א) בין לב''ש ובין לב''ה העדיפות הראשונית ל''לא תהיה אשת המת החוצה'' היא שאין קידושין תופסים ביבמה, שזה פשט הכתוב. ורק כיון שתוכן זה נלמד מ''לא תהיה לאיש זר'' ''החוצה'' נהיה מיותר ועובר לתוכן שארוסה בדין יבום.

בין לב''ש ובין לב''ה עדיף לרבות מ''החוצה'' את הארוסה, והמחלוקת היא שב''ש דורשים גם את הה''א של ''ה''חוצה כאילו כתוב ''חוצה'' פעם נוספת, ואז נדרשת לרבות צרת ערוה. ובית הלל לא דרשי.

ב) טעם שעדיף לדרוש ''חוצה'' לריבוי ארוסה מלריבוי צרת ערוה.

לכאורה, באמירת ''חוצה'' במשמעות ארוסה תוכן ''לא תהיה לזר'' אומר דבר חדש על ''חוצה'' עצמה, שהארוסה חייבת ביבום. לעומת זאת, אם המשמעות ה''חוצה'' היא צרת ערוה, המצב לפני דרישת חוצה היה שיבמה שהיא ערוה וכן צרתה מתיבמות, התוכן ''חוצה לא תהיה לזר'' אינו משמיע שה''חוצה'' היינו צרת הערוה, מתיבמת, שזה ידוע מקודם, אלא עובר למשמעות ''רק חוצה לא תהיה לזר''. כלומר משמיע חידוש לא לגופו. והרי אמרו תוס' ג': ד''ה טעמא דמסתבר טפי לאוקמי קרא לגופיה. ועי' פסחים מ''ג:, מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין קאי באוכלין מרבה נאכלין. ולכן עדיף לרבות ארוסה מאשר למעט ערוה.

אבל עי' תוד''ה מאי, שהדרשה לרבות צרה ליבום באה להוציא מדרשת ''לצרור'' לעיל ג':, הפוטרת צרה ולהעביר אותה לדרשת ר' שמעון יבמות כ''ח: ששתי אחיות הנשואות לשני אחים שנפלו לפני אח שלישי פטורות, אשה אל אחותה לא תקח לצרור, בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן. אם כן, גם אם דורשים לרבות צרת ערוה ההשמעה היא לגופה, שהצרה עצמה לא תהיה לזר אלא מתיבמת. ולכן אין עדיפות לדרשת ארוסה.

ג) אלא צ''ל שהדרשה ''חוצה'' לרבות צרת ערוה, גורמת ש''לצרור'' ידרש כר''ש, כנ''ל. דרשת ר''ש היא דרשה רחוקה, שעדיף לא לדרוש אותה. עי' קידושין נ':, שאין לדרוש שהמקדש שתי אחיות אינן מקודשות מדכתיב אשה אל אחותה לא תקח לצרור התורה אמרה בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לו ליקוחים אפי' באחת מהם, שהרי נאמר על זה ונכרתו הנפשות העושות, אי קידושין לא תפסי בה כרת מי מחייב. ובתוס' שם, שלדרשת ר''ש בנפלו משני אחים אפשר לדרוש ונכרתו כיון שבכרת מצד אשת אח. אף שהכרת אינו משום אשה אל אחותה. וזה אינו מרווח, שהרי ''ונכרתו'' עולה על הפסוקים הכתובים למעלה, ועולה על הכתוב ''לא תקח'', ובפשטות לא תקח לצרור הוא הגורם את הכרת.

כדי להמנע מדרשה זו עדיף לדרוש ש''חוצה'' היא ארוסה.

ד) עוד עדיפות יש לרבות ארוסה. בלשון אשת המת החוצה, עדיף לומר ש''חוצה'' מתיחסת לאישות אל המת, היינו אישות חיצונית, ארוסה. ואילו בריבוי צרת ערוה, ''חוצה'' היינו חיצונית לגבי היבם, וזה רחוק יותר.

וביתר ביאור. אמנם גם ''חוצה לגבי היבם'' מפרשת את ''אשת המת''. ואין כאן ''קאי באוכלין ומפרש נאכלים דלעיל אות ב'. אבל, כשעוסק ב''אשת המת'' ומחלק בין מיני אשת המת, החלוקה החשובה במושג היא בשני ענייני האישות, נשואה וארוסה. כשיוצרים חלוקה במושג עדיף לחלק לפי התכונות העקריות של המחולק, כדרך הדרשה של כלל ופרט וכלל, שמחלקים את הכלל לפי התכונות החשובות שלו, ולא לפי יחס אשת המת ליבם. וזאת למרות שמצד הסברא התכונה החשובה היא הקשורה למעשה היבום. המהלך הוא שבפסוק ''לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר'', מבארים תחילה את ''אשת המת החוצה'' ורק אח''כ דנים על התוכן של המשפט כולו, לא תהיה לאיש זר. לכן דנים על חלוקת המושג אשת המת ללא התחשבות בתוכן.

(אמנם הדורש ריבוי ומיעוט ולא כלל ופרט מיחס חשיבות לתכונות המשנות לדין ולא תכונות של הפרט בפני עצמו, עי' מ''ש ריש מרובה. כאן הביטוי ''אשת המת החוצה'' הוא ביטוי אחד, ואילו כלל ופרש המצריכים חלוקה הם שני ביטויים, ואותם ראוי יותר ליחס למשפט שלם).

ויותר מזה, הלימוד של החוצה מכלל דאיכא פנימית, מתיחסת לפנימית, קרובה של היבם, שלא נזכרה כלל בעניין, ועדיף לפרש בהתיחסות למת הכתוב בעניין.

ועי' גם ירושלמי יבמות פ''א ה''א, רבי אייבו בר נגרי קריספי בשם רבי שמעון בן לקיש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר זו אשה שהיא זרה לו אמרה התורה לא תהיה לו לאשה אפילו מצוה. הדרשה, לא תהיה לאיש זר, למי שאסור בלאו, גם היבם, אלא היא חוצה. כאן החיסרון ש''החוצה'' אינו תיאור האשה אלא אמירה מה חל עליה, שהיא חוצה.

ה) מהלך ריבוי ע''י ''ה''חוצה.

בהוספת ה''י למילה נחשב כאילו המילה נכתבה פעם שניה. עי' הוריות ה'^., מ''ט דר' יהודה ד' קהלי כתיבי. וברש''י מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי. וכן ב''ב ק':, דרך ערי מקלט שלושים ושתים אמות א''ר הונא מאי קראה דכתיב תכין לך הדרך דרך הדרך. וברשב''ם דרך מצי למכתב וכתיב הדרך לאוסופי דרך אחרת וסתם דרך שבתורה ט''ז אמה כדילפינן מעגלות. כעניין זה בזבחים ג':, ארבעה תוכו כתיבי תוך תוכו תוך תוכו. וברש''י, כיצד תוכו תרי זמני ודרוש תוך ודרוש תוכו דהוה מצי למכתב תוך וכתיב תוכו.

ועי' קידושין י''ד^. והא מיבעי ליה ויבמה על כרחה א''כ לימא קרא ויבם. הפירוש היתור של הה''י גורם כאילו כתוב ויבם פעם שניה ובגלל שהמשמעות ''יבום'' מיותרת עוברת למשמעות בדרגה השניה, ''רק יבום''.

כעין זה כאן, ביתור של הה''י נעשה כאילו כתוב ''חוצה'' פעם שניה, וכיון שהמשמעות הקרובה, ארוסה, כבר נדרשה, עוברים למשמעות הרחוקה יותר, אינה קרובה ליבם.

ו) אכן אפשר שעשית ה''י לאותה מילה פעם שניה היא רק דרך אחת לדרוש את הה''י, וכאן אפשר שהה''י נדרשת שמרבה תוכן כל שהוא ושוב בוררים את התוכן של צרת ערוה. בוחרים בזה משום למד מעניינו של ''חוצה'', חיצונית כל שהיא. אבל זה נראה רחוק כיון שהתוכן הראשוני, חיצונית למת בגלל קשר חלש, ארוסה, אינו מאותו עניין של חיצונית ליבם בגלל העדר קשר של ערוה. גם הלשון ''חוצה מכלל דאיכא פנימית'' מראה על דרישה ישירה של ''חוצה'', וזה נוח אם נחשב ככתוב פעם שניה.

בעלמא, אפשר שתמיד ה''י או וי''ו נעשים אמירת המילה בשנית, וכשאין מה לדרוש באופן הקשור לתוכן המילה דורשים כסתם יתור, או שתמיד נחשב סתם יתור אלא שיש עדיפות לעשות אותו למילה הכתובה בשנית.

אולי זה קשור במחלוקת ר''ע ור' ישמעאל אם לדרוש כללי ופרטי, משמעות מילולית, או לדרוש ריבויי ומיעוטי, התיחסות ישירה לתוכן.

ז) במחלוקת שב''ש דורשים חוצה ''החוצה'' וב''ה חוצה החוצה לא משמע להו.

עי' קידושין ט''ו^. שר''א, שהוא שמותי, אומר שמוכר עצמו נרצע וזה מתגלגל בגלל שלא דורש עבד העבד, ודלא כבית שמאי, וחכמים שהם כב''ה אומרים מוכר עצמו אינו נרצע ומגלגלים זאת מזה שדורשים ''ה''עבד, וכשיטת בית שמאי כאן. ועוד, הרמב''ם פסק (עבדים פ''ג הי''ב) שמוכר עצמו אינו נרצע. וזה למרות שכאן הלכה כב''ה שדורשים ''ה''חוצה.

ועי' תוספות סוטה י''ז^., האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, תימה לרבי דהכא דריש ר''מ ה''י דהאלות ובפ''ק דהוריות (דף ה.) אמר ור''מ קהל הקהל לא דריש. ועע''ש שגם ר' יהודה דורש ה''י במקום אחד ולא באחר.

אכן עי' תוספות סנהדרין י''ד^., ורבי שמעון לא דריש וי''ו, וכן וכו' ותימה דבריש מרובה (ב''ק דף סה:) דריש ר''ש וי''ו ואת אשמו וכו' וכן קשה מרבי יהודה דדריש הכא וי''ו וכו' וקשה דבריש תמורה (דף ב:) גבי ואם המיר ימיר אמרינן ור' יהודה וי''ו לא דריש וכו' וי''ל דהא דקאמר לא דריש לא משמע ליה לאו משום דלא דרשי ליה כלל אלא דווקא לההיא דרשה קאמר. וכ''כ תוס' מנחות נ''א:, ושמא להני דרשי הוא דלא דרשי ליה וטובא אשכחן כי האי גוונא. וכן בתוס' הרא''ש שם, שום טעם יש לו דלא דריש הכא וא''ו דושופטיך דהא מצינן ליה דאיכא דוכתא דדריש וא''ו. וע''ע תוספות מנחות י''א:, ורבי שמעון את לא דריש, פי' לא דריש להא דרשא אבל דלא דריש כלל לא קאמר.

נראה הסבר התוס', יתור ה''י, וכדומה, אפשר לומר בהם דיברה תורה כלשון בני אדם, ואין יתור ה''י יוצר הכרח להידרש, וכשיש דוחק אינם נדרשים.

ועי' ירושלמי סוטה פ''ח ה''י ופקדו שרי צבאות בראש העם אין לי אלא בראש העם בסוף העם מניין תלמוד לומר פקדו ופקדו עד כדון כרבי עקיבה (דדריש כפל לשון, קרבן העדה) כרבי ישמעאל (דאמר דברה תורה כלשון בני אדם. בתמיהה). הרי שדרשת יתור וי''ו תלויה באמירת דברה תורה כלשון בני אדם.

ר' עקיבא שלא אומר דברה תורה כלשון בני אדם יכול להיות בדעת ב''ה שאינם דורשים כאן ''ה''חוצה, וטעמם כדלהלן. ובמקום של הכחשת כתוב אחר גם ר''ע אומר דברה כלשון בני אדם.

ח) בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם. עי' שבת ע'^. תוד''ה אם, וי''ל דאי לאו קרא אחרינא דמייתי הוה מוקמינן ליה להאי קרא במזיד ומות יומת דברה תורה כלשון בני אדם אבל השתא דלא איצטריך למזיד מוקמי ליה ע''כ בשוגג ולחייב קרבן על כל אחד. ועי' סוטה כ''ד: תוד''ה (לעיל) ור' יוחנן, ולאו קרא יתירא הוא למדרש מיניה לרבות כינוין וידות דמשמעות דקרא לא נפקא אלא מריבוי דקרא ובלא קרא יתירא לא מסתבר לרבויינהו ולמימר דליחייב קונם וקונס כמו שיאמר קרבן וכן אם יאמר הריני או אהא כמו שיאמר הריני נזיר הלכך צריך קרא יתירא ולא דמי לכינוי השם דמרבינן איש איש אפילו למ''ד ד''ת דאותן כינויין אשכחן דכתיבי בקרא כמו אל צבאות אהיה שדי. הרי שהכלל דיברה תורה כלשון בני אדם אינו קיים בכל מקום, אלא תלוי בדברים נוספים.

טעם שב''ה אינם דורשים כאן ''ה''חוצה, נראה, שאם היה נדרש נצטרך להעביר את ''לצרור'' למקדש שתי אחיות, שהוא רחוק יותר מאי דרישת ה''י. וכנ''ל.