי''ב אות ו'.

ו) עוד נדרש אותו ''בעמיו'' לבאר עניין החילול של ''להחלו'' ומבאר שעניינו דרכי עמיו. וכמ''ש סנהדרין מ''ז^., יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא תלמוד לומר בעמיו בעושה מעשה עמיו. וזה כדלהלן כ''ב:, ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך.

נראה שהוא על דרך יבמות מ''ז:, מפקדינן תרי''ג מצות (רות א') עמך עמי. שהגדרת עם ישראל בחיוב במצוות. (חלוקה לעמים אינה נקבעת על ידי התיחסות לתכונה קבועה כשם שחלוקה למינים לגבי חלה על פי תכונה השונה מהתכןנה לחלוקה לגבי כלאים, שממנו למדה החלה. חיטה וכוסמת כלאים ומפרישים חלה מזה על זה).

כאן, בטומאת כהן אין אפשרות להעמיד על התכונה של להיות מצֻוֶּה, זה קיים בכולם, ועובר לתוכן של שייכות במעשה למִצְוָה, קיום הַמִּצְוָה.

ועי' רות רבה פרש' ב ד''ה ותאמר, עמך עמי אלו עונשין ואזהרות ואלהיך אלהי שאר מצות. וכ' יפה ענף, אלו ענשים ואזהרות מפני שעם ישראל נבדלים משאר אומות בפרישותם מהדברים האסורים אע''פ שרבים בהמון העם לא יזהרו בכל המצוות המעשיות כולן נזהרים באיסורים. היינו גם שם דורש שייכות מעשית למצוה. הגמרא נוקטת לשון ''מפקדינן'', שזה עיקר התוכן של עם ישראל. כמ''ש סנהדרין מ''ד^., חטא ישראל אע''פ שחטא ישראל הוא. ובזה אין חילוק בין עונשין לשאר מצוות, ולא כלשון המדרש שם ''אין דרכן''.

להלכה נפ''מ בין הגמ' למדרש לשאינו מקיים מצוות עשה.

ז) הרמב''ן על התורה ויקרא כ''א ד' פי', וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה (ש''ב ו' ב') הנכבדים בהם יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן וכו' שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה, שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש.

הגמ' מיאנה בזה כיון שהיה משמע שכל הנכבד בעם אינו נטמא, והפרשה עוסקת בכהנים.

ועי' מחזור יניי לפרשת אמור, למלך אשר הוא בעל בעמיו לא ייטמא. שם נדרש לא יטמא ''ל''בעל בעמיו, וגם ''להחלו'' מיותר.