א) בביאור מחלוקת ר''י ור''ל.

רהיטות לשון הגמרא ''מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו' והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחים וכו''' היא שכיון שכל אחד יכול לחלוץ מוכח שאינו בכרת וצריך לומר שהחולץ עושה שליחות האחים וכו'. ואינו ברור, איך יכולת חליצה מוכיחה שאינו בכרת, וגם עדיף היה להוכיח מהיכולת ליבם. וגם אחר שאמר שאינו בכרת למה לומר ששליחות אחים עביד.

ונראה עיקר הפירוש כמ''ש בה''ג עריות (סי' כ''ט). שכתב (בתחילה), דכיון דחלץ לה, לגביה דידיה נפקה לה מכלל אשת אח ולית בה אלא איסור לאו דאמר רחמנא אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וברְאָיַת ר' יוחנן כתב כיון ''דתרויהו הוה רמיין קמיה'' אי בעי להא חליץ אי בעי להא חליץ כי חליץ לחדא מיניהו שליחותא דצרה קא עבדא ''כמאן דחלץ לתרויהו דמי'' ונפקא להו תרויהו מכלל אשת אח וכן לגבי אחים כיון דהוה רמיאן קמי כולהו אי בעי האי חלץ אי בעי האי חלץ כי חלץ חד מיניהו שליחותא דאחים עבד ''וכמאן דחלצי כולהו'' דמי ולא מיחייבי כרת לא על צרה ולא על חלוצה.

כלומר החליצה היא המוציאה מכלל אשת אח. וכיון שחובת החליצה מוטלת על כל הצרות ועל כל האחים, מזה נובע שהיבם עושה את שליחות כל האחים וכאילו חלצו כולן לכולם ועל ידי החליצה נכנסו לכלל הלאו של לא יבנה.

ומיושב זה שלא הוזכר היתר היבום.

ב) הרמב''ם יבום פ''א הי''ב כ', וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות. וכ' קרן אורה שלרמב''ם מסברא ליכא איסורא לא בחלוצה לר''ל ולא בצרות לר''י כיון דמותרות היו לו לאחר מיתת אחיו תו לא הדר חייל עלה איסור אשת אח אפילו לאחר חליצה ויבום. לסברא זו עיקר הטעם הוא מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי וכו' והשתא קאי עלה בכרת, ואין מקום לשיקול איהו שליחותא דאחים קעביד וכו'. ועי' תוס' ר' יהודה משירליאון ע''ז סז:, עניין טעמו ולא ממשו ד''ה והר''ר יוסף, ולא שייך לההיא דפ''ק דיבמות גבי החולץ ליבמתו וחזר וקידשה וכו' ומסיק בין הוא בין אחיו אין חייב על החלוצה כרת דלא נאסרה כשנפלה לפניו דאשת אחיו מותר (שלא) במקום מצוה להכי לא שייך אהדריה לאיסורא קמא. הפטור מעצם הנפילה ולא משליחות האחים. ונראה שסובר כרמב''ם. אכן עדיין קשה שעדיף היה להוכיח בהדיא מהיכולת ליבם.

ונראה שהבה''ג לא גרס ''והשתא קאי עלה בכרת'', באמצע הדברים, ואפשר שהרמב''ם לא גרם ''איהו שליחותא דאחים''. ולפנינו יש עירוב גרסאות.

לרמב''ם אפשר לישב את גרסתנו בהגהת ''אלא'', החסר בכמה כתב''י, שהפטור משום שהותרו מתחילה, ו''שליחותא דאחים'' שלא נֹאמַר שאיגלאי מילתא למפרע שלא היו בכלל ההיתר. (עי' או''ש קונטרס זיקה אות י''א ומרחשת ח''ב סי' י''ז ח''ג אות ה') והוא תוספת הסבר לענין שלא נזכר קודם. אבל אין לפרש כן לפי דברי הבה''ג ''כמאן דחלץ לתרויהו דמי ונפקא להו תרויהו מכלל אשת אח'', שמשמע שהחליצה מפקיעה את איסור אשת האח מן האחים.

ג) לבה''ג אין חליצת האח האחד ליבמה האחת שליחות גמורה, שהרי כתב להלן שם, אבל צרת חלוצה דגברא לא עבד בה מעשה, למימרא דכיון דאיתעבד בה מעשה בצרתה תיתסר היא משום צרתה דהוה ליה גירושיה מידי אשה משום דחלצה לה צרתה הוא דקבעית למיפסלה, כי האי גוונא לא פסל רחמנא לכהונה. ע''כ. אילו היתה זו שליחות גמורה היתה צרת חלוצה שווה לאישה שנתגרשה ע''י שליח קבלה.

וצריך ביאור, כיון שאין החולץ שליח גמור אלא רק עשה פעולה שהועילה לפטור את האחים מחיובם לחלוץ, מה ההכרח של ר''י שהם נעשו כמוהו להיות בלאו. ובמה נחלק עם ר''ל, הרי גם ר''ל יודה שהחולץ פטר את האחים מחיובם.

ד) הנראה, לר''י כתוב הפוטר את החולץ מכרת פוטר את כל האחים. כתוב זה הוא בעניין חליצה. הטענה ''דאי בעי האי חליץ וכו''' (עם ''שליחותא דאחים קעביד'') גורמת לשיוך האחים והצרות לכתוב זה. ומיושב הא דהביאו מחליצה ולא מיבום.

פשט הכתוב ''אשר לא יבנה'', ממנו למדים כאן פטור מכרת לחולץ, מתיחס לחולץ עצמו בלבד, כתוב ככה יעשה לאיש. ממילא בפשטות אין האחים והצרות נפטרים ישירות מהלאו אשר לא יבנה, שבפשטות אינו נאמר עליהם.

אלא הפטור של האחים והצרות נלמד מלשון ''בית חלוץ''. (עי' קידושין י''ד^., [וקונה את עצמה בחליצה] מנלן דכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל. ע''כ. ו''בישראל'' עולה על כל ''בית''. אמנם רש''י מפרש שם ''בישראל ראויה להביא לבית. אבל לרשב''א ש''בית חלוץ'' פוטר את כל הבית נאמר שההיתר הוא מ''בישראל'' היינו שבאה לכל ישראל, ו''בית'' הוא בית המת). עי' להלן, יבמות מ''ד^., ונחלוץ לתרוייהו אמר מר זוטרא בר טוביה אמר קרא בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים. וברשב''א וריטב''א שם, כ' נחלוץ לחדא ונייבם לחדא. כך הגרסא במקצת הספרים ופריק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ורבותינו בעלי התוס' ז''ל מחקו לגרסא זו משום דמבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים נפקא לן דבחליצה דחדא ''מיפטרא כולה ביתא לשוק''. ועי' בה''ג שם, דהתם גלי רחמנא בהדיא דלא ליחלוץ אלא לחדא ''משתריין תרויהו'', דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ. ויש''ש פ''ד סי' ל''ז וכ''ש אי חלץ לחדא ברישא דאינו מייבם לשניה, דהא אפי' לחליצה אינה עולה, דבית אחד הוא חולץ, וא''כ איך תעלה ליבום, דכל שאינו עולה לחליצה פטורים לגמרי, ומותרים לשוק. ממילא גם האחים אינם יכולים שוב לחלוץ וליבם.

מוכח שהדרשה הראשונית של ''אשר לא יבנה'' הוא להפקיע חובת בניה מן היבם. ורק אחר שזה ידוע ממקום אחר אומרים ש''אשר לא יבנה'' עובר להפקעת איסור אשת אח מכרת והעמדתו על לאו.

ה) עי' תוס' כאן ד''ה איהו, ואף לספרים דגרסינן איכא למימר דכי משני בתר הכי הא חפץ מייבם וכל שאין עולה לייבום כו' תו לא איצטריך לא יבנה דלא ליחלוץ לחדא ולייבם לחדא דכיון דאין עולה לחליצה דאין חולץ שתי בתים אינו עולה נמי לייבום והשתא אייתר לא יבנה לנתק מכרת ללאו. ועי' בבית ישי לר' שלמה פישר סי' מ' אות א' שכ', דכבר תמהו המפרשים על גוף הנחת התוס' דיש דין שכל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום דלא אשכחן כלל זה בגמ' כלל ורק איפכא למדנו דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה. ע''כ. עצם דבריו צ''ע, לשון כל העולה ליבום עולה לחליצה אומרת שכל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום. אבל בהכרח אין הלשון כל העולה וכו' עולה וכו' בדווקא, אלא רק הסיפא שכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, שאין במשמע של ''לא יחפוץ ועלתה'' אלא שרק אם יכול לחפוץ ליבם עולה לחליצה, שהחליצה תלויה ביבום, אבל אין במשמע שהיבום תלוי בחליצה.

לפי התוס' לא יבנה עובר להפקיע יבמה מכרת רק אחר דרשת אם לא יחפוץ שהובאה אח''כ. לפי הרשב''א (בשם התוס') כבר דרשת ''בית אחד'' שהובאה קודם גורמת למעבר.

לתוס' אפשר לאמר שהתוכן ש''לא יבנה'' מפקיע את הצרה מחיוב יבום בטל לגמרי כשנעשה מיותר. וכן בכל מקום שפסוק עובר מדרשה לדרשה אחרת בגלל יתור פוקעת לגמרי הדרשה הראשונה. ומה שמביאים כעין זה במקומות אחרים דרשה שפוקעת בגלל שמיותרת הוא משום שעכ''פ מוכחת אמיתות הדין. אבל לרשב''א, שהדרשה המייתרת את לימוד הפטור הובאה כבר לפני ''אשר לא יבנה'' ובכל זאת נלמד ממנו שאין מיבם לצרה אחר שחלץ, צריך לומר שהשלב הראשון של הדרשה לא פוקע לגמרי, אלא חל עליו הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. כלומר הוא אומר את התוכן למרות שבגלל שתוכן זה מיותר הוא עובר לתוכן אחר. (בעניין אין יוצא מפשוטו בדרש שעבר לדרש אחר עי' מש''כ על ר''ה כ''ה^. אתם אפילו שוגגים).

ו) כשהיה ''לא יבנה'' במשמעות הדרש הראשונה, שפטור מלבנות, הוא כלל גם את האחים. הדין באחים נכון בגלל ''בית חלוץ'', כנ''ל לרשב''א, והמשמעות של כיון שלא בנה שוב לא יבנה אפשר שתכלול את האחים, כיון שגם האחים יכולים להכנס לגדר ''כיון שלא בנה''. האחים היו ראוים לבנות והופקעו מלהיות עתידים לבנות. (שליחותא דאחים היינו שהחליצה חלה עליהם ולא שהוברר שלא היו עתידים לבנות).

כאשר ''לא יבנה'' עובר, בגלל היתור, להיות ''רק לא יבנה'' ולא כרת, כל שכלול במשמעותו, גם הצרות והאחים, עובר לזה.

ז) ר''ל אינו דורש כר''י.

לר''ל אין להכניס תוכן של פטור לכל האחים, אף שהוא נכון, ל''אשר לא יבנה'', שעיקר פשוטו אינו כולל את התוכן הזה. אין הוא מיחס חשיבות לזה שדבר יִשָּׁמַע מתוך הלשון, די לו שהוא ידוע.

המחלוקת בין ר''י ור''ל קשורה במחלוקת הכללית מה מידת החשיבות של שמיעת דין ישירות מהמילים לעומת שמיעתו מהיסק.

סנהדרין ק''ח^., נח איש צדיק תמים היה בדרתיו אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים (אלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. רש''י עה''ת בראשית ו' ט') וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים. מצד הענין עדיף לומר שהיה צדיק גמור גם בדור אברהם. כמו הרמח''ל במאמר על האגדות בסופו, וזה מפני כלל שבידם שבמעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח צריך לדרוש לשבח וברשעי להיפך. עיי''ש. ונראה שהעניין הוא שכשיש ביטוי הניתן להתפרש לשני צדדים מפרשים אותו לפי האיש שעוסקים בו ממידת למד מעניינו. עי' רש''י סנהדרין פ''ו^., דבר הלמד מעניינו, אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה ולפי הפרשה הוא נכתב אצלה.

אבל במשמעות הלשונית קל יותר ש''בדורותיו'' הופך להיות בדורותיו בלבד. זה מהלך רגיל בלשון בני אדם. כשאומר אדם יש לי עץ בחצר תמהים עליו אם רואים שיש לו עצים רבים. אף שאמנם יש לו עץ. לר''ל, דלעיל, בדורותיו הופך להיות למרות דורותיו שזה רחוק יותר בלשון. כלומר ר''י נותן חשיבות גדולה למשמעות לשון. או באופן אחר קצת, העדיפות הלשונית של ''בדורותיו בלבד'' מוציאה את ''בדורותיו'' מכלל ספק שמא ''יחסית לדורותיו'' ואינו למד מעניינו.

ח) יש מחלוקת כללית, לדורשים כללי ופרטי תחילת הדיון הוא על משמעות המילים כשלעצמם, ולכן במרובה דורשים מ''שור'' ''קרב לגבי מזבח'' אף שאין לתכונה זו חשיבות לגבי ממון. לדורשים ריבויי ומיעוטי עיקר הדיון מתחיל מהתוכן, לכן דורשים שם שור ולא שאין גופו ממון.

מסתבר שלדורשים כללי ופרטי יש גם עדיפות שהמילים יכללו את כל התכנים. שוב ראיתי את דלהלן אות ט'.

ר' יוחנן היה תלמיד ר' ינאי תלמיד רבי שדורש כללי ופרטי. ועי' חידושי אור שמח שבועות ג'. ד''ה אך, דבכל מקום דריש ר' יוחנן כללי ופרטי. (ואף אם ר''י יסבור לדרוש ריבויי ומיעוטי, עי' שבועות ל''ז:, עדיין יכולה להשאר לו העדפה לשמיעה ישירה מהכתוב). ר''ל היה תלמיד בר קפרא הדורש ריבויי ומיעוטי. ועי' תכלת מרדכי למהרש''ם מברז'אן דרוש לשבת הגדול עמ' 254, שר''ל דריש ריבויי ומיעוטי. (ועי' המוסגר לעיל בסמוך).

ט) במחלוקת של מידת חשיבות שדבר יהיה כתוב בהדיא עי' ירושלמי ברכות פ''ז ה''א,

ומניין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה (בברכות התורה שלפניה ומזון שלאחריה) ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אתיה שם שם לגזיר' שוה מה שם שנ' בתורה ברכה לפניו אף שם שנאמר במזון ברכה לפניו ומה שם שנאמר במזון ברכה לאחריו אף שם שנאמר בתורה לאחריה עד כדון כרבי עקיבא כר' ישמעאל רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל קל וחומר מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה עד כדון תורה מזון מה אם תורה שאינ' טעונה ברכה לאחריה (היינו שאין זה כתוב בה בהדיא אלא נלמד מק''ו) טעונה ברכה לפניה מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה לפניו.

הרי, לר' ישמעאל הדורש כללי ופרטי אומרים ק''ו משאינו כתוב בהדיא אל הכתוב בהדיא, ולר''ע, הדורש ריבויי ומיעוטי לא.

סיכום מהלך הלימוד: הדרשה אשר לא יבנה כיון שלא בנה לא יבנה, משמעותה הראשונית לפטור את החולץ והחולצת מהמצוה.

פסוק אחר, ''בישראל בית חלוץ'' משמיע שכל הבית פטור ע''י החליצה.

אחר שנודע שהדין נכון לגבי האחים והצרות שוב ''אשר'' לא יבנה מקבל התיחסות לכולם.

אחר שאשר לא יבנה מיותר במשמעותו זו הוא עובר למשמעות שביאה אחר החליצה רק בלאו ולא בכרת.

והוא עובר לזה עם כל התוכן שהיה לפני המעבר, היינו גם אחים וצרות. (התוכן שבשלב הקודם לא נעקר, אף שמיותר, מגדר אין מקרא יוצא מפשוטו).

לר' יוחנן ''אשר לא יבנה'' מקבל את כל התוכן הנכון שאפשר להעמיס עליו, אף שאינו כפשט, כנ''ל, מפני שהוא מחשיב יותר את ההכללות במשמעות מילולית. ולא לר''ל המחשיב פחות הכללות כזו.