א) שיטת הרשב''ם. ב''ב ק''י: והאחין מן האב נוחלין ומנחילין אתיא אחוה אחוה מבני יעקב, כתב הרשב''ם, אחוה אחוה, כתיב הכא ונתתם את נחלתו לאחיו וכתיב התם (בראשית מ''ב) שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד וגו' בני איש מיותר הוא לדרוש דסתם אחין אינן אלא מן האב. ע''כ. משמע שאין זה גז''ש אלא לימוד של זה בנה אב.

כעין זה כתב הרמב''ן בבא מציעא פ''ז:, אתיא קמה קמה. איכא למידק אי מגזירה שוה וכי אדם דן ג''ש מעצמו, ואיכא למימר מה מצינו קאמר הואיל ומצינו קמה בתורה דהיא קמה דמחייבא בחלה אף כל קמה האמורה בתורה סתם כגון זו אין לך בה אלא קמה דמחייבא בחלה.

לימוד כזה עי' למשל ב''ק ע''ח.. דאמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים למאי הלכתא וכו' לענין פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא בכלאים. וכן כאן, שנים עשר אחים בני איש אחד, ''אחים'' מיותר ובא ללמד שבעלמא אחים הם בני איש אחד. וההו''א שכאן ילמד מה בני יעקב כשרים אף כל ''אחים''.

לימוד כזה נוכל לומר שאינו מלמד אלא היכא שיש בלמד ספק מה משמעותו (כעין רש''י סנהדרין פ''ו., דבר הלמד מעניינו אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר וכו'). ולפי הכלל שנתבאר הרבה פעמים, אין שומעים מכתוב אלא את החלק החשוב שבו (דוגמת דרך אכילה, פסחים כ''ד.). אחים מאב חשובים יותר משום ''משפחותם לבית אבותם'' משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם (ב''ב ק''ט:). ויש מקום לדון אם פחיתות החשיבות של משפחת אם מוציאה אותה מכלל משמעות ''אחים'', ולזה בא הבנין אב. נראה שגם אם ''לבית אבותם'' לא היה מוציא את משפחת אֵם מִשֵּׁם ''משפחה'', מ''מ יש גריעות באחוה מאם, לגבי ירושה, וכיון שיש מקום לסברא להוציא בגלל גריעות, די בזה כדי שבנין האב ילמד. כלומר לא רק ספק גמור גורם לימוד בנין אב כזה אלא גם צד סברא, אפשרות. כל זה עדיין צ''ע).

וכן כאן יש בממזר חיסרון שאינו בכלל הקהל לעניין הפסולים לבא בקהל, ויש מקום לדון אם חיסרון זה פוגע בשם אחוה. (קהל הוא עניין אסיפה כאחד, ומי שאינו בקהל הוא מובדל). אולם אחר שבבן ממזר יש שייכות לאב, שוב פשוט ששם קהל אינו משנה לעניין שייכות ביבום. ושוב אין לימוד של הבנין אב.

 

ב) בעניין ש''זה בנה אב'' אינו קיים במקום שאין הלשון הלמדה ראויה לסבול את הפירוש החדש.

יש לעיין בסוטה ב': וסנהדרין ל'., ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת''ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. וי''ל ששם אחר שיש דין ע''פ שנים, שוב רק עד מתוך שנים הוא ''עד'' חשוב.

וע''ע ספרי במדבר פיס' קי''ב, זה בנה אב כל מקום שנאמר עז צריך שתהא בת שנתה. ושם, כל האזרח בבני ישראל זה בנה אב בכל מקום שנאמר אזרח בזכרים הכתוב מדבר.

וע''ע מנחות ל''ד., ר''ע אומר כשהוא אומר (שמות י''ב) על המשקוף ועל שתי המזוזות שאין ת''ל שתי מה ת''ל שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר מזוזות אינו אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתים. ו''מזוזות'' מקבל משמעות או של מזוזות דעלמא או ששתי מזוזות הדלת נחשבות ליחידה אחת ונתינה על אחת מהן כנתינה על שתיהן.

 

ג) ובמנחות צ''ג:, ובשתי ידים מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא (ויקרא ט''ז) וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים וכו' בסמיכה דבהמה. שם החשיבות של סמיכת היד היא בפעולת הסמיכה, וסמיכת יד מתוך שתים חשובה יותר. אבל עי' אבנ''ז או''ח סי' ל''א אות ז' ש''ידו'' מתפרשת שתי ידיו.

(ומבואר לפי זה למה רק בבהמה נכתב ידו במשמעות שנים. [ועי' רש''י סנהדרין ק''ה: שסמיכת יהושע, וסמכת את ידך עליו, נצטוה ביד אחת] בשאר סמיכות א''צ סמיכה בכל כחו, עי' רש''י חגיגה ט''ז: ד''ה שמע מינה, ''סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן''.

מקור דין ''בכל כחו'' אולי ע''פ תרגום יונתן ויקרא א' ד', וסמך ידו על ראש העולה, ויסמוך ''בתוקפא'' יד ימיניה על ריש עלתא, ואולי סמיכה חשובה בבהמה היא בכח. מש''כ ימיניה, או שזה הפשט הראשוני והלימוד של מנחות מוציא ממנו, או שחולק על הגמ' מנחות.

ועי' רש''י מנחות י'., [וזבחים כ''ד.] יד אינה אלא ימין, דגמר מידו הימנית דמצורע. אולי תרגום יונתן מעדיף ללמוד משם משום ש''יָדו'' של ויקרא שוה בקרי ל''יָדו'' של מצורע, ואילו שתי ידו שבאחרי מות הקרי יָדָיו. וזה מכריע אצלו את החשיבות של סמיכה בבהמה. ועי' סנהדריו ד'. מחלוקת אם יש אם למקרא או למסורת).

מקומות שבהם בנין האב מוסיף דין ולא מפרש לשון אינם שייכים לנידון זה.

 

ד) ספרא בהר פרק ח', מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ת''ל אחד מאחיו יגאל.

כ' ר''י ענגיל בבית האוצר כלל מ''ד שמשמע ש''אֶחָיו'' לבדו כולל גם אח מאם דלולי תיבת אחד דמשמע מיוחד בנחלה לא הי' תיבת אחיו אפי' נותן קדימה לאח מאב אאח מאם. וצ''ע.

ואולי להיפך, ש''המיוחד באחיו'' מגלה שיש כאן גם אח חשוב פחות. אכן זה אפשרי רק אם אומרים שאח מאם אינו כלול בתוכן שמקבלים מביטוי בתורה, אלא רק החלק החשוב, אח מאב, אבל הלשון כשלעצמה, בלא כלל הקבלה הנ''ל, מכילה גם חלק לא חשוב, אח מאם. ואומרים ש''אחד'' מאחיו מוציא את ''אחיו'' מן הכלל של ''קבלת רק החלק החשוב'' ומעביר את ''אחיו'' אל משמעותו הכוללת את כל החלקים, גם חלק לא חשוב, וכוללת גם אח מאם.

 

ה) הרשב''א כאן לומד שכאן זו גזירה שוה ממש ולא בנין אב, וכ', והא דאמרינן ואימא הכי נמי כלומר דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב ה''ק ואימא ותיתי גזירה שוה ותיפוק דלאו אחיו הוא לענין יבום ופרקינן דכיון דבנו הוא אפילו לענין יבום אחיו הוא נמי אפילו לענין יבום, כנ''ל.

באור הישר ירושלמי יבמות פ''ב ה''ה הקשה איך נימא דנילף אחוה אחוה מבני יעקב הלא אין אדם דן גז''ש מעצמו, כדאמרינן פסחים ס''ו. ורש''י כ' בקידושין י''ז. דהקבלה צריכה להיות מסיני.

ואפשר לומר כדרך הרמב''ן בבא מציעא פ''ז:, ורש''י ז''ל כתב המקשה אומר גזירה שוה כדי להקשות, ואיכא למימר דגמיר מרביה גזירה שוה דקמה קמה ולא ידיע ליה למאי לוקמיה אי להאי אי למילתא אחריתי, וכבר כתבתי זה במקומות רבים שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממשה רבינו קמה קמה לג''ש אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאיזו מהן נגמרה. ע''כ. וכן נאמר כאן שודאי יש גזירה שוה מבני יעקב לעניין שצריך אחים מאב, ואינו יודע אם הגז''ש גם לעניין ממזרות.

לכאורה עדיין קשה הרי אין גזירה שוה למחצה (זבחים מ''ח., כריתות כ''ב:). אבל עי' קידושין (ט''ו.), אמר רב נחמן בר יצחק לעולם יליף שכיר שכיר ואיצטריך ס''ד אמינא מוכר עצמו הוא דלא עבד איסורא אבל מכרוהו ב''ד דעבד איסורא אימא ניקנסיה קמ''ל. ובספר כריתות ח''א בית ב' חדר י''א למד משם דהיכא דאיכא טעמא רבה אמר יש גז''ש למחצה.

וצריך לומר לפי הרשב''א שאחרי שחדשנו, מ''אין לו עיין עליו'', שבן ממזר פוטר, נחשב טעמא רבה לומר שאח ממזר מחייב.

ונראה לכאורה דחוק. יש פגם כשאחיו הממזר מייבם, שעיקר המצוה להקים שם, וכשהאח הממזר מיבם מרבים ממזרים. ואילו כשיש לו בן ממזר, החשבת הבן למקיים שם אביו אינה מרבה פסולים.

 

ו) הרשב''א עצמו שבועות ל''ד: פירש את הא דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, שאינו דן אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, כרש''י. (וכ''כ תוס' סוטה כ''ו. ד''ה וזו).

הר''ח על שבת צ''ז. כתב, ור''ע שאמר מקושש זה צלפחד נדחו דבריו ופירשו דלא גמר מפי רבו גז''ש זו אלא הוא לעצמו דן זה וקיי''ל אדם דן ק''ו מעצמו ואין אדם דן גז''ש מעצמו ומזאת אתה למד דכל גז''ש דלא גמרא הוא ליכא למסמך עלה. משמע שגז''ש ראויה להלמד גם בלא מסורת אלא שהחשש לטעות גדול מכדי לסמוך עליו. (ועי' קנאת סופרים על ספר המצוות לרמב''ם שרש ב' ד''ה ותו מיחוור [עמ' ע''ג בהוצאת ר''ש פרנקל דף כ''ז ע''א בהוצאת וילנא] שפירש כן בדעת הרמב''ם ועי' כל העניין שם). ועי' ירושלמי פסחים פ''ו ה''א, רבי יוסה בי ר' בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו. משמע שבגז''ש יש רק חשש לטעות, כנ''ל, לכן לקיים את תלמודו, היינו לדעת את מקור הדין, למדים בגז''ש, שיש ראיה שאכן הגז''ש נכונה. (אמנם אפשר שמקיום הלכה מוכח שהיתה מסורת לגז''ש זו).

לפי זה יש לומר כעין האמור באות א'.

בעיקרון אפשר לדון גזירה שוה בעצמו, אלא שיש חשש שהיא באה לדבר אחר, או שאלו מילים שאין דנים בהם גז''ש. אכן במקום שנוצר ספק האפשרות שאין גז''ש או שהגז''ש לענין אחר היא אפשרות רחוקה ואפשר לדון. אחר שלמדים שבנו ממזר פוטר אותו, שוב אין ספק, כנ''ל, ואין למדים בגז''ש.

מסתבר לומר שאמנם אין אדם דן מעצמו גז''ש מחמת ספק, אך בכ''ז לא נשארים בספק שמא הלימוד נכון, אלא כל לימוד שאין בו ראיה מספיקה להיותו נכון אינו לימוד כלל, והתנאים ללימוד גז''ש כל כך קשים שבסתם אין אדם יכול למלא את התנאי.

 

סיכום. היסודות של הסימן. א' המשמעות המתקבלת מביטוי כוללת רק את החלק החשוב שבו. התוכן המלא של ביטוי הוא בעדיפות על תוכן זר. ב' קל יותר ללמוד למקום שיש ספק מה משמעותו.