א) עיין רשב''א, דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפירש''י ז''ל דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה שאני קורא בה בעלמא לקחת כלומר המותרת לינשא אבל חייבי לאוין לא דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אע''ג דאינה עולה ליבום דהא לא קרינא בה לקחת ואיזו זו חייבי לאוין.

לרש''י ''לקחת'' מקבל משמעות ראוי לקחת.

 

ב) אופן דרשה כזו, לקחת ביטוי ולתת לו משמעות של ''ראוי לכך'', מצאנו בזבחים כ''ה:, נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים וכו' זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשירין וכו' אמר קרא אך מעין מקוה מים יהיה טהור, הויתן ע''י טהרה תהא. ע''י ''טהרה'' ממעט ''ראוי לקבל טומאה''. וכן זבחים ז':, וזבחת פסח וכו' צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים מכאן למותר הפסח שיהיה מן הצאן והבקר ומאי ניהו שלמים. הרי ש''צאן ובקר'' הופך להיות ראוי להיות מצאן ובקר. וכן סנהדרין ב': ושפטו העדה והצילו העדה צריך עדה שופטת ועדה מצלת. אין הכוונה שצריך תמיד שעדה תציל, אלא שיהיה אפשרות שעדה אחת שופטת ועדה אחת מצלת. וכן פסחים ל''ב., תניא אידך (ויקרא כ''ב) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומים ומדמי עצים,

דרשה זו כוללת את כל שאינם ראויים, חייבי עשה ולאו וגם חייבי כרת, וגם כוללת גרושה לכהן הדיוט אף שעשה דוחה ל''ת, והיא לכאורה היתה יכולה להתיבם, משום שהיא מצד עצמה אינה ראויה, ואינה מתיבמת אלא משום שקיים עשה הגורם ליבם למרות אי הָרְאוּיוּת. עשה דוחה ל''ת מדין דחויה ולא הותרה. (אפשר אולי להעמיס זאת בדברי הרשב''א, דהא לא קרינא בה לקחת ''לכתחלה'').

 

ג) טעם ש''לקחת'' נדרש באופן הנ''ל ולא דורשים סתם שכל שאם חפץ יכול ליבם בפועל, כולל מכח עדל''ת, חייב לחלוץ. (אין לומר שדרשת ''הא חפץ מיבם'' נלמדת מ''אם לא יחפץ'' לבדו, שהרי הוא נצרך לגופו, יבמות ל''ט:, שאין כופים לחלוץ או ליבם, וע''כ גם ''לקחת'' הוא חלק מהדרשה).

אולי כיון שהפסוק יבמה יבא ולקחה, משמעו שעיקר המצוה לבא על יבימתו והלקיחה נעשית ממילא. א''כ היה צריך להכתב ''ואם לא יחפוץ האיש לבא על יבמתו'' או ''לא יחפץ ליבם'' וכו', כיון ששינתה התורה את הלשון ל''לקחת'' נדרש התוכן של לקיחה. על דרך סנהדרין ע''א:, אם כן לכתוב בננו הוא מאי בננו זה שמע מינה תרתי.

 

ד) מסקנת הסוגיה כמ''ש הרמב''ם יבום פ''ו ה''י, היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו וכו' הרי זו חולצת ולא מתיבמת וכו' ומן הדין היה שיתיבמו שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה יבוא עשה וידחה את לא תעשה אבל חכמים וכו'. ואין דורשים מ''לקחת'' הפקעת חייבי לאוין מיבום.

הנראה שגם בלקיחה יש עניין מצוה, (עי' חי' הגרנ''ט סי' א' ד''ה והנה) וממילא אין הסתמות מצריכה ''לא יחפוץ ליבם'' יותר מ''לא יחפץ לקחת'' ואין שינוי במה שכתב ''לקחת'' ושוב אין מה שמצריך לדרוש.

 

ה) בעניין שיש מצוה בלקיחה, אולי יש להסביר ע''פ הריטב''א כ': במ''ש גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ומיהו ביאה ראשונה כולה שריא דאע''ג דיבם קונה בהעראה מ''מ אין הקמת זרע אלא בגמר ביאה. ובר''ן על הרי''ף לקידושין י'. ד''ה וכי מוסיף, דעיקר מצות יבום היא להקים זרע ובעי ביאה הראויה להקמת זרע. כלומר הטעם של להקים זרע גורם שכל הביאה נטפלת להעראה שבתחילה אף שהקניה בהעראה. כן נאמר שהיותה קנויה הוא מעניין המצוה של היבום כיון שהקניה גורמת לאפשרות גדולה יותר של הקמת זרע. לכן נפרש את יבמה יבא עליה ''ולקחה'' שהלקיחה היא חלק מן המצוה.

גם לריטב''א ולר''ן אין נראה שאם הערה ופרש בלאו יחזור ויעשה גמר ביאה אלא זה כמו (שבת קל''ג:), המל (בשבת, רש''י) כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר.

אף שלא מוכח מהר''ן והריטב''א ש''להקים שם'' הוא יותר משיירי מצוה, מ''מ אפשר ש''להקים שם'' יספיק כדי ש''לקחת'' המתקיים תמיד, גם בהעראה, יהיה חלק חשוב במצוה. חשוב עד שאין עדיפות לקרא למצוה ''לבא על'' או ''ליבם'', ולא לקרא ''לקחת'', ואין שינוי בזה שכתוב ''לקחת'' וממילא אינו נדרש.

גם אם נאמר שזו דרשה גמורה, אפשר שיש בלקיחה עניין מצוה, אלא שהיא כשיירי מצוה כמו שפיכת שיירי הדם אל יסוד המזבח (זבחים נ''ב.), ואין ראוי לכל המצוה להקרא על שמה. ודי בשינוי שקרא לקיום המצוה ''לקחת'' כדי לגרום לדרשה.

 

ו) ''יבמתו'' נדרשת משום שהיא מיותרת, כמ''ש רש''י. היא מרבה שגרושה לכהן עולה לחליצה, אחר שלמדנו מ''לקחת'' שאינה עולה ליבום. היא מרבה גם אלמנה מנישואין לכהן גדול, והיא ראויה לרבות גם חייבי כרת, כמ''ש הגמ' ואימא חייבי כריתות.

לכאורה יתור מילה ראוי שירבה רק דבר אחד, כמ''ש ב''מ ל''א., אימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני וכו', שלח חד זימנא תשלח תרי זימני, הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני.

הנראה, שכאן התוכן אותו ''יבמתו'' צריך לרבות אינו ברור מאליו. לאל תחילה למדים שיש איזו יבמה שאינה עולה ליבום ובכל זאת חולצת, ורק אחר כך מחליטים את מי מהיבמות מסתבר לרבות. משא''כ בב''מ הנ''ל מרבים מיד עוד השבה דוגמת ההשבה הראשונה, וכן שילוח והוכחה.

לכן כאן נותנים ל''יבמתו'' תוכן מיידי חדש, שדין חליצה תלוי רק בהיותה יבימתו. כעין (שבת קל''ב·) וביום השמיני ימול ואפילו בשבת, ורש''י (שבת ק''ו·) ביום יתירא. ע''כ, שנראה הפירוש, שקיום מצוות מילה תלוי רק ביום השמיני ואינו תלוי בשבת, ואם יום השמיני חל בשבת מקיימים את המילה. (עי' במש''כ עוד בקידושין י''ד. ויבמה בהערה שבסוף הקובץ). וכן כאן יתור ''יבמתו'' אומר רק יבימתו, שרק בה הדין תלוי. וממילא זה כולל בין חייבי לאוין בין לאוין ועשה ובין כרת.

 

ז) לנ''ל מסקנת הסוגיה שמדאורייתא גרושה לכהן מתיבמת. ולא דורשים ''לקחת''. ו''יבמתו'' שמרבה על יבמה רגילה אינה מתיחסת אליה.

לפי זה היתה ''יבמתו'' צריכה לומר שאלמנה מן האירוסין לכה''ג וכן חייבי כריתות חולצת. וזה היה צריך לעמוד בהכחשה ל''הא חפץ מיבם'' והדין היה שמדאורייתא אלמנה מאירוסין לכהן גדול חולצת ולא מתיבמת.

ואכן כ' בהלכות גדולות הל' עריות (קרוב לסופם), הא דרב גידל אמר רב מיתוקמא באלמנה מן הנישואין דאע''נ דמדאוריתא לאו בת יבום היא רביה רחמנא לחליצה. (ועי' רמב''ם פ''ו הי''א ומאירי כאן).