א) בביאור בלימוד של אשת אחיו שלא היה בעולמו כתב בתשובת רב מנחם בן יוסף באוצר הגאונים, למה כת' בו כי ישבו ולא כתיב כי יהיו אמ''ר יהודה אחין שהית' להן ישיבה בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו של אחיו. ועי' ספרי דברים פיס' רפח, כי ישבו אחים, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואילו המאירי לעיל ב': כ', כגון שני אחים שמת אחד מהם ונפלה לפני אחיו ואחר כך נולד להם אח אחר והרי אח זה אינו בתורת יבום שהרי כתוב יחדו שהיתה להם ישיבה בעולם יחדו. וכן כתב כאן באשת אחיו שלא היה בעולמו וכו' למעטו מן המקרא דכתיב כי ישבו אחיו יחדו שהיתה להם ישיבה בעולם יחדו. ועי' ירושלמי יבמות פ''א ה''א, נאמר כאן כי ישבו אחים יחדיו ונאמר להלן שנים עשר עבדיך אחים אנחנו מה אחים שנ' להלן באחים מן האב הכתוב מדבר אף אחי' שנאמ' כאן באחים מן האב יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. וכן להלן שם.

מה שלשיטת המאירי דורש מ''יחדו'' שתי דרשות, גם אשת אחיו שלא היה בעולמו וגם מיוחדים בנחלה, נראה שהדרשה הקרובה יותר לפשט היא ש''יחדיו'' עולה על ''ישבו'' ומפרש שהישיבה היתה יחדיו. הפירוש ש''יחדיו'' עולה על ''אחים'' ומצמצם את אופן האחוה, היינו ש''אחים יחדיו'' הם סוג של אחים, רחוק מהפשט. ובכל הפסוקים יחדיו או יחד מתארים הצטרפות בפעולה. ואין ''אחים יחדיו'' נדרש אלא בגלל שיש אילוץ לדרוש אותו. וממילא הדרש הראשון נשאר משום אין מקרא יוצא מפשוטו.

האילוץ הוא כמ''ש הגמ' להלן ואיצטריך למכתב יחדו דאי כתב רחמנא אחים ה''א לילף אחוה אחוה מלוט, היינו היה ספק אם ללמוד מבני יעקב בלבד או (גם, עי' רמב''ן) מלוט. היווצרות ספק גורמת לדרוש מה שלא היה נדרש בלעדיו, כמ''ש במקומות רבים.

לשיטת רב מנחם בר יוסף גאון ''יחדיו'' נדרש בגלל שהוא מיותר.

ב) בליקוטי מדרש המשוערים לספרי זוטא דברים (כ''ה ה'), כי ישבו אחים יכול ישיבת אחים מן האב או ישיבת אחים מן האם אמר לא אמרת אלא יחדו אי יחדו יכול תאומים תלמ' לומ' אחים לרבות אחים שאינם תאומים כי ישבו אחים לרבות שאר כל האחים מה אני מקיים אחים לרבות אחים מן האב ולא מן האם. ולהלן (אחר דילוג) המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם.

מהלך ההיסק של המדרש. ישבו ''אחים'' כולל אחים בין מן האב בין מן האם (ובין מאב ומאם). הרי זה ריבוי. ''יחדיו'' הוא מיעוט ואינו כולל אלא תאומים שהם מאב ומאם ומאותה לידה, הולכים לקצה של אחים מיוחדים. כנראה בגלל סברת הגמרא הואיל וחידוש הוא דקמישתרי ערוה גביה. (אפשר שהלימוד קריאת ''ישבו יחדיו'' שכל הישיבה יחד). הרי זה ריבה ומיעט והולכים לאמצע, לא כל אחים ולא מיוחדים קיצוניים אלא מיוחדים בנחלה.

עניין מהלך זה עי' סוכה נ':, רבי יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי ועשית מנורת ריבה זהב טהור מיעט מקשה תעשה המנורה חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי מאי מיעט מיעט של חרס. המיעוט של ''זהב טהור'' שעולה על מנורה הריהו כמו המיעוט של ''יחדו'' העולה על אחים. בשניהם הריבוי רק מסמן את התחום שבתוכו צריך להתקיים המיעוט, אבל אינו משפיע ישירות על משמעות לשון המיעוט. ובסוכה ''המנורה'' שבסוף מרבה הכל חוץ מחרס משום ש''מנורת'' ''זהב טהור'' כבר מלמדים כל מתכת. וכמ''ש רש''י חולין ס''ז^. ד''ה במים, ובלאו רבוי שני הוה מרבינן כל דדמי ליה למיעוטא. כאן אין ריבוי שני.

ג) ביאור לשון הברייתא.

כי ישבו אחים יכול ישיבת אחים מן האב או ישיבת אחים מן האם. - היינו יכול אחים בין מן האב בין מן האם. כעין סוטה י''ד:, רבי אלעזר אומר יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן. וברש''י, יכול יגישנה לאחד מהן רצה למערב רצה לדרומה.

אמר לא אמרת אלא יחדו. - ''יחדו'' ממעט באחים. כדרך מיעוט וריבוי.

אי יחדו יכול תאומים. - בא לבאר את מהלך המיעוט. יחדיו כשהוא נידון לפני שמשפיע על ''אחים'' התוכן שלו תאומים. (נוח יותר לפרש ש''יחדיו'' אינו מקבל פירוש תאומים בכלל ישיבה יחדיו, אלא ממשיך לפי האמור לעיל בסמוך שיחדיו ממעט באחים. וגם ישיבה יחד אינו ממעט נולדו באותו זמן משתי נשים).

תלמ' לומ' אחים לרבות אחים שאינם תאומים. התוכן של ''אחים'' יש בו יותר מאשר תאומים הנמצאים ביחדיו.

כי ישבו אחים לרבות שאר כל האחים. – כיון שכמו שאמור למעלה ''אחים'' סתם משמעו כל האחים. סגנון כעין זה יבמות ו':, לפי שנאמר (דברים כ''א) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות ל''א) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב''ד או אינו אלא אפילו מיתת ב''ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת או אינו אלא אפילו בשבת.

מה אני מקיים אחים לרבות אחים מן האב ולא מן האם. – התוצאה של הכתובים הנוגדים היא האמצע ביניהם, אחים מאב ולא מאם.

ולהלן, המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם. ''יחדו'' מתקבל לגבי חלק מהמיוחדות ולא כל המיוחדויות.

ד) בגמ' מסיק, ואי כתב רחמנא יחדו הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא. אינו כמדרש הנ''ל שכ' אי יחדו יכול תאומים.

הנראה, הרשב''א כ', דלגרסתנו, אחין מן האב ילפי אחוה אחוה מבני יעקב, אפשר דהאי אצטריך למיכתב אחים אצטריך למכתב יחדו מסקנא דמימריה דרבא הוא. כלומר אפשר ש''יחדו'' האמור כאן הוא הלימוד של צירוף יחדיו עם אחים. לפי זה היינו אומרים שיחדו לבד מלמד תאומים, כמדרש, ועם ''אחים'' ובלא הגז''ש לבני יעקב מלמד שותפים באבא ואמא כגמרא.

וביתר ביאור מ''ש הגמ', הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא צריכא והא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלא רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם, ההו''א לתלות בנחלה ולא ביחוד קיצוני ככל האפשר, הוא משום העדיפות לא לחדש גדר, אחוה מאב ואם כאחד אין בה חשיבות על אחוה מאב בלבד, לכן לימוד חילוק זה מ''יחדו'' הוא חידוש גדר, ואילו ירושת האח היא גדר הנמצא בתורה, וכיון שביבם חודש דין לירש את המת עדיף שזה יהיה מגדרי ירושה ידועה ולא ירושה חדשה לגמרי. (אפשר שטענה זו שייכת לאפשרות של תאומים, כש''יחדו'' לבדו, באותה מידה ששייכת לאחים מאב ואם כשיחדו עם ''אחים''). ומסיק, שכיון שיש אמירה לאסור אשת אח בכל מקרה, ו''ישבו אחים וכו''', שיש בו ספק כמה הוא כולל, מוציא ממנה העדיפות היא להוציא מערות אשת אחיך רק את שיש הכרח, כעניין אין ספק מוציא מידי ודאי. היינו להוציא תאומים אילו נכתב ''יחדו'' לבדו, ולהוציא מייחדי באב ואם אם דנים על ''יחדו'' וגם על ''אחים''. (שיקול זה קיים כש''יחדו'' נדרש לבדו, ישנן כמה אפשרויות ל''יחדו'', ויש ספק באיזו לבחור).

ומ''ש ''חידוש הוא'' הכוונה הכחשה לדבר ידוע. (והטעם ''דקמשתרי ערוה'' אין זה מחומר ערוה).

ה) בעניין ביאור מידת ריבה ומיעט.

עי' רש''י חולין ס''ז^. ד''ה במים, ריבה ומיעט לא פירש המיעוט את הרבוי אלא מיעט שלא תשמע ממנו הכל אלא זה והדומים לו. ע''ב. מלשון רש''י מתבאר שאין הריבוי והמיעוט שתי אמירות נפרדות לגמרי כמו שני כתובים המכחישים זא''ז. אלא המיעוט בא כדי ללמד על הכלל וכל התוכן שלו נמצא בתוך תחומי הכלל. אכן יש למיעוט משמעות עצמאית בתוך תחומי הכלל, ואחר ששתוכן זה נקבע עושים מיצוע בינו ובין התוכן המלא של הכלל. (בניגוד לדרשת כלל ופרט שהפרט הוא פירוש הכלל והם יחידה אחת מתחילה ועד סוף ומתחילים לקבל תוכן כיחידה אחת. ועי' ריש מרובה שבדרשת כלל ופרט וכלל אומרים כעין הפרט קדוש בבכורה וקרב למזבח שהם תכונות שאינן חשובות לדין הנידון אלא חשובות רק למשמעות המילים כשהן לעצמן, ורק בדרשת ריבה ומיעט אומרים תכונות כמו מיעלעל וגופו ממון).

עי' בבא קמא ס''ד:, תנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה וכו'. וברש''י חולין ס''ז^., דלהכי פלגינהו רחמנא לפרטא מכללא דלא תדרשיה בכלל ופרט. נראה ההסבר שהרחקת הפרט מהכלל גורמת שהפרט לא יהיה דיבור אחד עם הכלל אלא יהיה לו תוכן נפרד, וההשפעה שלו על הכלל תהיה על ידי יצירת מיצוע.